הקרב בג'נין (2002)

הקרב בג'נין היה הלחימה הקשה ביותר במבצע חומת מגן, המתקפה הישראלית בגדה המערבית באביב 2002. בין 3 ל-11 באפריל 2002 פילסו כוחות חי"ר, שריון והנדסה של צה"ל את דרכם לתוך מחנה הפליטים ג'נין, שטח צפוף של פחות מחצי קילומטר רבוע בצמוד לעיר ג'נין, מול לוחמי הג'יהאד האסלאמי, חמאס, גדודי חללי אל-אקצא של פת"ח וארגונים נוספים. לפי האו"ם נהרגו 23 חיילי צה"ל ולפחות 52 פלסטינים, שעד מחציתם אולי היו אזרחים. הטענות של בכירים פלסטינים בזמן הלחימה על טבח של מאות לא אוששו בידי האו"ם או בידי חוקרי זכויות אדם, אבל הקרב נשאר אחד הפרקים השנויים ביותר במחלוקת של האינתיפאדה השנייה.

למה דווקא המחנה

מחנה ג'נין הוקם בשנות החמישים לפליטי מלחמת 1948, ולפי Human Rights Watch חיו בו ב-2002 כ-14,000 בני אדם. גורמי הביטחון בישראל ראו בו אחד הבסיסים המרכזיים של מערכת הפיגועים: לדברי גורמים רשמיים בישראל, רבים מהמחבלים המתאבדים שנשלחו לישראל ב-2001 וב-2002 באו מאזור ג'נין. אחרי הפיגוע במלון פארק בנתניה ב-27 במרץ 2002, המחנה היה יעד מתבקש של המבצע.

הלוחמים במחנה, שמספרם הוערך בידי Human Rights Watch ב-80 עד 100 חמושים, התכוננו להסתערות. הם הטמינו מטענים ומלכודי נפץ בסמטאות ובבתים, והמבנה הצפוף של המחנה, עם בתים שמפרידים ביניהם מעברים צרים מכדי שרכב יעבור בהם, שיחק לטובת המגינים.

הלחימה

צה"ל נכנס למחנה מכמה כיוונים ב-3 באפריל 2002, בכוחות חי"ר של מילואים ושל הסדיר וביחידות מיוחדות, בסיוע טנקים ומסוקים. ההתקדמות הייתה איטית ויקרה. במקום להפציץ את המחנה מהאוויר, בחר הפיקוד הישראלי להילחם בו ברגל, החלטה שקצינים ישראלים תיארו אחר כך כדרך לצמצם פגיעה באזרחים במחיר חיי חיילים. ככל שגדלו האבדות, הכניס צה"ל דחפורי D9 משוריינים, שפילסו נתיבים בהריסת בתים, בייחוד בשכונת אל-חוואשין שבלב המחנה.

היום הקשה ביותר לצה"ל היה 9 באפריל, כש-13 לוחמי מילואים נהרגו במארב בסמטאות המחנה; עם לוחם נוסף שנהרג מאוחר יותר באותו יום, היה זה יום הלחימה הקטלני ביותר לצה"ל מאז מלחמת לבנון ב-1982. החמושים שנותרו נכנעו ב-11 באפריל. צה"ל השאיר את המחנה סגור עד שיצא ממנו ב-18 באפריל, והגישה של גורמי סיוע ועיתונאים בזמן הלחימה נחסמה ברובה, מה שעזר לשמועות להתפשט.

המחלוקת על מה שקרה

בזמן הלחימה ומיד אחריה האשימו בכירים פלסטינים את ישראל בטבח של מאות בני אדם במחנה. דוח מזכ"ל האו"ם מאוגוסט 2002 קבע שהטענות על 500 הרוגים ויותר לא אוששו בראיות שנאספו אחר כך, ומנה לפחות 52 הרוגים פלסטינים, שעד מחציתם אולי היו אזרחים. ארגון Human Rights Watch, שחקר בשטח, לא מצא ראיות לטבח, אבל תיעד 52 הרוגים פלסטינים, לפחות 22 מהם אזרחים, וקבע שצה"ל ביצע הפרות חמורות, שחלקן, לדעתו, נראות כפשעי מלחמה, ובהן שימוש באזרחים כמגן אנושי ומניעת טיפול רפואי. הוא מצא גם שלפחות 140 מבנים נהרסו וכ-4,000 בני אדם נותרו בלי קורת גג. צה"ל דחה את הטענה שפעל שלא כחוק ואמר שיריביו נלחמו מתוך האוכלוסייה האזרחית.

צוות בירור של האו"ם, שהוקם מכוח החלטת מועצת הביטחון 1405 ב-19 באפריל 2002, פורק בתחילת מאי אחרי שישראל סירבה לשתף איתו פעולה. המחלוקת המשיכה בתרבות ובבתי המשפט. הסרט התיעודי "ג'נין, ג'נין" של מוחמד בכרי מ-2002 הציג עדויות פלסטיניות על זוועות, וב-2022 אישר בית המשפט העליון את האיסור על הקרנתו בישראל, אחרי שבית המשפט המחוזי קבע שהסרט הוציא את דיבתו של קצין צה"ל שהופיע בו.

המשמעות

בצה"ל הפכה ג'נין לנקודת ייחוס ללחימה בשטח בנוי בגדה, שנלמדה בגלל שיטות הלחימה ובגלל המחיר. בעיני הפלסטינים הפך המחנה לסמל של התנגדות ושל הרס, ובשנים מאוחרות יותר חזר להיות מוקד של פעילות חמושה ויעד למבצעים ישראליים חוזרים בשנות העשרים של המאה.