מלחמות ישראל בעת העתיקה: מההתנחלות בכנען ועד ימי הממלכות

את מלחמות ישראל בעת העתיקה אנחנו מכירים משלושה סוגי עדות שונים מאוד זה מזה, והסיפור משתנה לפי העדות שמחזיקים ביד. המקרא מספר עלילה רציפה: כיבוש כנען בהנהגת יהושע, דורות של מלחמות מקומיות בימי השופטים, קום המלוכה בימי שאול ודוד, ואחר כך שתי ממלכות יריבות, ישראל בצפון ויהודה בדרום, עד שאשור החריבה את הראשונה בסביבות 720 לפנה"ס ובבל את השנייה ב-586 לפנה"ס. המסורת היהודית המאוחרת הוסיפה על כך רבדים של משמעות, תאריכים וגיבורים. הארכיאולוגיה והכתובות של מצרים, אשור, ארם ומואב הן הקול השלישי: לעתים הן מאששות פרק מקראי בדיוק מפתיע, לעתים מסבכות אותו ולעתים סותרות אותו. המאמר עוקב אחרי המלחמות לפי סדרן ומקפיד להפריד בין שלושת הקולות.

כיבוש כנען: המקרא מול השטח

לפי ספר יהושע חצו בני ישראל את הירדן, הפילו את חומות יריחו, לכדו את העי בעזרת מארב, הביסו קואליציה של מלכי הדרום בגבעון ובבית חורון, ולבסוף שברו בקרב מי מרום ברית צפונית שבראשה עמד יבין מלך חצור. הספר מציג מערכה מהירה וכמעט מוחלטת. ספר שופטים, שבא מיד אחריו, מצייר תמונה אחרת: ערים כנעניות שלא נכבשו, שבטים הנלחמים לבדם ותהליך ארוך ולא אחיד.

הארכיאולוגיה חידדה את המתח הזה. בחפירותיה של קתלין קניון ביריחו בשנות ה-50 לא נמצאה עיר מוקפת חומה שאפשר היה להחריב בסוף המאה ה-13 לפנה"ס, התקופה שבה רוב החוקרים המקבלים יציאת מצרים היסטורית ממקמים את האירוע. בא-תל, האתר שמזוהה בדרך כלל עם העי, לא מצא ג'וזף קלוויי יישוב כלל בתקופת הברונזה המאוחרת. חצור מספרת סיפור אחר: העיר הכנענית הגדולה נחרבה בשריפה במאה ה-13 לפנה"ס. יגאל ידין, ואחריו אמנון בן-תור, ייחסו את החורבן לבני ישראל; חוקרים אחרים מצביעים על ערים כנעניות יריבות, על המצרים או על מרד פנימי.

האזכור הראשון של ישראל מחוץ למקרא מגיע ממצרים. בכתובת הניצחון של פרעה מרנפתח, מסביבות 1208 לפנה"ס, שפלינדרס פטרי מצא בתבאי ב-1896, מופיע "ישראל" בין העמים שהוכו בכנען, עם הסימן ההירוגליפי של עם ולא של עיר. כלומר, בסוף המאה ה-13 לפנה"ס כבר ישבה בארץ קבוצה בשם ישראל.

איך הגיעה לשם, על כך יש ויכוח. החוקרים הציעו ארבעה מודלים עיקריים: - כיבוש צבאי בקווים הכלליים של ספר יהושע, גישה המזוהה עם ויליאם אולברייט; - התנחלות הדרגתית, שקטה ברובה, של קבוצות רועים, כפי שהציע אלברכט אלט; - מרד של איכרים כנענים נגד ערי המדינה, כטענת ג'ורג' מנדנהול ונורמן גוטוולד; - צמיחה של ישראל מתוך האוכלוסייה המקומית בהר המרכזי, שעליה נשענים סקרי מאות הכפרים הקטנים מתקופת הברזל א' שפרסם ישראל פינקלשטיין ב-1988.

רוב הארכיאולוגים כיום נוטים לגרסאות של שני המודלים האחרונים, ומודים שאירועים אלימים, כמו חורבן חצור, היו חלק מהתקופה.

השופטים, הפלשתים ושאול

ספר שופטים מתאר מלחמות של שבטים בודדים או של בריתות קטנות נגד שכנים ופולשים. דבורה וברק מביסים את שר הצבא הכנעני סיסרא ליד נחל קישון; גדעון מגרש את המדיינים רוכבי הגמלים; יפתח נלחם בעמונים בעבר הירדן. שירת דבורה בשופטים ה' נחשבת בעיני חוקרים רבים לאחד הקטעים העתיקים במקרא, והיא מונה אילו שבטים באו להילחם ואילו נשארו בבית, פרט כן במיוחד לשיר ניצחון.

האויב המכריע של התקופה היה הפלשתים, אחד מגויי הים שהתיישבו בחוף הדרומי במאה ה-12 לפנה"ס. עריהם, ובהן אשדוד, אשקלון, עקרון וגת, נחפרו בהרחבה, והכלים, התזונה והאדריכלות הייחודיים שלהם אינם מותירים ספק שהגיעה אוכלוסייה חדשה. לפי ספר שמואל א' הביסו הפלשתים את ישראל באבן העזר שליד אפק, לקחו את ארון הברית ודחקו אל ההר. הצורך להתמודד איתם הוא ההסבר של המקרא עצמו לדרישה למלך.

שאול, המלך הראשון בסיפור המקראי, מציל את יבש גלעד הנצורה, ובנו יונתן פותח במכמש מערכה מוצלחת נגד מצב פלשתי. הסיפור נגמר באסון בהר הגלבוע, שם נופלים שאול ושלושה מבניו, והפלשתים תולים את גופותיהם על חומת בית שאן. שום כתובת אינה מזכירה את שאול, ואם מלכותו היסטורית, סביר שהייתה ישות צנועה בהר בנימין ואפרים.

דוד ושלמה: ממלכה במלחמה

הסיפור המקראי מייחס לדוד את הפיכתה של מיליציה הררית לכוח אזורי. הוא כובש את ירושלים מידי היבוסים, שובר את הפלשתים בעמק רפאים ונלחם במואב, באדום, בעמון ובממלכה הארמית צובה. בנו שלמה נזכר כמלך של שלום ובנייה ולא של כיבושים. שתי התקופות נידונות בהרחבה במאמרים נפרדים, מלחמות דוד המלך ושלמה המלך וממלכתו.

שתי נקודות שייכות לכאן. ראשית, היקפה של הממלכה המאוחדת הוא אחת השאלות השנויות ביותר במחלוקת בארכיאולוגיה המקראית: יש הרואים בה מדינה של ממש שמרכזה בירושלים במאה ה-10 לפנה"ס, ויש הרואים בה ישות קטנה שתהילתה הוגדלה בידי כותבים מאוחרים. שנית, כתובת תל דן מהמאה ה-9 לפנה"ס, שתידון בהמשך, מזכירה "בית דוד", ורוב החוקרים קוראים בה עדות לשושלת בשם זה ששלטה ביהודה.

הממלכות המפולגות ואויביהן

אחרי מות שלמה מתאר המקרא פילוג: ירבעם מלך על ממלכת ישראל בצפון, רחבעם על ממלכת יהודה בדרום. מכאן ואילך נפגשים לראשונה, ובאופן קבוע, הסיפור המקראי והתיעוד החיצוני.

בשנה החמישית לרחבעם, לפי ספר מלכים א', עלה שישק מלך מצרים על ירושלים ולקח את אוצרות המקדש. מקורות מצריים מתעדים מסע לכנען של פרעה ששנק הראשון, המתוארך בדרך כלל לסביבות 925 לפנה"ס, ורשימת שמות מקומות על השער הבובסטי בכרנך כוללת ערים רבות בצפון ובנגב. ירושלים אינה ניכרת ברשימה ששרדה, אחד הפרטים שעדיין מתווכחים עליהם.

במאה ה-9 לפנה"ס הפכה ממלכת ישראל בימי בית עמרי לכוח צבאי. מונולית כורח של שלמנאסר השלישי מלך אשור, השמור כיום במוזיאון הבריטי, מתאר את הקרב בקרקר שבסוריה ב-853 לפנה"ס ומונה את "אחאב הישראלי" בין חברי קואליציה, שהסופרים האשורים ייחסו לו 2,000 מרכבות ו-10,000 רגלים. המקרא אינו מזכיר את קרקר כלל. מצבת מישע, שנמצאה בדיבון שבירדן ב-1868 ושמורה כיום בלובר, מביאה את גרסת מלך מואב: "עמרי" דיכא את מואב, ומישע השתחרר לימים משלטון ישראל. ספר מלכים ב' מספר על אותה מלחמה מצדו של ישראל.

גם למלחמות הארוכות עם ארם דמשק, המתוארות בספר מלכים, יש עד ארמי. כתובת תל דן, שחלקיה נמצאו ב-1993 וב-1994, מיוחסת בדרך כלל לחזאל מלך דמשק, והיא מתפארת בהריגת מלך ישראל ומלך "בית דוד". חילופי השושלת האלימים בישראל שבאו אחר כך, והתמונה האשורית המפורסמת של המס ששילם המלך החדש, הם נושא המאמר על יהוא והאובליסק השחור.

אשור, בבל וקץ הממלכות

המלחמות המכריעות של התקופה נוהלו מול אימפריות. תגלת פלאסר השלישי מלך אשור סיפח חלקים נרחבים מממלכת ישראל במסעות של 734 עד 732 לפנה"ס. שומרון נפלה אחרי מצור בסביבות 722 לפנה"ס; שלמנאסר החמישי פתח בו, וסרגון השני התהדר בכיבוש ובהגליית התושבים, טענה שמתיישבת עם תיאור גלות עשרת השבטים במקרא.

יהודה שרדה עוד יותר ממאה שנה. ב-701 לפנה"ס פלש סנחריב וצר על לכיש, העיר השנייה בחשיבותה בממלכה. נפילתה מסופרת בשלוש דרכים בבת אחת: בספר מלכים ב', בכרוניקות של סנחריב, המתפאר שסגר על חזקיהו בירושלים "כציפור בכלוב", ובתבליטי האבן מארמונו בנינוה, השמורים במוזיאון הבריטי, המראים את סוללת המצור, את האילים ואת גירוש תושבי העיר. בחפירות לכיש נחשפה סוללת המצור האשורית עצמה, היחידה מסוגה הידועה מאותה תקופה. בירושלים מקושרות נקבת השילוח וכתובת השילוח, לפי רוב החוקרים, להכנותיו של חזקיהו לקראת המלחמה הזאת.

הפעלת הסרטון: תבליטי לכיש

בבל השלימה את מה שאשור התחילה. נבוכדנאצר השני כבש את ירושלים ב-597 לפנה"ס, ואחרי מרד נוסף החריב את העיר ואת בית המקדש הראשון ב-586 לפנה"ס, התאריך המקובל ביותר, אף שיש חוקרים המעדיפים את 587 לפנה"ס. בין חרסי לכיש, מכתבים שכתב קצין יהודאי בימים שלפני הנפילה, יש מכתב שבו הכותב מספר שהוא צופה למשׂאות לכיש, כי את עזקה כבר אין רואים. שכבות החורבן בלכיש, בערד ובעיר דוד מעידות על היקף המערכה הבבלית.

זיכרון המלחמות הקדומות

לדורות הבאים הפכו המלחמות האלה ליותר מהיסטוריה. המסורת הרבנית קבעה את חורבן הבית הראשון בתשעה באב, יום צום שנקשרו אליו גם אסונות מאוחרים, ובהם חורבן הבית השני ונפילת ביתר. קוראים בימי הביניים ובעת החדשה הפכו את יהושע, גדעון ודוד לסמלים של גבורה ואמונה, ואחרים קראו את אותם ספרים כתיאולוגיה ולא ככרוניקה.

במדינת ישראל קיבלו שדות הקרב העתיקים חיים חדשים. יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל, נעשה לארכיאולוג המוכר ביותר בארץ וחפר בחצור ובמגידו, וחקר המלחמה המקראית נכנס לחינוך הצבאי. מלחמותיהם המאוחרות של היהודים באימפריות מסופרות במאמרים על מרד החשמונאים ועל המרד הגדול ומצדה. הקשר בין התקופות של ההיסטוריה המודרנית לבין הרקע העמוק הזה הוא נושא המדריך לתקופות בהיסטוריה הצבאית של ישראל.

הסיכום הזהיר ביותר הוא שככל שהתקופה מאוחרת יותר, כך נשענות המלחמות המקראיות על עדות חיצונית יציבה יותר. כיבוש כנען נשאר ברובו עניין של מסורת ספרותית ושל ויכוח; מלחמות בית עמרי, יהוא, חזקיהו ומלכי יהודה האחרונים מעוגנות בכתובות ובשכבות חורבן שאפשר לתארך ולראות.