מלחמת ששת הימים (1967)

בין בוקר 5 ביוני לערב 10 ביוני 1967 נלחמה ישראל במצרים, בירדן ובסוריה, ובסיום הקרבות החזיקה בשטח גדול פי שלושה ויותר משטחה לפני המלחמה: חצי האי סיני ורצועת עזה, יהודה ושומרון כולל מזרח ירושלים, ורמת הגולן. המכה המכרעת הונחתה כבר בשלוש השעות הראשונות, כשחיל האוויר השמיד על הקרקע את רוב חיל האוויר המצרי. המלחמה עצמה נמשכה שישה ימים; השאלות שהותירה אחריה, על גבולות, פליטים, ירושלים ושלום, מעצבות את האזור מאז ועד היום.

הרקע: ממבצע קדש למשבר של מאי 1967

שורשי המשבר נטועים בהסדר שנקבע אחרי מבצע קדש ב-1956. ישראל נסוגה מסיני ב-1957 בתמורה לפריסת כוח החירום של האו"ם (UNEF) לאורך הגבול ובשארם א-שייח', השולטת במצרי טיראן ובנתיב הימי לאילת. ישראל הודיעה אז שסגירת המצרים לשיט שלה תיחשב עילה למלחמה.

העשור שאחר כך היה שקט בגבול המצרי ומתוח בכל השאר. ישראל וסוריה התעמתו שוב ושוב על האזורים המפורזים ועל התוכנית הערבית להטות את מקורות הירדן, המאבק שנודע בישראל בשם המלחמה על המים. חוליות פת"ח, רבות מהן בחסות סוריה, פתחו ב-1965 בפעולות חדירה. בנובמבר 1966 הפכה פעולת תגמול ישראלית בכפר סמוע שבשליטת ירדן לקרב עם הצבא הירדני וטלטלה את שלטונו של המלך חוסיין. ב-7 באפריל 1967 הסתיים קרב אוויר מעל הגולן בהפלת שישה מיגים סוריים, חלקם בטווח ראייה מדמשק.

באמצע מאי העבירה ברית המועצות למצרים ידיעה, שהתבררה כשקרית, ולפיה ישראל מרכזת כוחות בגבול הסורי. נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר הכניס כוחות גדולים לסיני, דרש את פינוי כוח האו"ם, וב-22 במאי הודיע על סגירת מצרי טיראן לשיט ישראלי. בתוך עשרה ימים הפך משבר אזורי לספירה לאחור.

תקופת ההמתנה וההחלטה לתקוף

שלושת השבועות שקדמו למלחמה נחקקו בזיכרון הישראלי כ"תקופת ההמתנה". ישראל גייסה את המילואים, והמשק כמעט שבת, ובאותו זמן חיפש שר החוץ אבא אבן תמיכה מדינית בפריז, בלונדון ובוושינגטון. צרפת, עד אז ספקית הנשק העיקרית של ישראל, הזהירה אותה מלירות ראשונה. ארצות הברית בחנה רעיון של משט בינלאומי לפתיחת המצרים, אך הוא מעולם לא יצא לפועל.

החרדה בציבור גברה. נאום הרדיו המגומגם של ראש הממשלה לוי אשכול ב-28 במאי העמיק את התחושה שההנהגה אינה בטוחה בעצמה, ורבנים קידשו גנים ציבוריים כבתי קברות לשעת חירום. ב-30 במאי טס המלך חוסיין לקהיר וחתם על ברית הגנה עם מצרים, שהעמידה את כוחות ירדן תחת פיקודו של הגנרל המצרי עבד אל-מונעם ריאד; כוחות עיראקיים החלו לנוע לעבר ירדן. ישראל עמדה מול אפשרות של מלחמה בשלוש חזיתות.

ב-1 ביוני הרחיב אשכול את ממשלתו לממשלת ליכוד לאומי. משה דיין, הרמטכ"ל של מבצע קדש, מונה לשר הביטחון, ומנחם בגין מגח"ל האופוזיציונית הצטרף כשר בלי תיק. ב-4 ביוני אישרה הממשלה פעולה צבאית. בידי הרמטכ"ל, רב-אלוף יצחק רבין, הייתה תוכנית מוכנה שנשענה על תנאי אחד: חיל האוויר חייב לנצח כבר בבוקר הראשון.

