מלחמת לבנון השנייה (2006)

מלחמת לבנון השנייה הייתה מלחמה של 34 ימים בין ישראל לחזבאללה, מ-12 ביולי ועד 14 באוגוסט 2006. היא נפתחה בפשיטה מעבר לגבול ליד המושב זרעית, שבה הרגו לוחמי חזבאללה שלושה חיילים וחטפו שניים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב. ישראל השיבה במערכה אווירית על פני לבנון כולה ובהמשך במתקפה קרקעית בדרום; חזבאללה ירה על צפון ישראל קרוב ל-4,000 רקטות, לפי נתונים ישראליים. המלחמה הסתיימה בהחלטה 1701 של מועצת הביטחון ולא בהכרעה בשדה הקרב, ובישראל באה אחריה ועדת חקירה שמסקנותיה עיצבו מחדש את הצבא ואת גורלם של מי שעמדו בראשו.

רקע: שש שנים אחרי הנסיגה

במאי 2000 נסוגה ישראל מרצועת הביטחון שהחזיקה בדרום לבנון מאז 1985, וכך הסתיים העימות הארוך בדרום לבנון. האו"ם אישר שהנסיגה הגיעה עד הגבול הבינלאומי, הקו שכונה "הקו הכחול". חזבאללה, התנועה השיעית שקמה בתמיכה איראנית בימי מלחמת לבנון הראשונה, הציג את הנסיגה כניצחונו. ב-26 במאי 2000 נאם מזכ"ל הארגון, חסן נסראללה, בעיירה בינת ג'בייל, ותיאר את ישראל כ"חלשה מקורי עכביש".

חזבאללה לא התפרק מנשקו. הוא טען שישראל עדיין מחזיקה בשטח לבנוני בהר דב (חוות שבעא), טענה שהאו"ם לא קיבל, וניצל את שש השנים שבאו כדי לבנות תשתית צבאית צפופה בכפרים ובוואדיות שמדרום לליטני. בסיוע איראן וסוריה צבר מערך רקטות שהמודיעין הישראלי העריך ביותר מעשרת אלפים רקטות לטווח קצר, לצד טילים לטווח ארוך ונשק נ"ט מתקדם. הוא גם לא חדל מניסיונות לחטוף חיילים. באוקטובר 2000 חטף שלושה חיילים בהר דב, ובנובמבר 2005 נהדפה פשיטה שלו על הכפר ע'ג'ר.

מדיניות ישראל באותן שנים הייתה בעיקרה הכלה. תשומת הלב הופנתה לאינתיפאדה השנייה ואחר כך לעזה, וכוחות היבשה, ובמיוחד המילואים, התאמנו הרבה פחות מבעבר. בסוף יוני 2006 נחטף גלעד שליט בגבול עזה, וישראל פתחה במבצע גשמי קיץ. שבועיים אחר כך התפוצצה החזית הצפונית.

החטיפה וההחלטה לצאת למלחמה

בבוקר 12 ביולי 2006 ירה חזבאללה רקטות ופצצות מרגמה על מוצבים ויישובים כדי להסיח את הדעת, וחוליה חצתה את גדר הגבול וארבה לשני האמרים בסיור על דרך הפטרולים ליד זרעית. שלושה חיילים נהרגו, וגולדווסר ורגב, שניהם אנשי מילואים, נחטפו ללבנון. טנק מרכבה שנשלח במרדף עלה על מטען גדול, וארבעת אנשי צוותו נהרגו; חייל נוסף נהרג בניסיון לחלץ אותם. שמונה חיילים נהרגו באותו יום.

ממשלת אהוד אולמרט, שכיהנה פחות משלושה חודשים, התכנסה באותו ערב. הממשלה אישרה תגובה צבאית רחבה. שר הביטחון עמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות לשעבר בלי רקע צבאי בכיר, והרמטכ"ל דן חלוץ, איש חיל האוויר הראשון שפיקד על צה"ל, תמכו שניהם במבצע שנשען בעיקר על כוח אווירי. בזמן אמת נקראה המערכה "שינוי כיוון"; הכנסת קבעה אחר כך את שמה, מלחמת לבנון השנייה.

