הפיגוע בדולפינריום (2001)

קצת לפני חצות, בליל שישי, 1 ביוני 2001, פוצץ מחבל מתאבד פלסטיני את עצמו בתוך המון צעירים שחיכו להיכנס למועדון בדולפינריום, מתחם על קו החוף בגבול תל אביב ויפו. לפי משרד החוץ, נרצחו 21 בני אדם ונפצעו כ-120; 17 נהרגו במקום וארבעה מתו אחר כך מפצעיהם. רוב ההרוגים היו בני נוער, ורובם באו ממשפחות שעלו לישראל מברית המועצות לשעבר. היה זה אז הפיגוע הקטלני ביותר של האינתיפאדה השנייה, והאיפוק שישראל גילתה מיד אחריו הפך אותו לנקודת מפנה באופן שבו נוהלה ההתקוממות ובאופן שבו נתפסה.

מועדון על שפת הים

הדולפינריום נפתח ב-1981 כפארק דולפינים ובידור ימי, ונסגר ככזה בתוך שנים ספורות. ב-2001 פעל בבניין מועדון ריקודים שהיה אהוב על צעירים דוברי רוסית. בלילות שישי התקבצו מחוצה לו בני נוער מתל אביב ומהערים הסמוכות וחיכו שהדלתות ייפתחו. הפיגוע בא שמונה חודשים אחרי פרוץ ההתקוממות, בתקופה שבה פיגועי ההתאבדות הלכו ותכפו, אבל רוב הפיגועים הקודמים כוונו לאוטובוסים, לשווקים ולצמתים. פגיעה בתור של בני נוער מול מועדון בליל שישי אותתה שכל מקום הומה עלול להיות מטרה.

המחבל, סעיד חותרי, היה פלסטיני בן 22 מהגדה המערבית. הוא המתין בין הצעירים בתור ופוצץ חגורת נפץ שמולאה בחפצי מתכת שנועדו להגביר את הפגיעה. גם אנשים שחיכו מחוץ למועדון "פאשה" הסמוך נפגעו. הג'יהאד האסלאמי וקבוצה שקראה לעצמה "חיזבאללה הפלסטיני" נטלו אחריות וחזרו בהם; גורמים רשמיים בישראל ותיאורים מאוחרים יותר ייחסו את הפיגוע לחמאס.

הנרצחים והתגובה המיידית

רוב הנרצחים היו בני נוער, רבים מהם נערות, ולצדם כמה צעירים בוגרים, ורבים היו ילדים של עולים שהגיעו בגל העלייה הגדול של שנות התשעים. הפיגוע היכה בעוצמה מיוחדת בקהילה דוברת הרוסית, וההלוויות, שנערכו בימים שאחר כך בכמה ערים, הפכו לרגע של אבל לאומי.

בישראל רבים ציפו לתגובה צבאית כבדה. ראש הממשלה אריאל שרון, שכיהן פחות מארבעה חודשים, בחר דווקא להתאפק בשלב זה, והזהיר שהתגובה הישראלית תלויה בשאלה אם הרשות הפלסטינית תפעל לעצירת הפיגועים. שר החוץ של גרמניה, יושקה פישר, ששהה באזור, נפגש עם יאסר ערפאת ולחץ עליו להכריז על הפסקת אש. בתוך יומיים מהפיגוע גינה אותו ערפאת וקרא בפומבי להפסקת אש, ובהמשך יוני גיבש ראש ה-CIA ג'ורג' טנט עם שני הצדדים תוכנית להפסקת אש ולשיתוף פעולה ביטחוני. ההפוגה לא החזיקה מעמד; הפיגועים חזרו בתוך שבועות, ובהם הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים ב-9 באוגוסט 2001.

משמעות וזיכרון

הפיגוע בדולפינריום סימן את הרגע שבו פיגועי ההתאבדות של ההתקוממות חדרו עמוק אל החיים הרגילים בישראל. אחרי פיגועי האביב, הוא הקשיח את דעת הקהל הישראלית נגד ההנהגה הפלסטינית, והיה בין האירועים שגורמים רשמיים בישראל הזכירו בהמשך כהצדקה להסלמה שהגיעה לשיאה במרץ 2002 במבצע חומת מגן. גם האיפוק של שרון ביוני 2001 שימש אחר כך כטיעון: ממשלתו אמרה שנתנה הזדמנות להפסקת האש ושהפיגועים נמשכו בכל זאת.

במשך שנים עמד בניין הדולפינריום הנטוש על הטיילת כתזכורת לפיגוע, ולצדו אנדרטה לנרצחים שבה נערך טקס שנתי. חלק מהמשפחות השכולות נאבקו להשאיר את המבנה ההרוס כפי שהוא, אבל הריסתו החלה במאי 2018 כדי לפנות מקום להרחבת הטיילת, והמשפחות ממשיכות לציין את יום השנה. בישראל נזכר הפיגוע לצד הפיגוע במלון פארק בנתניה כאחד הפיגועים שהגדירו את האינתיפאדה השנייה.