הכוחות ערב המלחמה

עם גיוס המילואים העמידה ישראל כ-264,000 חיילים, כ-800 טנקים וכמה מאות מטוסי קרב. צבאה נבנה למלחמה קצרה, משום שמדינה ששולחת לחזית את רוב הגברים העובדים שלה אינה יכולה להחזיק אותם שם זמן רב.

מצרים ריכזה בסיני צבא שרוב ההיסטוריונים מעריכים בכ-100,000 איש, עם מאות טנקים, וחיל אוויר של יותר מ-400 מטוסי קרב מודרניים מתוצרת ברית המועצות. חלק ניכר מצבאה עדיין היה מרותק למלחמת האזרחים בתימן. הצבא הירדני, הלגיון הערבי לשעבר, החזיק את הגדה המערבית ואת מזרח ירושלים בחטיבות מקצועיות אך נחותות במספרן. צבא סוריה, כ-75,000 איש, ישב בעמדות מבוצרות ברמת הגולן, מעל עמק החולה ובקעת הירדן ומעל הקיבוצים שלמטה.

היתרון הישראלי היה פחות במספרים ויותר בהכנה, באימונים ובתוכנית המכה הפותחת. חולשת הקואליציה הערבית הייתה בתיאום: שלושה צבאות עם פיקודים נפרדים, קשר לקוי ומנהיגים שלא סמכו זה על זה עד הסוף.

מהלך המלחמה

5 ביוני: התקיפה האווירית ופתיחת שלוש החזיתות

בסביבות 7:45 לפי שעון ישראל פגע הגל הראשון של מטוסי חיל האוויר בשדות התעופה של מצרים, אחרי טיסה נמוכה מעל הים התיכון כדי לחמוק מהמכ"מים. המבצע, ששמו הקוד היה "מוקד", מתואר בהרחבה בערך על מבצע מוקד. לפי ההיסטוריון מייקל אורן, עד סוף הבוקר איבדה מצרים 286 מטוסי קרב. מאוחר יותר באותו יום תקף חיל האוויר גם את חילות האוויר של ירדן וסוריה ובסיס עיראקי. מפקד חיל האוויר מרדכי הוד העיד לימים שרק שבריר קטן מחיל האוויר המצרי שרד.

על הקרקע חצו שלוש אוגדות לסיני ולרצועת עזה. בסביבות 10:00 פתחה ירדן באש לאורך קו שביתת הנשק, ובכלל זה בהפגזה כבדה על ירושלים הישראלית, וחיילים ירדנים תפסו את ארמון הנציב, מטה האו"ם בדרום העיר. התותחים הסוריים הפגיזו את יישובי עמק החולה וחופי הכנרת.

סיני ועזה

בצפון סיני פרצה אוגדתו של אלוף ישראל טל את הביצורים ברפיח ובחאן יונס והתקדמה לאורך החוף לעבר אל-עריש. במרכז הסתערה אוגדתו של אלוף אריאל שרון על המערך המבוצר של אום כתף ואבו עגילה, בקרב לילה שנלמד עד היום באקדמיות צבאיות (ראו הקרב על אום כתף ואבו עגילה). ביניהן חצתה אוגדתו של אלוף אברהם יפה את הדיונות כדי לחסום תגבורות מצריות. רצועת עזה נכבשה עד 6 ביוני.

באותו יום הורה המרשל המצרי עבד אל-חכים עאמר על נסיגה כללית מסיני. הנסיגה הפכה למנוסה. כוחות צה"ל דהרו אל מעברי המיתלה והגידי כדי לנתק את הטורים הנסוגים, כבשו את שארם א-שייח' ב-7 ביוני, ועד 9 ביוני, לפי ארכיון צה"ל, החזיקו בכל סיני עד תעלת סואץ ומפרץ סואץ.

ירושלים והגדה המערבית

ישראל קיוותה שירדן תישאר מחוץ למלחמה, והעבירה דרך האו"ם מסרים שקראו למלך חוסיין להימנע מאש. חוסיין, שהוטעה בדיווחי הצלחה מצריים, בחר להילחם. כוחות פיקוד המרכז בפיקוד אלוף עוזי נרקיס כבשו תחילה מחדש את ארמון הנציב, ואחר כך כיתרו את ירושלים הירדנית מצפון. בליל 5 ל-6 ביוני פרצה חטיבת הצנחנים 55 את הביצורים הצפוניים של העיר בקרב על גבעת התחמושת, קרב יקר בחיים שחידש את הקשר עם המובלעת הישראלית בהר הצופים.

בבוקר 7 ביוני נכנסו הצנחנים לעיר העתיקה דרך שער האריות והגיעו להר הבית ולכותל המערבי, שהיה סגור בפני יהודים מאז 1948. הסיפור המלא מסופר בערך על הקרב על ירושלים. בצפון הגדה כבשה אוגדת שריון את ג'נין ושכם אחרי קרבות בעמק דותן; בדרום נפלו בית לחם וחברון כמעט בלי התנגדות. ירדן משכה את צבאה אל מעבר לירדן.

ב-8 ביוני, מול חופי סיני, תקפו מטוסים וסירות טורפדו ישראליות את ספינת הביון האמריקנית ליברטי, ו-34 מאנשי צוותה נהרגו. ישראל הסבירה שזיהתה את הספינה בטעות כספינה מצרית; פרשת הליברטי שנויה במחלוקת עד היום. באותו ערב קיבלה מצרים את הפסקת האש של האו"ם.

רמת הגולן

במשך ארבעה ימים סירב דיין לפתוח במתקפה כוללת בצפון, מחשש להתערבות סובייטית. משלחות מיישובי הצפון המופגזים לחצו על הממשלה, ובבוקר 9 ביוני, אחרי שמצרים קיבלה את הפסקת האש, הורה דיין לאלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר לתקוף. ביומיים של קרבות במעלה מדרונות תלולים מול קווים מבוצרים פרצו השריון והחי"ר בתל פאחר, בקלע ובזעורה (ראו הקרבות על רמת הגולן), והגיעו לקוניטרה ב-10 ביוני. הפסקת האש נכנסה לתוקף בערבו של אותו יום.

האבדות והמחיר האנושי

לפי ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, בין 5 ל-14 ביוני 1967 נהרגו 776 חיילי צה"ל ונפצעו 2,593; ספירות ישראליות אחרות, הכוללות את מי שמתו מפצעיהם מאוחר יותר, מגיעות ל-983. כ-20 אזרחים ישראלים נהרגו בהפגזה הירדנית על ירושלים, לפי מייקל אורן.

אבדות הצד הערבי מתועדות בפחות דיוק. ההערכות שמביאים היסטוריונים מעמידות את ההרוגים והנעדרים המצרים על כ-9,800 עד 15,000, את ההרוגים הירדנים על כ-700 ואת ההרוגים הסורים על 1,000 עד 2,500. אלפי חיילים, רובם מצרים, נפלו בשבי.

המלחמה עקרה גם אוכלוסייה אזרחית בהיקף רחב. ההערכות למספר הפלסטינים שברחו או גורשו מהגדה המערבית לירדן נעות בין כ-280,000 לכ-325,000, רבים מהם פליטים בפעם השנייה מאז 1948. כ-100,000 סורים עזבו את רמת הגולן או גורשו ממנה.

התוצאות וההשלכות

התוצאה הצבאית הייתה חד-משמעית. בדיווחו לממשלה ב-11 ביוני אמר רבין שרוב הצבא המצרי, חלק ניכר מהצבא הירדני ולפחות מחצית הצבא הסורי הובסו. ישראל שלטה כעת בכ-70,000 קמ"ר של שטח חדש ובאוכלוסייה פלסטינית של כמיליון בני אדם.

בסוף יוני 1967 החילה ישראל את החוק, השיפוט והמינהל שלה על מזרח ירושלים ועל שטח עירוני מורחב. שאר השטחים הועמדו תחת ממשל צבאי. בעיר העתיקה הורה דיין להוריד את הדגל הישראלי מכיפת הסלע והשאיר את ניהול הר הבית בידי הווקף המוסלמי, הסדר שעליו נשען הסטטוס קוו במקום עד היום.

במישור המדיני הולידה המלחמה שני מסמכים שמסגרו את העשורים הבאים. בוועידת הפסגה הערבית בחרטום, שהסתיימה ב-1 בספטמבר 1967, אימצו מנהיגי ערב את "שלושת הלאווים": לא לשלום עם ישראל, לא להכרה ולא למשא ומתן. ב-22 בנובמבר 1967 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 242, שקראה לנסיגת כוחות ישראל "משטחים שנכבשו בעימות האחרון" ולזכותה של כל מדינה באזור לחיות בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים. היעדר ה"א הידיעה לפני המילה "שטחים" בנוסח האנגלי הפך לנושא ויכוח מתמשך.

ברית המועצות ניתקה את יחסיה עם ישראל ב-10 ביוני. מצרים סגרה את תעלת סואץ, שנותרה סגורה עד 1975. בתוך שבועות הבהירו דו-קרבות ארטילריים לאורך התעלה שהלחימה לא תמה; הם התפתחו למלחמת ההתשה. שש שנים מאוחר יותר תקפו מצרים וסוריה את ישראל על קווי 1967.

מורשת וזיכרון

בישראל הולידה המלחמה תערובת נדירה של הקלה ואופוריה. שבועות של חשש לעצם קיומה של המדינה הסתיימו בניצחון שנראה לרבים כמעט כנס, והשיבה לכותל ולעיר העתיקה העניקה לו משמעות דתית ולאומית החורגת בהרבה מתוצאתו הצבאית. יום ירושלים, לציון איחוד העיר תחת שלטון ישראל, הפך ליום חג לאומי. תמונת שלושת הצנחנים ליד הכותל הפכה לאחד התצלומים המוכרים ביותר בתולדות המדינה.

המלחמה פתחה גם ויכוחים שלא הוכרעו. מפעל ההתיישבות שהחל אחרי 1967 ביהודה ושומרון, בעזה, בסיני ובגולן, שאלת "שטחים תמורת שלום" וגורלה של האוכלוסייה הפלסטינית תחת שלטון ישראל נובעים כולם מאותם שישה ימים. בעולם הערבי נזכרת המלחמה כ"אל-נכסה", הנסיגה או המפלה, תבוסה שערערה את הפאן-ערביות של נאצר וחיזקה את הארגונים הפלסטיניים העצמאיים.

היסטוריונים מוסיפים להתווכח אם ניתן היה למנוע את המלחמה, עד כמה התכוון נאצר להילחם, ומה רצו מנהיגי ישראל מעבר להסרת האיום המיידי. על דבר אחד יש הסכמה רחבה: המזרח התיכון של ימינו, על גבולותיו, מחלוקותיו והסכמי השלום שלו, עוצב בתוצאות השבוע הראשון של יוני 1967.

ציר זמן

• 22 במאי 1967: נאצר מודיע על סגירת מצרי טיראן לשיט ישראלי.
• 30 במאי 1967: המלך חוסיין חותם בקהיר על ברית הגנה עם מצרים.
• 1 ביוני 1967: מוקמת ממשלת ליכוד לאומי; משה דיין מתמנה לשר הביטחון.
• 4 ביוני 1967: הממשלה מאשרת פעולה צבאית.
• 5 ביוני 1967: מבצע מוקד משמיד את רוב חיל האוויר המצרי; הקרבות על הקרקע נפתחים בסיני, בעזה ובירושלים.
• 6 ביוני 1967: הצנחנים כובשים את גבעת התחמושת; אבו עגילה ורצועת עזה נופלות; מצרים מורה על נסיגה מסיני.
• 7 ביוני 1967: הצנחנים נכנסים לעיר העתיקה; צה"ל כובש את שארם א-שייח'.
• 8 ביוני 1967: הליברטי מותקפת מול חופי סיני; מצרים מקבלת הפסקת אש.
• 9 ביוני 1967: צה"ל תוקף ברמת הגולן; לוחמי גולני כובשים את תל פאחר.
• 10 ביוני 1967: כוחות צה"ל נכנסים לקוניטרה; הפסקת האש עם סוריה נכנסת לתוקף בערב.
• 22 בנובמבר 1967: מועצת הביטחון מקבלת את החלטה 242.