האינתיפאדה השנייה (2000 עד 2005)

האינתיפאדה השנייה הייתה התקוממות פלסטינית מזוינת נגד ישראל, שפרצה בסוף ספטמבר 2000, חודשיים אחרי כישלון פסגת קמפ דייוויד, ודעכה בראשית 2005. הפלסטינים מכנים אותה לעתים קרובות "אינתיפאדת אל-אקצא". היא הייתה קטלנית בהרבה מהאינתיפאדה הראשונה: אם ההתקוממות של 1987 נוהלה בעיקר באבנים ובשביתות, הפעם נלחמו ברובים, במטעני צד ובעיקר במחבלים מתאבדים שנשלחו אל לב הערים בישראל. ישראל השיבה בסיכולים ממוקדים, בסגרים, ומ-2002 גם בכניסה מחודשת לערי הגדה המערבית שנמסרו לרשות הפלסטינית בהסכמי אוסלו. לפי ספירת ארגון זכויות האדם הישראלי בצלם, בין 29 בספטמבר 2000 לסוף 2005 נהרגו 3,386 פלסטינים ו-992 ישראלים. המספרים הם רק חלק מהסיפור: ההתקוממות קברה את מסגרת אוסלו, הביאה את אריאל שרון לשלטון, הולידה את גדר ההפרדה וסללה את הדרך ליציאה מעזה.

תהליך שלום שנתקע

הסכמי אוסלו מ-1993 ומ-1995 הקימו את הרשות הפלסטינית והעבירו לשליטתה את הערים הפלסטיניות הגדולות בגדה וברצועה, אבל דחו להסכם הקבע את השאלות הקשות באמת: גבולות, התנחלויות, ירושלים, פליטים וביטחון. המשא ומתן הזה היה אמור להסתיים עד 1999, ולא הסתיים. בשנות התשעים המאוחרות ראו שתי החברות איך תקופת הביניים מחמיצה. ישראלים ראו את פיגועי חמאס והג'יהאד האסלאמי בירושלים, בתל אביב ובמקומות אחרים, והטילו ספק ביכולתו או ברצונו של יאסר ערפאת לעצור אותם. פלסטינים ראו התנחלויות מתרחבות, מחסומים מתרבים ומדינה שמתעכבת שוב ושוב.

ראש הממשלה אהוד ברק ניסה לפרוץ את הקיפאון במהלך אחד. בקמפ דייוויד, בין 11 ל-25 ביולי 2000, ניהלו הוא, ערפאת והנשיא ביל קלינטון משא ומתן של שבועיים על הסדר קבע. הפסגה הסתיימה בלי הסכם, וכל צד יצא משוכנע שהצד השני החמיץ הזדמנות היסטורית. בכירים ישראלים, וגם קלינטון עצמו, האשימו את ערפאת שדחה את ההצעות בלי להציע חלופה. המשא ומתן הפלסטיני טען שההצעה לא אפשרה מדינה בת קיימא, בייחוד בירושלים. השאלה אם ערפאת תכנן את האלימות שבאה אחר כך או רק הניח לה להתפשט מפלגת היסטוריונים ואנשי מודיעין עד היום.

איך פרצה ההתקוממות

ב-28 בספטמבר 2000 עלה אריאל שרון, אז יושב ראש הליכוד ומנהיג האופוזיציה, להר הבית בליווי כוח משטרה גדול. למחרת, אחרי תפילות יום השישי, פרצו עימותים בין מפגינים פלסטינים לשוטרים ברחבה, וכמה פלסטינים נהרגו. בתוך ימים התפשטו העימותים לכל הגדה המערבית ורצועת עזה. ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון קובע את תחילת האינתיפאדה ב-29 בספטמבר 2000.

שלושה אירועים מאותם שבועות ראשונים נחרתו בזיכרון הציבורי:

• ב-30 בספטמבר 2000 נהרג מוחמד א-דורה, ילד בן 12, בחילופי אש בצומת נצרים שברצועת עזה. הצילומים ששידרה רשת France 2 הפכו אותו לסמל בעולם הערבי; השאלה מי ירה את היריות הקטלניות נותרה שנויה במחלוקת.
• בראשית אוקטובר התפשטו ההפגנות ליישובים הערביים בתוך ישראל. שוטרים הרגו 12 אזרחים ערבים של ישראל ותושב עזה אחד. ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט תיאודור אור מתחה בהמשך ביקורת חריפה על המשטרה ועל הדרג המדיני.
• ב-12 באוקטובר 2000 נרצחו בידי המון, בתוך תחנת משטרה פלסטינית ברמאללה, שני מילואימניקים ישראלים שנכנסו לעיר בטעות. התמונה הזאת הקשיחה את דעת הקהל בישראל, כפי שמותו של א-דורה הקשיח את דעת הקהל הפלסטינית.

