המרד הגדול ברומאים והמצור על מצדה (66 עד 73 או 74 לספירה)

המרד הגדול היה המלחמה שניהלו יהודי יהודה באימפריה הרומית מ-66 לספירה ועד נפילת מבצרי המורדים האחרונים ב-73 או ב-74 לספירה. הוא החל במהומות בקיסריה ובירושלים באביב 66, התרחב אחרי שהמורדים הביסו צבא רומי בבית חורון בסתיו אותה שנה, והגיע לשיאו בקיץ 70 לספירה, כשלגיונותיו של טיטוס הסתערו על ירושלים ושרפו את בית המקדש השני. אחרית המלחמה, המצור על מצדה שמעל ים המלח, הפכה לאחד הסמלים החזקים והשנויים במחלוקת בזיכרון הישראלי המודרני. כמעט כל מה שידוע לנו על המרד בא מאדם אחד, יוסף בן מתתיהו, שפיקד על כוחות המורדים בגליל, נכנע לרומאים וכתב את תולדות המלחמה ברומא בחסות הקיסרים שנלחם בהם. הארכיאולוגיה בודקת אותו בכמה נקודות, מאשרת הרבה וסותרת מעט.

פרובינציה על סף פיצוץ

יהודה הייתה נתונה להשפעה רומית מאז כבש פומפיוס את ירושלים ב-63 לפנה"ס, ולשלטון רומי ישיר, בהפסקות, מאז 6 לספירה. המושלים, פרפקטים ואחר כך פרוקורטורים ממעמד הפרשים, משלו מקיסריה עם כוח קטן של חיילי עזר, רובם מגויסים מקומיים לא יהודים. יוספוס מתאר רצף משברים בעשורים הבאים: מפקד אוכלוסין והמס שבא איתו, ניסיונו של הקיסר גאיוס (קליגולה) ב-40 לספירה להציב את פסלו במקדש, צמיחתן של קבוצות חמושות שהוא מכנה שודדים, סיקריים וקנאים, ומושלים שחמדנותם ואכזריותם הבעירו את הפרובינציה. ההיסטוריונים מוסיפים סיבות נוספות: מתח בין יהודים ליוונים בערים המעורבות, מצוקה כלכלית של האיכרים, מעמד שליט יהודי שאיבד, כפי שטען מרטין גודמן, את סמכותו גם בעיני רומא וגם בעיני עמו, וציפיות לגאולה אלוהית.

מקיסריה ועד בית חורון: פרוץ המרד ב-66 לספירה

באביב 66 לספירה הוביל סכסוך על בית כנסת בקיסריה לעימותים בין יהודים ליוונים. בירושלים לקח המושל גסיוס פלורוס 17 כיכרות מאוצר המקדש, וכשההמון לעג לו שילח את חייליו בעיר. אז הפסיקו ממוני המקדש, בהנהגת אלעזר בנו של הכוהן הגדול חנניה, את הקורבן היומי שהוקרב לשלום הקיסר, ויוספוס רואה בכך את הפתיחה הרשמית של המלחמה. המורדים כבשו את מבצר אנטוניה, וחיל המצב הרומי בעיר נטבח אחרי שנכנע. באותו זמן תפסה קבוצה בהנהגת מנחם, מצאצאי יהודה הגלילי, את מצדה מידי חיל המצב הרומי.

האלימות התפשטה באזור כולו, עם טבח ביהודים בקיסריה, בבית שאן ובערים אחרות והתקפות של יהודים על קהילות יווניות. קסטיוס גאלוס, מושל סוריה, צעד על ירושלים עם הלגיון השנים עשר וחיילי עזר, הגיע לעיר, ואז נסוג מסיבות שגם יוספוס התקשה להסביר. במורד בית חורון ארבו המורדים לטור שלו והסבו לו אבדות כבדות; ההיסטוריון הרומי סווטוניוס מספר שנשר לגיוני נשבה. הניצחון הפך כל פשרה לבלתי אפשרית. ממשלה זמנית בירושלים מינתה מפקדים למחוזות, ובהם יוספוס לגליל.

אספסיאנוס, הגליל ומלחמת האחים בירושלים

נירון הפקיד את הפיקוד בידי אספסיאנוס, מצביא מנוסה, שריכז שלושה לגיונות, החמישי, העשירי והחמישה עשר, עם בנו טיטוס וכוחות של מלכי חסות, צבא שהמספרים של יוספוס מעמידים על כ-60,000 איש. ב-67 לספירה התקדם אספסיאנוס לגליל. ציפורי פתחה לו את שעריה. יודפת, שבה פיקד יוספוס, החזיקה מעמד 47 יום לפי יוספוס; כשנפלה, הסתתר במערה עם ארבעים איש שלדבריו החליטו להרוג זה את זה, והוא שרד בגורל או בתחבולה ונכנע. אחר כך ניבא שאספסיאנוס יהיה לקיסר. גמלא, על רכס ברמת הגולן, נפלה אחרי מצור עקוב מדם מאוחר יותר באותה שנה, והחפירה בה, בהנהגת שמריה גוטמן מ-1976, חשפה את הפרצה בחומה ואלפי ראשי חצים ואבני בליסטראות.

בירושלים הפכה המלחמה ברומא למלחמה בין יהודים. יוחנן מגוש חלב, שנמלט מהגליל, הקנאים בהנהגת אלעזר בן שמעון וכוחותיו של שמעון בר גיורא נלחמו זה בזה על השליטה בעיר, ויוספוס מספר שמחסני תבואה שהיו יכולים לקיים מצור ארוך נשרפו בקרבות. אספסיאנוס בינתיים הכניע את שאר הארץ. אחרי מות נירון ב-68 לספירה ומלחמות האזרחים שבאו אחריו הכריזו לגיונות המזרח על אספסיאנוס כקיסר ביולי 69, והוא השאיר את המלחמה לטיטוס.

המצור על ירושלים וחורבן הבית

טיטוס הגיע אל ירושלים באביב 70 לספירה עם ארבעה לגיונות, החמישי, העשירי, השנים עשר והחמישה עשר. העיר הייתה מוגנת בשלוש חומות בצדה הצפוני החשוף. הרומאים פרצו את החומה החיצונית במאי ואת השנייה זמן קצר אחר כך, ואז הקיפו את העיר כולה בחומת מצור כדי להרעיב אותה. ביולי כבשו את מבצר אנטוניה. בית המקדש עלה באש בחודש אב; המסורת היהודית קובעת את החורבן בתשעה באב, אותו יום שבו חרב הבית הראשון. יוספוס טוען שטיטוס ביקש להציל את המקדש; סופר נוצרי מאוחר, סולפיקיוס סוורוס, שאולי שאב מקטע אבוד של טקיטוס, טוען את ההפך, וההיסטוריונים חלוקים עד היום. העיר העליונה נפלה בספטמבר.

יוספוס מעמיד את מספר המתים במצור על 1,100,000 ואת מספר השבויים על 97,000. היסטוריונים מודרניים רואים במספר הראשון מספר שחורג בהרבה ממה שהעיר יכלה להכיל, אך מסכימים שאובדן החיים היה עצום. שמעון בר גיורא הובל בתהלוכת הניצחון של טיטוס ברומא ב-71 לספירה והוצא להורג; יוחנן מגוש חלב נכלא לכל ימיו. שער טיטוס ברומא, שהושלם אחרי מות טיטוס ב-81 לספירה, מראה את שלל המקדש, ובו המנורה, נישא בתהלוכת הניצחון. סדרת מטבעות שעליה הכיתוב Iudaea Capta, "יהודה השבויה", ציינה את הניצחון ברחבי האימפריה.

מצדה: המצור

אחרי ירושלים נותרו בידי המורדים שלושה מבצרים: הרודיון, מכוור שממזרח לים המלח, ומצדה. המושל לוקיליוס באסוס כבש את שני הראשונים. מחליפו, לוקיוס פלאוויוס סילבה, צעד על מצדה עם הלגיון העשירי, פרטנסיס, וחיילי עזר. מצדה, הר שולחן המתנשא מעל החוף המערבי של ים המלח, בוצרה בידי הורדוס, שלפי יוספוס בנה עליה ארמונות, מחסנים ובורות מים. ב-66 לספירה נתפסה בידי הסיקריים, ואלעזר בן יאיר פיקד על הקהילה שם.

מערכות המצור הרומיות שם הן עד היום מהשמורות ביותר באימפריה כולה: חומת מצור המקיפה את ההר, שמונה מחנות, ובצד המערבי סוללת הסתערות גדולה. מחקר גאולוגי בשנות ה-90 הראה שהסוללה נבנתה על שלוחה טבעית, מה שהקטין את היקף הבנייה אבל לא את יעילותה. הרומאים העלו איל ניגוח על הסוללה ופרצו את החומה; המגינים בנו חומה פנימית של עץ ועפר, והרומאים הציתו אותה.

מועד הנפילה שנוי במחלוקת. יוספוס כותב שהיא אירעה ב-15 בחודש קסנתיקוס, באביב. השנה המסורתית היא 73 לספירה, אבל כתובות המראות שכהונתו של סילבה כמושל החלה מאוחר מכפי שסברו הביאו חוקרים רבים, ובהם חנה כותן, לטעון בעד 74 לספירה.

מצדה: הסוף והעדויות

לפי יוספוס, כשנפרצה החומה שכנע אלעזר בן יאיר את המגינים למות ולא להשתעבד. הגברים המיתו את משפחותיהם, אחר כך נבחרו עשרה בגורל להרוג את השאר, והאחרון שבהם התאבד אחרי שהצית את הארמון. יוספוס כותב ש-960 נפשות מתו, ושתי נשים וחמישה ילדים שרדו במחבוא וסיפרו את הסיפור לרומאים. הוא שם בפי אלעזר שני נאומים ארוכים, שחוברו בדרכם של ההיסטוריונים היוונים, ואין לראות בהם תיעוד של דבריו.

חפירותיו של יגאל ידין בשנים 1963 עד 1965, שנעשו בעזרת אלפי מתנדבים מהארץ ומחו"ל, חשפו את ארמונות הורדוס, את המחסנים, בית כנסת, מקוואות ואת מגורי המורדים בחומת הסוגרים. שני ממצאים נראו כהד ישיר ליוספוס: שרידיהם של שלושה בני אדם בארמון הצפוני, וקבוצת חרסים קטנים כתובים, שעל אחד מהם השם בן יאיר, שידין קישר לגורלות. במערה מתחת למצוק הדרומי נמצאו שרידיהם של כ-25 בני אדם; הם נקברו בטקס ממלכתי ב-1969 כמגיני מצדה. חוקרים הטילו מאז ספק בשני הזיהויים. האנתרופולוג ג'ו זיאס ואחרים טענו שייתכן שהשרידים במערה אינם של מורדים, ואי אפשר להוכיח שהחרסים הם הגורלות שבסיפור. רוב החוקרים מקבלים שהמצור הסתיים במות המגינים; האופן המדויק והמספר נשענים על יוספוס בלבד.

זיכרון: מהמקדש ועד "שנית מצדה לא תיפול"

חורבן הבית השני עיצב מחדש את היהדות. עם היעלמות עבודת הקורבנות בנו החכמים שהתכנסו ביבנה דת של תפילה, לימוד והלכה, ותשעה באב הפך ליום האבל המרכזי. מצדה עצמה כמעט נשכחה במסורת היהודית, משום שיהודים כמעט לא קראו את יוספוס עד העת החדשה.

במאה ה-20 קם הסיפור לתחייה. הפואמה "מסדה" של יצחק למדן, שהתפרסמה ב-1927, נתנה לדור שלם את השורה "שנית מצדה לא תיפול". תנועות הנוער והפלמ"ח עלו להר, ובמשך עשורים קיימו יחידות בצה"ל טקסי השבעה על פסגתו. הסוציולוג נחמן בן-יהודה טען ב-1995 שהסיפור הלאומי ההרואי בחר ועיצב מחדש את תיאורו של יוספוס, והשמיט את פשיטת הסיקריים על עין גדי ואת ההתאבדות שההלכה אוסרת; אחרים הגנו על הסמל כקריאה לגיטימית של התנגדות. אונסק"ו הכריז על האתר ב-2001, כפי שמופיע ברשומת מצדה ברשימת אתרי המורשת העולמית (נפתח בכרטיסייה חדשה), בעיקר בזכות מערכות המצור הרומיות.

המרד שקדם למרד הזה, נגד הסלווקים, מסופר במרד החשמונאים, והמלחמה הגדולה האחרונה ברומא במרד בר כוכבא. האופן שבו תרבות הזיכרון הישראלית משתמשת באתרים כאלה הוא נושא המדריך על ימי הזיכרון וההנצחה.