הכוחות והצדדים

ישראל נלחמה בחיל האוויר, בחיל הים ובכוחות היבשה של פיקוד הצפון בפיקודו של האלוף אודי אדם, ובהם אוגדה 91 בגזרה המרכזית ובהמשך כמה אוגדות מילואים. הכוח האווירי הופעל בהיקף שלבנון לא ראתה מאז 1982.

חזבאללה נלחם בכוח שבכירים ישראלים העריכו באלפים בודדים של לוחמים מאומנים, בתמיכת יחידות מקומיות בכפרים. הוא לא ניסה להחזיק שטח במובן הקלאסי. במקום זאת הכין עמדות מבוצרות, בונקרים ומנהרות בכפרים ובשטח הפתוח ליד הגבול, מילא אותם ברקטות ובטילי נ"ט, ותכנן להמשיך לירות על ישראל זמן רב ככל האפשר ולהקיז את דמו של כל כוח מתקדם. צוותי הנ"ט שלו היו חמושים בטילים מונחים מתקדמים, ובהם הקורנט הרוסי.

ממשלת לבנון לא הייתה צד ללחימה וצבא לבנון לא השתתף בה, אף שתשתיות לבנוניות וכמה עמדות צבא נפגעו.

מהלך המלחמה

המערכה האווירית והרקטות, 12 עד 22 ביולי

בשעות הראשונות של המלחמה השמיד חיל האוויר חלק גדול ממשגרי הרקטות לטווח ארוך של חזבאללה, מבצע שתיאורים ישראליים מציגים כאחד המוצלחים בתולדותיו. בהמשך תקף את נמל התעופה של ביירות, כבישים וגשרים ואת מפקדות חזבאללה ברובע הדאחייה בדרום ביירות, והטיל סגר ימי ואווירי על לבנון.

את הרקטות לטווח קצר לא היה אפשר לעצור מהאוויר. בכל יום ירה חזבאללה יותר ממאה, ולעתים הרבה יותר, על קריית שמונה, נהריה, צפת, טבריה, חיפה ועשרות יישובים קטנים. ב-14 ביולי פגע טיל ים-ים מסוג C-802 בספינת חיל הים אח"י חנית מול חופי ביירות, וארבעה מלחים נהרגו. ב-16 ביולי פגעה רקטה במוסך של רכבת ישראל בחיפה והרגה שמונה עובדים. מאות אלפי תושבי הצפון עזבו את בתיהם למרכז הארץ, ורבים מאלה שנשארו חיו שבועות במקלטים.

קרבות הגבול, 17 ביולי עד 1 באוגוסט

כוחות קרקע החלו לפעול מעבר לגבול בתוך שבוע. צנחנים ויחידות מיוחדות נלחמו במארון א-ראס, כפר על רמה שמשקיפה על אביבים, באחד הקרבות הצמודים הראשונים של המלחמה. ב-23 ביולי פנתה אוגדה 91 אל בינת ג'בייל, העיירה שבה נאם נסראללה את נאום קורי העכביש. ב-26 ביולי נהרגו שמונה לוחמים מגדוד 51 של גולני בקרב בפאתי העיירה. צה"ל נכנס לבינת ג'בייל ויצא ממנה כמה פעמים, אך לא כבש אותה.

ב-30 ביולי הרגה תקיפה אווירית ישראלית על בניין בכפר קאנא 28 אזרחים, 16 מהם ילדים, לפי Human Rights Watch (נפתח בכרטיסייה חדשה), שתיקן כלפי מטה דיווחים ראשונים על מספר גבוה יותר. ישראל מסרה שכיוונה למשגרי רקטות באזור והביעה צער. התקיפה הגבירה את הלחץ הבינלאומי להפסקת אש, וישראל השעתה את רוב הפעילות האווירית ל-48 שעות.

