העת העתיקההתקופה הרומית
מרד בר כוכבא (132 עד 135 לספירה)
איך הקים שמעון בן כוסבה מדינה יהודית קצרת ימים ביהודה, מדוע נזקק הדריאנוס לכמה מטובי המצביאים של רומא כדי לדכא אותה, ומה מגלים האיגרות, המטבעות והמערות.
מרד בר כוכבא היה השלישי והאחרון במלחמות היהודים הגדולות ברומא. הוא התנהל ביהודה מ-132 עד 135 לספירה, ושרידיו האחרונים אולי נמשכו גם אל 136. בראשו עמד שמעון בן כוסבה, שתומכיו כינו אותו בר כוכבא, ושמקורות חז"ל המאוחרים, אחרי תבוסתו, כינו בר כוזיבא. במשך כשלוש שנים וחצי שלט במינהל יהודי שטבע מטבעות משלו, החכיר קרקעות ותיארך מסמכים לפי "גאולת ישראל". הקיסר הדריאנוס הביא מצביאים וחיילים מכל רחבי האימפריה כדי לדכא אותו. המלחמה הסתיימה בנפילת מבצר ביתר, דרומית מערבית לירושלים, ובהרס של יהודה שההיסטוריון הרומי קסיוס דיו תיאר במספרים שעדיין שנויים במחלוקת. בניגוד למרד הגדול של 66 לספירה, למלחמה הזאת לא היה יוספוס. היא מוכרת ממקורות ספרותיים מפוזרים, ממסורת חז"ל ובעיקר מהארכיאולוגיה: מטבעות, מערכות מסתור ואיגרותיו של בן כוסבה עצמו, שנמצאו במערות במדבר יהודה.
מדוע קמה יהודה שוב
שני דורות אחרי חורבן הבית השני ב-70 לספירה נותרה יהודה פרובינציה שבחורבות ירושלים חנה בה לגיון, העשירי פרטנסיס, ומסביבות 120 לספירה גם לגיון שני, השישי פרטה, בצפון, בלגיו הסמוכה למגידו. התקוממות יהודית נוספת בתפוצות בשנים 115 עד 117 לספירה, מרד התפוצות או מלחמת קיטוס, דוכאה במצרים, בקירנאיקה, בקפריסין ובמסופוטמיה.
המקורות העתיקים מונים שתי סיבות למרד החדש, והחוקרים המודרניים מתווכחים על שתיהן: - קסיוס דיו כותב שהדריאנוס ייסד מושבה רומית, איליה קפיטולינה, במקום ירושלים ובנה מקדש ליופיטר במקום שבו עמד בית המקדש, ושזה הצית את המלחמה; - ה"היסטוריה אוגוסטה", קובץ לטיני מאוחר ולעתים קרובות לא אמין של ביוגרפיות קיסריות, כותב שהיהודים מרדו משום שנאסר עליהם למול.
מטבעות של איליה קפיטולינה שנמצאו יחד עם מטבעות בר כוכבא במטמון במערה חיזקו את הדעה שהמושבה נוסדה לפני המלחמה ולא כעונש אחריה. איסור המילה שנוי במחלוקת יותר: מרי סמולווד טענה שאיסור רומי כללי על השחתת הגוף, שחל גם על המילה, קדם למרד; פטר שפר ואחרים מפקפקים בכך שהיה בין הסיבות. ההיסטוריונים מצביעים גם על ציפיות לגאולה כשבעים שנה אחרי החורבן, בדומה לשיבת ציון מבבל, ועל אובדן אדמות למתיישבים רומים.
שמעון בן כוסבה ורבי עקיבא
המסמכים ממדבר יהודה מביאים את שם המנהיג כשמעון בן כוסבה ואת תוארו כנשיא ישראל. השם בר כוכבא הוא משחק על במדבר כ"ד 17, "דרך כוכב מיעקב", פסוק שלפי התלמוד הירושלמי דרש רבי עקיבא עליו ואמר "דין הוא מלכא משיחא". באותו מקום מובאת תשובתו של רבי יוחנן בן תורתא: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא". מסורת חז"ל מספרת שעקיבא הוצא לימים להורג בידי הרומאים; אם היה תומך פעיל במרד או רק אוהד, על כך יש ויכוח.
המטבעות שטבעו המורדים נושאים את תוכניתם. על טטרדרכמות הכסף מופיעה חזית המקדש והמילה ירושלים, ולולב ואתרוג של חג הסוכות; הכיתובים קוראים "שנת אחת לגאולת ישראל", "שנת ב' לחרות ישראל" ובמטבעות המאוחרים "לחרות ירושלים". על חלקם השם "שמעון" ועל אחרים "אלעזר הכוהן". רבים מהמטבעות האלה נטבעו על גבי מטבעות רומיים, תוך מחיקת דיוקן הקיסר.
מהלך המלחמה
קסיוס דיו כותב שהיהודים התכוננו בשקט בזמן שהדריאנוס שהה באזור, ייצרו בכוונה נשק פגום כדי שהרומאים ידחו אותו וישאירו אותו בידיהם, וקמו כשעזב. המרד פרץ כנראה ב-132 לספירה. בתחילה נמנעו המורדים מקרבות פתוחים ונלחמו, לדברי דיו, מעמדות מבוצרות וממעברים תת קרקעיים עם פירים לאור ולאוויר.
הארכיאולוגיה של שפלת יהודה מאששת את הדברים באופן שאין לו אח בשום מלחמה עתיקה אחרת. עמוס קלונר, בועז זיסו וחוקרים נוספים תיעדו מאות מערכות מסתור שנחצבו מתחת לכפרים, עם מחילות זחילה צרות, בורות מים ומחסנים, ורבות מהן מתוארכות במטבעות ובכלי חרס לימי המרד. מספרן ופיזורן מרמזים על מלחמה עממית שהייתה נטועה בכפרי יהודה.
עד היכן הגיעה שליטת המורדים אין לדעת בוודאות. המסמכים שלהם מראים מינהל במדבר יהודה, באזור עין גדי וסביב הרודיון, ובהר שמדרום לירושלים. אם כבשו את ירושלים עצמה, שנוי במחלוקת: המטבעות מכריזים על כך, אבל בעיר נמצאו רק מטבעות בר כוכבא בודדים, לעומת אלפים רבים במקומות אחרים, ורוב הארכיאולוגים מפקפקים כיום בכך שהמורדים החזיקו בה. גם השאלה אם הגליל השתתף במרד אינה ברורה.
התגובה הרומית הייתה אדירה. המושל, טיניאוס רופוס, לא הצליח לבלום את המרד. נראה שהדריאנוס עצמו בא ליהודה, והוא הביא את סקסטוס יוליוס סוורוס ממשרת המושל בבריטניה, מהמצביאים המנוסים ביותר של רומא. יחידות מלגיונות רבים ומחילות עזר השתתפו; כתובות רומיות לכבוד קצינים שעוטרו ב"מסע היהודי" מעידות על יחידות שנאספו מכל רחבי האימפריה. הדריאנוס הוכרז אחר כך כאימפרטור על הניצחון, ומכתבו לסנאט, לפי דיו, השמיט את הנוסחה המקובלת שהוא והצבא שלמים, סימן לאבדות שספגה רומא. גורלו של הלגיון העשרים ושניים, דיוטריאנה, הנעלם מהתיעוד בערך בזמן זה, נקשר פעמים רבות למלחמה, אבל אין לכך עדות ישירה.
ביתר והאיגרות מן המערות
המעוז האחרון היה ביתר, בח'רבת אל-יהוד ליד הכפר בתיר של היום, דרומית מערבית לירושלים. חומת המצור הרומית והמחנות שסביבה ניכרים עד היום. המסורת היהודית קובעת את נפילתה בתשעה באב, תאריך חורבן שני הבתים, ומקורות חז"ל מתארים טבח במונחים מוגזמים ואגדיים. בן כוסבה מת שם או בקרבות האחרונים.
בחודשים האחרונים נמלטו פליטים מכפרי עין גדי וחוף ים המלח אל מערות במצוקי מדבר יהודה. ב-1960 וב-1961 מצאו משלחות בהנהגת יגאל ידין בנחל חבר, במערת האיגרות, צרור מכתבים ששלח בן כוסבה למפקדיו, בעברית, בארמית וביוונית, ואת הארכיון של אישה בשם בבתא, שמסמכיה המשפטיים מתעדים את סכסוכי הרכוש שלה משנות ה-90 לספירה ועד סביבות 132 לספירה. האיגרות מראות מפקד תובעני המאיים על כפופיו, מורה על מעצרים, מקפיד שיובאו ארבעת המינים לסוכות ומתלונן על רפיון. מערות אחרות בנחל חבר ובוואדי מורבעאת הניבו מסמכים נוספים, ובמערת האימה נמצאו שרידיהם של פליטים שמתו שם. מחנות רומיים נבנו על המצוקים מעל המערות כדי לכתר אותן.
התוצאות
קסיוס דיו כתב ש-50 מהמוצבים החזקים של המורדים ו-985 מכפריהם הידועים נהרסו, ש-580,000 איש נהרגו בפשיטות ובקרבות, ושמספר המתים מרעב, ממחלות ומאש אינו ניתן לספירה. חלק מההיסטוריונים, ובהם פטר שפר, רואים במספרים האלה הגזמה; אחרים, ובהם חנה כותן, טענו שייתכן שהם אמינים בקווים כלליים, וסקרים ביהודה אכן מראים קטיעה חדה ביישוב היהודי במאה השנייה. שוקי העבדים ליד חברון ובעזה, לפי סופרים נוצרים מאוחרים, הוצפו בשבויים.
ירושלים הפכה לאיליה קפיטולינה, מושבה רומית שנאסר על יהודים להיכנס אליה, מלבד, לפי מקורות מאוחרים, בתשעה באב כדי להתאבל. שם הפרובינציה שונה לסוריה פלסטינה, אף שהמועד המדויק והמניע לשינוי שנויים במחלוקת. מרכז החיים היהודיים עבר צפונה לגליל, ושם חתמו החכמים את המשנה כעבור כשני דורות. במשך מאות שנים זכרה המסורת היהודית את בן כוסבה ברגשות מעורבים, וחנוכת החשמונאים, המסופרת במרד החשמונאים, נשארה הניצחון היהודי היחיד מימי קדם שנחגג.
גילוי מחדש וזיכרון
הציונות החזירה את בר כוכבא למעמד של גיבור, בשירי ילדים לל"ג בעומר ובשמות של קבוצות נוער ורחובות. הממצאים של ידין בשנות ה-60 הפכו אותו למוחשי, וב-1982 נקברו השרידים ממערת האיגרות בטקס ממלכתי. המלחמה עוררה גם ביקורת: בספרו מ-1982 טען ראש אמ"ן לשעבר יהושפט הרכבי שהמרד היה טעות הרת אסון בהערכת הכוח, והסיק ממנו לקחים לישראל, ופתח בכך ויכוח ציבורי על ריאליזם ועל מיתוס לאומי.
ההקבלה למצדה, שבה הפך סוף המרד הגדול לסמל של התנגדות עד הסוף, נבחנת בהמרד הגדול והמצור על מצדה, והמלחמות הקדומות ביותר באזור בסקירה על מלחמות ישראל בעת העתיקה. האופן שבו ישראל המודרנית הופכת פרקים כאלה לימים ולמקומות של זיכרון הוא נושא המדריך על ימי הזיכרון וההנצחה.
