הקרב בוואדי סלוקי (2006)

הקרב בוואדי סלוקי התנהל ב-12 וב-13 באוגוסט 2006, בימיה האחרונים של מלחמת לבנון השנייה, כשטור שריון של חטיבה 401, עם לוחמי חטיבת הנח"ל, חצה את עמק נחל סלוקי בדרום לבנון ונקלע למארב של חוליות נ"ט של חזבאללה. לפי תיאורים ישראליים, 11 מתוך כ-24 טנקי המרכבה בטור נפגעו, וצה"ל העמיד אחר כך את מספר ההרוגים בקרב על 12: שמונה אנשי שריון, ובהם שני מפקדי פלוגות, וארבעה לוחמי נח"ל. הקרב התנהל אחרי שמועצת הביטחון כבר קיבלה את החלטה 1701, ויומיים לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף, ולכן הפך לקרב השנוי במחלוקת ביותר במלחמה.

רקע: הדחיפה האחרונה

בשבוע השני של אוגוסט 2006 נלחמה ישראל בחזבאללה כבר חודש. ירי הרקטות על הצפון לא פסק, כוחות היבשה החזיקו ברצועת כפרים לאורך הגבול, ודיפלומטים בניו יורק היו קרובים להחלטה על הפסקת אש. ממשלת אהוד אולמרט אישרה מהלך קרקעי אחרון וגדול יותר, "שינוי כיוון 11", שנועד להגיע לליטני, להשתלט על השטח השולט בדרום לבנון ולשפר את עמדת ישראל לפני סוף הלחימה.

הסלוקי הוא עמק עמוק ומתפתל שיורד מאזור הגבול צפון-מערבה לעבר הליטני. התוכנית של אוגדה 162 הייתה לחצות אותו ולכבוש את הרכס סביב הכפר ע'נדורייה שבצדו השני, וכך לפתוח ציר מערבה. המדרונות התלולים והמיוערים שלו סיפקו למגינים מחסה טוב.

ב-11 באוגוסט קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 1701. לפי הדיווחים בישראל באותם ימים, הפקודה לחצות ניתנה, בוטלה וניתנה שוב, והכוח המשוריין המתין שעות בשולי העמק לפני שזז. הוא יצא לדרך ב-12 באוגוסט.

מה קרה

לוחמי חטיבת הנח"ל נועדו לאבטח את השטח השולט סביב ע'נדורייה ולחפות על חציית טור הטנקים. בבוקר 12 באוגוסט החלו טנקים של גדוד 9 בחטיבה 401, בפיקוד סא"ל אפי דפרין, לרדת אל העמק ולטפס לעבר הרכס. כשהטור נע בדרך הצרה, פתחו חוליות הנ"ט של חזבאללה, שהוצבו על המדרונות ובכפרים הסמוכים, באש טילי קורנט מונחים.

הטנק של דפרין עצמו נפגע, והוא נפצע קשה. אחר הצהריים פגעו שני טילים בטנק של מפקד הפלוגה שי ברנשטיין. ברנשטיין ושניים מאנשי צוותו נהרגו, והנהג, פצוע, חולץ בידי חבריו. טנקים נוספים נפגעו בזה אחר זה. אנשי הצוותים ולוחמי החי"ר נלחמו תחת אש לאורך כל היום כדי לפנות את הפצועים ולהמשיך בתנועה, וכוחות אכן הגיעו לאזור ע'נדורייה וחברו לחי"ר שהיה שם.

באותו לילה, אחרי הנחתת כוחות באזור במסגרת אותו מבצע, הופל מסוק תובלה מסוג יסעור מטיל של חזבאללה, וחמשת אנשי צוותו נהרגו.

לפי צה"ל, 12 לוחמים נהרגו בקרב. חזבאללה מסר שתשעה מלוחמיו נהרגו; ההערכות הישראליות היו גבוהות יותר, ואין נתון מוסכם.

התוצאות והמשמעות

ישראל קיבלה את החלטה 1701 ב-13 באוגוסט, והפסקת האש נכנסה לתוקף בשמונה בבוקר 14 באוגוסט. הכוחות שחצו את העמק נסוגו בשבועות שאחר כך, כשצבא לבנון ויוניפי"ל המורחב נפרסו בדרום. המתקפה האחרונה לא הגיעה לליטני, וקשה היה להצביע על הישג שהשיגה, אם בכלל.

הקרב הפך מהר לסמל של כשלי המלחמה. כתבה ב"ג'רוזלם פוסט" שפורסמה ב-29 באוגוסט 2006 כינתה אותו מיקרוקוסמוס של טעויות המלחמה (נפתח בכרטיסייה חדשה), והצביעה על הפקודות שניתנו ובוטלו ועל השעות שבהן המתינו הטנקים בטווח ראייה של האויב. ועדת וינוגרד בחנה את ההחלטה לצאת למהלך האחרון וקבעה שהתקבלה בתום לב ובסמכות, אך תיארה כשלים חמורים בניהול המלחמה כולה. משפחות שכולות ורבים בציבור לא השתכנעו, והשאלה אם 48 שעות הלחימה האחרונות הצדיקו את מחירן נשארה פתוחה.

לשריון חידד הקרב את הלקחים על פגיעותם של טנקים בשטח סגור מול טילים מונחים מתקדמים. בשנים שבאו הותקנה על טנקי המרכבה מערכת ההגנה האקטיבית "מעיל רוח", שנועדה ליירט טילים כאלה לפני פגיעתם. אפי דפרין, שהחלים מפצעיו, נשאר בצבא ומונה לימים לדובר צה"ל. כמו בבינת ג'בייל, גבורת הלוחמים לא הוטלה בספק; הוויכוח היה על ההחלטות שמאחורי הקרב.