ועדת הבירור הבינלאומית בראשות הסנאטור האמריקני לשעבר ג'ורג' מיטשל, שהגישה את הדוח שלה ב-2001, קבעה שעיתוי הביקור של שרון היה גרוע, אבל לא מצאה בסיס למסקנה שאחד הצדדים תכנן אותו כנקודת פתיחה למערכה מכוונת. היא המליצה על הפסקת אש, הקפאת בנייה בהתנחלויות ופעולה פלסטינית נגד הפיגועים. אף אחת מהשלוש לא יצאה לפועל.

הצדדים ושיטות הלחימה

להתקוממות לא היה פיקוד אחד. בצד הפלסטיני פעלו בעיקר הארגונים האלה:

• חמאס, באמצעות הזרוע הצבאית שלו, גדודי עז א-דין אל-קסאם, שביצעה רבים מהפיגועים ההתאבדותיים הקטלניים ביותר;
• הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, ארגון קטן יותר שהיה פעיל במיוחד בג'נין וברצועה;
• גדודי חללי אל-אקצא והתנזים, רשתות חמושות שהיו קשורות לפת"ח, תנועתו של ערפאת, ואימצו את הפיגוע ההתאבדותי מראשית 2002;
• החזית העממית לשחרור פלסטין, שאנשיה רצחו את שר התיירות רחבעם זאבי בירושלים ב-17 באוקטובר 2001;
• אנשי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית עצמה, שחלקם השתתפו בפיגועי ירי.

ישראל נלחמה באמצעות צה"ל, שירות הביטחון הכללי ומשטרת ישראל. השיטות השתנו עם התפתחות המלחמה: סגר ועוצר על ערים פלסטיניות, פשיטות מעצר, תקיפות מהאוויר נגד מפקדים ומייצרי מטענים, שישראל כינתה סיכול ממוקד ומבקריה כינו הריגה ללא משפט, ובהמשך הכניסה הרחבה לערים הפלסטיניות.

הא-סימטריה הייתה חדה. הארגונים הפלסטיניים לא יכלו לאיים על צבא ישראל, אבל יכלו להגיע לאוטובוסים, לבתי הקפה, לבתי המלון ולמועדונים שלו. ישראל יכלה להגיע כמעט לכל עיר פלסטינית, אבל כל פשיטה, הריסה וסגר הזינו את הגיוס שנועדו לעצור.

מהלך ההתקוממות

מעימותים לפיגועים (2000 עד 2001)

בחודשים הראשונים שלטו באינתיפאדה עימותים המוניים במחסומים ובצמתים הסמוכים להתנחלויות, וירי בכבישי הגדה. ממשלת ברק נפלה, וב-6 בפברואר 2001 ניצח אותו שרון בפער גדול בבחירות הישירות לראשות הממשלה. אז הלכו הפיגועים ההתאבדותיים ותכפו והלכו והחמירו. ב-1 ביוני 2001 רצח מחבל מתאבד 21 בני אדם, רובם בני נוער, בכניסה למועדון הדולפינריום בתל אביב. ב-9 באוגוסט 2001 נרצחו 15 בני אדם בפיגוע במסעדת סבארו בירושלים. אחרי כל פיגוע באו תקיפות וסגרים ישראליים, וכל הפסקת אש, כולל זו שתיווך ראש ה-CIA ג'ורג' טנט ביוני 2001, קרסה בתוך שבועות.

ב-3 בינואר 2002 השתלטו לוחמי השייטת בים סוף על אוניית המשא קארין A, שנשאה כ-50 טון נשק. ישראל טענה שבכירים ברשות הפלסטינית ארגנו את המשלוח בסיוע איראני. בעיני ממשל בוש, הפרשה פגעה קשות באמינותו של ערפאת כשותף.

מרץ 2002 וחומת מגן

מרץ 2002 היה החודש העקוב מדם ביותר של ההתקוממות מבחינת ישראל. לפי דוח מזכ"ל האו"ם על התקופה, פיגועים מתחילת מרץ ועד 7 במאי 2002 הרגו בישראל יותר ממאה בני אדם. בערב 27 במרץ, ליל הסדר, נכנס מחבל של חמאס לאולם האוכל של מלון פארק בנתניה באמצע הסדר ורצח 30 בני אדם.

יומיים אחר כך פתחה ישראל במבצע חומת מגן, המבצע הצבאי הגדול ביותר שלה בגדה מאז 1967. צה"ל נכנס לרמאללה ב-29 במרץ, כיתר את ערפאת במתחם המוקטעה, ואחר כך נכנס לטול כרם, לקלקיליה, לבית לחם, לשכם ולג'נין. הלחימה הקשה ביותר התנהלה במחנה הפליטים ג'נין, שבו נהרגו 23 חיילי צה"ל ולפחות 52 פלסטינים, לפי האו"ם. הטענות המוקדמות של בכירים פלסטינים על טבח של מאות לא אוששו בידי האו"ם, ארגון Human Rights Watch וחוקרים אחרים, אף ש-Human Rights Watch מצא ראיות להפרות חמורות של צה"ל.

שליטה מחודשת, גדר ושחיקה (2002 עד 2004)

חומת מגן לא סיים את ההתקוממות, אבל שינה את המפה שלה. מקיץ 2002 החזיק צה"ל כוחות בתוך הערים הפלסטיניות או סביבן ופשט עליהן מדי לילה, ולדבריו כך פירק את רשתות המטענים במקורן. ב-23 ביוני 2002 אישרה ממשלת ישראל את השלב הראשון של גדר ההפרדה בגדה, שהחלטת הממשלה הגדירה כאמצעי ביטחוני ולא כגבול. הגדר, ברוב המקומות גדר מערכת ובחלקם חומת בטון, הפכה לאחת המורשות השנויות ביותר במחלוקת של המלחמה: גורמים רשמיים בישראל מייחסים לה את הירידה החדה בפיגועים ההתאבדותיים, ואילו הפלסטינים ובית הדין הבינלאומי לצדק, בחוות דעת מייעצת מ-2004, התנגדו לתוואי שלה בתוך הגדה.

מבחינה מדינית, המלחמה בודדה את ערפאת. ב-24 ביוני 2002 קרא הנשיא ג'ורג' ו' בוש להנהגה פלסטינית חדשה. ב-2003 מונה מחמוד עבאס לראש הממשלה הפלסטיני הראשון, והקוורטט הבינלאומי השיק את מפת הדרכים, תוכנית שלבים להקמת מדינה פלסטינית. הפסקת אש זמנית שהכריזו הארגונים בקיץ 2003 קרסה בתוך שבועות. הפיגועים נמשכו, ובהם הפיגוע במסעדת מקסים בחיפה באוקטובר 2003, אבל בקצב יורד. ישראל הרחיבה את הסיכולים הממוקדים, ובהם חיסול מייסד חמאס, השייח' אחמד יאסין, ב-22 במרץ 2004, ויורשו, עבד אל-עזיז א-רנתיסי, ב-17 באפריל 2004.

הדעיכה (2004 עד 2005)

לא הייתה כניעה ולא נחתם הסכם. האינתיפאדה הסתיימה מתוך תשישות, מתוך מהלכים פוליטיים וממותו של הדמות המרכזית בה. ערפאת מת בפריז ב-11 בנובמבר 2004. עבאס, שמתח ביקורת פומבית על הפיכת ההתקוממות למזוינת, נבחר לנשיא הרשות ב-9 בינואר 2005. ב-8 בפברואר 2005, בפסגה בשארם א-שייח', הכריזו שרון ועבאס על הפסקת אלימות הדדית. חמאס והג'יהאד האסלאמי הודיעו שאינם מחויבים לה, והפיגועים לא פסקו לגמרי, אבל היקף הלחימה ירד בחדות. היסטוריונים קובעים את הסיום במועדים שונים: מות ערפאת, פסגת שארם א-שייח' או ההתנתקות מעזה ב-2005. הבחירה הרווחת היא 2005.

המחיר האנושי

נתוני הנפגעים באינתיפאדה השנייה משתנים לפי המקור, לפי התקופה הנספרת ולפי ההגדרה מי נחשב לוחם. כדאי לקרוא אותם זה לצד זה:

• לפי ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, עד סוף 2003 נהרגו כ-900 ישראלים ויותר מ-7,000 נפצעו.
• בצלם מנה 992 ישראלים שנהרגו בידי פלסטינים בין 29 בספטמבר 2000 לסוף 2005, מהם 683 אזרחים ו-309 אנשי כוחות הביטחון.
• באותה תקופה מנה בצלם 3,386 הרוגים פלסטינים, ומהם סיווג 1,815 כמי שלא השתתפו בלחימה בעת מותם, 1,008 כמי שהשתתפו בה ו-563 כלא ידוע.

מכוני מחקר ישראליים טענו שחלקם של הלוחמים בקרב ההרוגים הפלסטינים גדול מכפי שעולה מהסיווג של בצלם, וארגונים פלסטיניים פרסמו מספרים כוללים גבוהים יותר. מה ששום מקור אינו חולק עליו הוא שרוב ההרוגים הישראלים היו אזרחים, תוצאה של מערכה שכוונה לאוטובוסים, למסעדות ולמרחב הציבורי, ושאזרחים פלסטינים, ובהם ילדים, היו חלק גדול מההרוגים הפלסטינים. מאחורי כל מספר עומדים אלפי פצועים ומשפחות שכולות, ובצד הפלסטיני גם בתים הרוסים וכלכלה שהתכווצה מאוד תחת הסגר.

ההשלכות

ההתקוממות עיצבה מחדש את שתי החברות. ישראלים רבים, בייחוד במרכז ובשמאל, הפסיקו אז להאמין שהסדר בהסכמה קרוב; השקיעה הארוכה של מפלגת העבודה מתחילה במידה רבה בשנים האלה. התפיסה שהביטחון קודם לכל, ושייתכן שישראל תצטרך לפעול באופן חד-צדדי, צברה כוח. תוכנית ההתנתקות של שרון, שבמסגרתה פינתה ישראל באוגוסט ובספטמבר 2005 את כל ההתנחלויות והכוחות מרצועת עזה, צמחה ישירות מההיגיון הזה, והשלכותיה מתוארות במאמר על עזה וישראל מאז 2005.

בצד הפלסטיני, האינתיפאדה הרסה חלק ניכר מתשתיות הרשות, העמיקה את פיצול הגדה וחיזקה את חמאס על חשבון פת"ח, שינוי שקיבל אישור כשחמאס ניצח בבחירות למועצה המחוקקת בינואר 2006. המחסומים, ההיתרים והגדר שהגדירו את החיים הפלסטיניים בשנים שאחר כך נבנו ברובם בתקופה הזאת.

מבחינה צבאית, המלחמה הייתה בית הספר של צה"ל ללוחמה בטרור. השילוב בין מודיעין, מעצרים לילית, תקיפות אוויריות מדויקות והגדר פותח או הורחב תחת הלחץ של הפיגועים, והוא עיצב את תורת הביטחון הישראלית בשני העשורים שאחר כך.

זיכרון ופרשנות

ישראלים ופלסטינים זוכרים את השנים האלה במונחים כמעט הפוכים. בישראל נזכרת התקופה דרך אתרי הפיגועים, האנדרטאות בתחנות האוטובוס ובמסעדות, והפחד שהרחיק אנשים ממקומות הומים. העיתונאים עמוס הראל ואבי יששכרוף כינו אותה בספרם "המלחמה השביעית", והציבו אותה לצד המלחמות הסדירות של ישראל; לטענתם ישראל ניצחה צבאית בלי להשיג את יעדיה המדיניים. פלסטינים זוכרים התקוממות עממית נגד הכיבוש שהפכה למלחמה מול צבא חזק בהרבה, ובמרכזה הכניסה מחדש לערים, המצור על ערפאת וההרס בג'נין ובשכם. כותבים פלסטינים רבים מתחו גם ביקורת על הפנייה לפיגועי התאבדות כאסון אסטרטגי ומוסרי למאבק שלהם עצמם.

מה ששני הסיפורים חולקים הוא התחושה שספטמבר 2000 סגר דלת. הדור שהתבגר בזמן האינתיפאדה השנייה גדל אחרי תקוות אוסלו, ודפוסי ההפרדה, החשדנות והאלימות החוזרת שבאו אחריה מתחילים בחמש השנים האלה.

ציר זמן

• 11 ביולי 2000: נפתחת פסגת קמפ דייוויד; היא מסתיימת ב-25 ביולי בלי הסכם.
• 28 בספטמבר 2000: אריאל שרון עולה להר הבית בירושלים.
• 29 בספטמבר 2000: עימותים בהר הבית אחרי תפילות יום השישי מסמנים את תחילת ההתקוממות.
• 6 בפברואר 2001: שרון נבחר לראש הממשלה.
• 1 ביוני 2001: בפיגוע בדולפינריום בתל אביב נרצחים 21 בני אדם.
• 3 בינואר 2002: חיל הים משתלט על אוניית הנשק קארין A בים סוף.
• 27 במרץ 2002: בפיגוע בליל הסדר במלון פארק בנתניה נרצחים 30 בני אדם.
• 29 במרץ 2002: מבצע חומת מגן נפתח בכניסה לרמאללה.
• 23 ביוני 2002: ממשלת ישראל מאשרת את השלב הראשון של גדר ההפרדה.
• 11 בנובמבר 2004: יאסר ערפאת מת בפריז.
• 8 בפברואר 2005: שרון ועבאס מכריזים על הפסקת אלימות הדדית בשארם א-שייח'.