הרחבת המהלך הקרקעי, 1 עד 14 באוגוסט

באוגוסט גייסה ישראל אוגדות מילואים נוספות והרחיבה את המתקפה הקרקעית: כפרים ברצועת הגבול נכבשו, וכוחות התקדמו לעבר הליטני בכמה גזרות. מבקרים, ובהם בהמשך ועדת וינוגרד, תיארו את המהלכים האלה כהססניים ומשתנים מיום ליום. ירי הרקטות לא פחת; כמה מהימים הקשים ביותר היו בסוף המלחמה.

ב-11 באוגוסט קיבלה מועצת הביטחון פה אחד את החלטה 1701. באותו יום אישרה הממשלה מהלך קרקעי אחרון וגדול לעבר הליטני, "שינוי כיוון 11". ב-12 באוגוסט נקלע טור שריון של חטיבה 401 שחצה את ואדי סלוקי למארב טילי נ"ט; באותו לילה הופל מסוק יסעור אחרי הנחתת כוחות, וחמשת אנשי צוותו נהרגו. לפי תיאורים ישראליים נהרגו 34 חיילים בשלושת הימים האחרונים. ישראל קיבלה את ההחלטה ב-13 באוגוסט, והפסקת האש נכנסה לתוקף בשמונה בבוקר 14 באוגוסט.

האבדות וההרס

נתוני הנפגעים במלחמה באים ממקורות שונים ואינם זהים:

• ישראלים: לפי משרד החוץ, נהרגו 121 חיילים ו-44 אזרחים.
• לבנונים: ממשלת לבנון העמידה את מספר ההרוגים על 1,191; Human Rights Watch זיהה 1,109 הרוגים, רובם אזרחים.
• לוחמי חזבאללה: הארגון הודה בכ-250 הרוגים; הערכות המודיעין הישראלי היו מעל 600.

בלבנון נעקרו מבתיהם כמיליון בני אדם, לפי מועצת הסיוע העליונה של לבנון, ושכונות שלמות בדרום ביירות וכפרים רבים בדרום נפגעו קשות. ארגוני זכויות אדם מתחו ביקורת על ישראל בשל תקיפות באזורים מיושבים ובשל השימוש הנרחב בתחמושת מצרר, רובו בימים האחרונים של המלחמה. חזבאללה ספג ביקורת על ירי רקטות על ערים ישראליות ועל פעילות מתוך כפרים.

התוצאות וההשלכות

החלטה 1701 קראה להפסקה מלאה של פעולות האיבה, לנסיגת כוחות צה"ל במקביל לפריסת צבא לבנון בדרום, לכוח או"ם מורחב (יוניפי"ל) של עד 15,000 חיילים, ולאזור בין הקו הכחול לליטני שבו לא יפעלו כוחות חמושים מלבד צבא לבנון ויוניפי"ל. היא גם חזרה על החלטות קודמות שקראו לפירוק כל הארגונים החמושים בלבנון. צבא לבנון ויוניפי"ל המורחב נפרסו בדרום; חזבאללה לא פורק מנשקו, ובשנים שבאו שיקם והרחיב מאוד את מערך הנשק שלו.

גורלם של גולדווסר ורגב לא היה ידוע במשך שנתיים. ב-16 ביולי 2008 החזיר חזבאללה את גופותיהם בעסקה שבה שחררה ישראל חמישה אסירים לבנונים, ובהם סמיר קונטאר, והחזירה שרידי לוחמי חזבאללה.

