הקרב על גבעת התחמושת (1967)

הקרב על גבעת התחמושת התחולל בשעות החשכה המוקדמות של 6 ביוני 1967, על מוצב ירדני מבוצר בצפון ירושלים. במשך כארבע שעות, בערך מ-2:30 עד 6:30 לפנות בוקר, נלחמו צנחני גדוד 66 תעלה אחר תעלה מול כוח ירדני בגודל דומה. 36 חיילי צה"ל ו-71 חיילים ירדנים נהרגו. הקרב פתח את הדרך להר הצופים והפך לזיכרון המכונן של הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים.

מוצב שנבנה למצור

גבעת התחמושת ניצבת על המדרון המערבי של הר הצופים, בין שכונת שייח' ג'ראח לרמת אשכול של היום. שמה מגיע מימי המנדט. בשנות השלושים בנו הבריטים על המדרון בית ספר לשוטרים, והגבעה שמעליו שימשה לאחסון התחמושת שלו.

בקרבות 1948 כבש הלגיון הערבי הירדני את הגבעה ואת בית הספר לשוטרים. המוצב ניתק את הדרך בין ירושלים המערבית למובלעת הישראלית בהר הצופים, שבה עמדו לפני המלחמה האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה (ראו הקרב על ירושלים ב-1948). במשך תשע-עשרה שנה ביצר אותו הצבא הירדני. ב-1967 היה זה מערך של עשרות בונקרים לאורך שלוש תעלות עיקריות, שכל אחת מהן חופתה בעמדות ירי מבוצרות, ובונקר תת-קרקעי גדול שבו התגוררו המגינים. תעלת קשר חיברה את הגבעה לבית הספר לשוטרים שלמטה.

התוכנית והמודיעין

כשנכנסה ירדן למלחמה ב-5 ביוני, החליט פיקוד המרכז בפיקוד אלוף עוזי נרקיס לכתר את ירושלים הירדנית מצפון ולחדש את הקשר עם הר הצופים. המשימה בתוך העיר הוטלה על חטיבת הצנחנים 55 בפיקוד אל"ם מרדכי גור, חטיבת מילואים שהתכוננה לצניחה בסיני והועברה לירושלים באותו יום. לגדודיה היו שעות ספורות בלבד ללמוד את השטח, שרובו נצפה לראשונה מגגות הבתים בשכונות הישראליות שלאורך קו שביתת הנשק.

על גדוד 66, בפיקוד סגן-אלוף יוסי יפה, הוטלו בית הספר לשוטרים וגבעת התחמושת. המתכננים החליטו לוותר על תקיפה אווירית, משום שהמוצב היה קרוב לשכונות אזרחיות משני צדי הקו. במקום זאת, הארטילריה תרעיש את בית הספר לשוטרים, ואחריה תכבוש פלוגת צנחנים מתוגברת את הגבעה.

המודיעין שגה בנקודה אחת חשובה. המתכננים סברו שבגבעה מחזיקה כמחלקה. למעשה החזיקה במוצב פלוגה מתוגברת, כ-150 חיילים מגדוד אל-חוסיין 2 של הצבא הירדני. כשהחלה ההרעשה, נסוגו החיילים שבבית הספר לשוטרים דרך תעלת הקשר אל הבונקרים שבגבעה, כך שהתוקפים מצאו את בית הספר כמעט ריק ואת הגבעה מוחזקת בידי כוח שווה בערך לכוחם, פי שלושה בערך ממה שציפו.

הקרב בתעלות

חציית הקו

הצנחנים חצו את קו שביתת הנשק בשעות הראשונות של 6 ביוני תחת אש, פרצו גדרות ושדות מוקשים, וכבשו את בית הספר לשוטרים בלחימה מועטה יחסית. פלוגה ג' של גדוד 66 פנתה אז לעבר גבעת התחמושת, וכוח מפלוגה ב' נשלח במהלך הקרב לתגבר אותה.

תעלה אחר תעלה

מה שבא אחר כך היה לחימה צמודה בתעלות צרות, לעתים ממרחק של מטרים ספורים, בחושך שקרעו רק פצצות תאורה ופיצוצים. הצנחנים התפצלו לחוליות קטנות, שכל אחת נעה לאורך תעלה אחרת וטיהרה בונקר אחר בונקר ברימונים ובנשק קל. החיילים הירדנים נלחמו מעמדות שהכירו היטב, ורבים מהם החזיקו מעמד עד שנהרגו. כמה מפקדים וחיילים ישראלים נהרגו כשהובילו את חולייתם קדימה, והחוליות התוקפות הלכו והצטמקו ככל שנמשך הלילה.

הלחימה נמשכה עד 6:30 בערך. גם אחרי נפילת המוצב העיקרי נשארו הצנחנים מכונסים בתעלות בגלל אש צלפים מגבעת המבתר, מוצב ירדני מצפון, שחטיבת הראל כבשה מאוחר יותר באותו יום.

המחיר

36 חיילי צה"ל ו-71 חיילים ירדנים נהרגו בגבעת התחמושת, הנתונים המקובלים בתיאורים הישראליים והבינלאומיים של הקרב. עשרות נוספים נפצעו. לגדוד 66 היה זה הלילה היקר ביותר במלחמה. עשרה מהלוחמים בגבעה קיבלו לימים צל"ש רמטכ"ל על תפקודם בקרב.

התיאורים של התוקפים עצמם מספרים על חיל מצב ירדני שנלחם בעקשנות מתוך הבונקרים ולא נטש את המוצב, וזה מסביר במידה רבה את המחיר הכבד ששילמו שני הצדדים.

מה השיג הקרב

עד בוקר 6 ביוני נפרצה ההגנה הצפונית של ירושלים הירדנית. שאר גדודי הצנחנים הגיעו למוזיאון רוקפלר שמחוץ לחומות העיר העתיקה, והדרך להר הצופים נפתחה לראשונה מאז 1948. יחד עם התקדמות חטיבת הראל בהרים שמצפון, השלים הקרב את כיתור ירושלים הירדנית. יום לאחר מכן, ב-7 ביוני, נכנסו צנחניו של גור לעיר העתיקה דרך שער האריות.

לחיל המצב הישראלי הקטן בהר הצופים סימנה התוצאה את סופן של תשע-עשרה שנות בידוד. לפי הסדרי שביתת הנשק של 1949 החזיקו במובלעת כמה עשרות שוטרים ישראלים, שהוחלפו אחת לשבועיים בשיירה שחצתה את השטח הירדני בליווי האו"ם, ומטענה נבדק בדרך. בנייני האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה בהר עמדו ריקים מאז 1948. בתוך ימים מהקרב יכלו ישראלים לנסוע להר הצופים בדרך פתוחה, ובשנים שאחר כך שבו שני המוסדות לקמפוס המקורי שלהם, במרחק הליכה קצר מהגבעה שבה נפתחה הדרך.

היסטוריונים צבאיים התווכחו אם ההסתערות החזיתית על גבעת התחמושת הייתה הכרחית, או שאפשר היה לבודד את המוצב ולהניח לו ליפול אחרי כיתור העיר. המתכננים ב-1967 ראו בו איום על ההתקדמות ועל הדרך להר הצופים, ופעלו לפי מודיעין שהמעיט מאוד בגודל חיל המצב. התחקירים שערך יפה עם קציניו אחרי הקרב הם בין המסמכים שארכיון צה"ל ומערכת הביטחון שומר ומציג בתערוכה שלו על מלחמת ששת הימים (נפתח בכרטיסייה חדשה).

הזיכרון: הגבעה כאתר הנצחה

גבעת התחמושת הפכה במהירות לסמל. באוקטובר 1967 פרסם השבועון "במחנה" ראיונות עם לוחמי הקרב, והפזמונאי יורם טהרלב הפך את דבריהם לשיר "גבעת התחמושת", שביצעה להקת פיקוד המרכז. הוא היה לאחד משירי המלחמה הישראליים המוכרים ביותר, ולאחד הקודרים שבהם.

ב-1975 נחנכו בגבעה אתר הנצחה ומוזיאון. חלק מהמוצב הירדני, עם התעלות והבונקרים, נשמר; המוזיאון שוכן בבונקר. בגבעה ניטעו 182 עצי זית לזכר 182 חיילי צה"ל שנפלו בקרבות על ירושלים ב-1967. ב-1987 הוכרז המקום אתר הנצחה לאומי. הטקס הממלכתי של יום ירושלים נערך בו, והוא משמש גם לטקסי השבעה של הצנחנים.

היום עומדת הגבעה בין שכונות מגורים ולצד קו הרכבת הקלה, גן שקט סביב התעלות הישנות. הפער בין הנוף לבין ההיסטוריה הוא חלק ממה שהמבקרים זוכרים.

ציר זמן

• שנות השלושים: הבריטים בונים על המדרון בית ספר לשוטרים; הגבעה שמעליו משמשת לאחסון התחמושת.
• 1948: הלגיון הערבי הירדני כובש את בית הספר לשוטרים ואת גבעת התחמושת ומנתק את הר הצופים.
• 5 ביוני 1967: ירדן נכנסת למלחמה; חטיבת הצנחנים 55 מועברת לירושלים.
• 6 ביוני 1967 (בסביבות 2:30): גדוד 66 חוצה את קו שביתת הנשק וכובש את בית הספר לשוטרים.
• 6 ביוני 1967 (בסביבות 6:30): העמדות הירדניות האחרונות בגבעת התחמושת נופלות; הדרך להר הצופים פתוחה.
• 7 ביוני 1967: הצנחנים נכנסים לעיר העתיקה.
• אוקטובר 1967: "במחנה" מפרסם את עדויות הלוחמים; יורם טהרלב כותב את השיר "גבעת התחמושת".
• 1975: אתר ההנצחה והמוזיאון נחנכים בגבעה.
• 1987: גבעת התחמושת מוכרזת אתר הנצחה לאומי.