בישראל, הזעם הציבורי על ניהול המלחמה הביא את הממשלה למנות ועדת בדיקה בראשות השופט בדימוס אליהו וינוגרד. דוח הביניים שלה מ-30 באפריל 2007 מצא "כשלים חמורים" בהחלטות ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. חלוץ התפטר כבר בינואר 2007; פרץ עזב את משרד הביטחון מאוחר יותר באותה שנה. הדוח הסופי, שפורסם ב-30 בינואר 2008, כינה את המלחמה "החמצה" ותיאר ליקויים חמורים בכשירות הצבא, בפיקוד הבכיר ובקבלת ההחלטות, אך קבע שההחלטה על המהלך הקרקעי האחרון התקבלה בתום לב.

מורשת וזיכרון

המלחמה הולידה אוצר מילים משלה בישראל ובאזור כולו. "דוקטרינת הדאחייה", ביטוי שבו השתמשו קצינים ישראלים אחרי המלחמה לאיום בתקיפות מסיביות על אזורים שמהם יורה אויב, נכנס לשיח האסטרטגי. הצבא שיקם את כוחות היבשה ואת אימוני המילואים בתקופת הרמטכ"ל גבי אשכנזי, והחוויה של אלפי רקטות לטווח קצר סייעה לדחוף את פיתוח כיפת ברזל.

חזבאללה הכריז על "ניצחון אלוהי" וקיים עצרות המונים בביירות. ואולם בראיון טלוויזיה בסוף אוגוסט 2006 אמר נסראללה שאילו ידע שהחטיפה תוביל למלחמה בהיקף כזה, לא היה מורה עליה. בלבנון העמיקה המלחמה את השסע הפוליטי בין חזבאללה למתנגדיו בשאלת הנשק של התנועה, מחלוקת שלא הוכרעה. בישראל המלחמה מונצחת ביישובי הצפון ובאתרי הנצחה ליחידות שנלחמו בה, והמשפחות השכולות של חיילים שנפלו בימיה האחרונים, אחרי שהחלטה 1701 כבר התקבלה, שואלות זה שנים אם היה צורך במהלכים האחרונים.

גבול הצפון נשאר שקט יחסית שבע-עשרה שנה, יותר משציפו משקיפים רבים באוגוסט 2006. מי שתומכים בתוצאות המלחמה מצביעים על השקט כהוכחה להרתעה; המבקרים מצביעים על מערך הנשק שחזבאללה בנה בחסותו. שתי הקריאות עמדו למבחן מ-8 באוקטובר 2023, כשחזבאללה פתח באש על ישראל לתמיכה בחמאס, ומלחמה חדשה בין ישראל לחזבאללה החלה.

ציר זמן

• 26 במאי 2000: נסראללה נושא בבינת ג'בייל את נאום "קורי העכביש", אחרי נסיגת ישראל.
• 12 ביולי 2006: פשיטת חזבאללה ליד זרעית; שמונה חיילים נהרגים ושניים נחטפים, והמלחמה פורצת.
• 14 ביולי 2006: טיל של חזבאללה פוגע באח"י חנית; ארבעה מלחים נהרגים.
• 16 ביולי 2006: רקטה הורגת שמונה עובדים במוסך רכבת ישראל בחיפה.
• 26 ביולי 2006: שמונה לוחמי גולני נהרגים בבינת ג'בייל.
• 30 ביולי 2006: תקיפה אווירית ישראלית בכפר קאנא הורגת 28 אזרחים, לפי Human Rights Watch.
• 11 באוגוסט 2006: מועצת הביטחון מקבלת את החלטה 1701.
• 12 באוגוסט 2006: הקרב בוואדי סלוקי; מסוק יסעור מופל.
• 14 באוגוסט 2006: הפסקת האש נכנסת לתוקף בשמונה בבוקר.
• 30 באפריל 2007: ועדת וינוגרד מפרסמת את דוח הביניים.
• 30 בינואר 2008: ועדת וינוגרד מפרסמת את הדוח הסופי.
• 16 ביולי 2008: חזבאללה מחזיר את גופותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב.