הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות (1947 עד 1948)

ירושלים הייתה המקום היחיד בארץ שהאו"ם לא הבטיח בו ריבונות לאף צד, והיא הפכה למקום שעליו נלחמו שני הצדדים בעוז הרב ביותר. מדצמבר 1947 ועד ההפוגה השנייה ב-18 ביולי 1948 עברו כ-100,000 היהודים בעיר פיגועים, חסימה של הדרך היחידה לשפלה, קיצוב מים ושבועות של הפגזות. העיר החדשה החזיקה מעמד. הרובע היהודי שבין חומות העיר העתיקה לא החזיק, והוא נכנע ללגיון הערבי ב-28 במאי 1948. הקווים שבהם נעצרה הלחימה חצו את ירושלים לחצי ישראלי וחצי ירדני למשך תשע עשרה שנה.

עיר שהחלוקה השאירה לעולם

תוכנית החלוקה של האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 העמידה את ירושלים ובית לחם תחת משטר בינלאומי, "גוף נפרד" (corpus separatum). על הנייר נפתרה כך השאלה הקשה מכולן. בשטח פירוש הדבר היה שהרוב היהודי בעיר, שהתרכז בשכונות המערביות וברובע היהודי בעיר העתיקה, יהיה מוקף כפרים ערביים ומחובר למדינה היהודית רק בכביש שטיפס כ-60 קילומטרים בין ההרים מהשפלה.

הלחימה פרצה בתוך ימים. ב-2 בדצמבר 1947 תקף המון ערבי את המרכז המסחרי היהודי ליד שער יפו והצית אותו. צלפים החלו לפעול לאורך קווי התפר בין השכונות, והעיר התפרקה למובלעות חמושות. חטיבת עציוני של ההגנה, בפיקודו של דוד שאלתיאל מפברואר 1948, החזיקה את האזורים היהודיים, לצד יחידות של האצ"ל ולח"י שהיו כפופות למפקדים משלהן.

מלחמת מכוניות התופת והשיירות

בחודשים הראשונים נלחמו בחומרי נפץ לא פחות מאשר ברובים. ב-5 בינואר 1948 פוצצה ההגנה את מלון סמירמיס בשכונת קטמון, ובפיצוץ נהרגו כשני תריסר בני אדם, רובם אזרחים. הכוחות הערביים, שבאזור ירושלים הונהגו בידי צבא הקודש של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, השיבו במכוניות תופת שהוחדרו ללב ירושלים היהודית בעזרת עריקים בריטים. בניין הפלסטיין פוסט פוצץ בליל 1 בפברואר. ב-22 בפברואר התפוצצו שלוש משאיות ברחוב בן יהודה, והרגו בין 49 ל-58 בני אדם, לפי ספירות שונות. ב-11 במרץ הרגה מכונית תופת בחצר מוסדות הסוכנות היהודית כתריסר בני אדם.

האיום העמוק יותר היה הרעב. האספקה עלתה מתל אביב בשיירות משאיות בליווי משוריינים, ולוחמים ערבים ארבו להן בשער הגיא, במקום שבו נכנס הכביש לערוץ צר. לדברי דב יוסף, שעמד בראש ועדת החירום של היישוב בעיר, הקיצוב במזון החל ב-31 במרץ, ומספר המשאיות שהגיעו לעיר ירד מכ-30 ביום בינואר לשש ביום במרץ. התגובה של ההגנה, מבצע נחשון, פתחה את הדרך באפריל. שיירות גדולות הגיעו ב-15, ב-17 וב-20 באפריל, ואז נחסמה הדרך שוב לשבועות.

בתוך העיר עיצבו שני אירועים מאפריל את אופייה של המלחמה בעיני שני העמים. ב-9 באפריל תקפו לוחמי האצ"ל ולח"י את דיר יאסין, בשוליה המערביים של העיר, וכ-100 מתושבי הכפר נהרגו. ב-13 באפריל ארבו כוחות ערביים לשיירת הדסה בדרכה להר הצופים והרגו 78 יהודים.

הלגיון הערבי נכנס לעיר

כשפינו הבריטים את אזורי הביטחון שלהם ב-14 במאי, מיהרו שני הצדדים לתפוס אותם. יחידות של ההגנה והאצ"ל השתלטו על מגרש הרוסים, על בניין הדואר המרכזי ועל השכונות קטמון וטלביה, שתושביהן הערבים עזבו ברובם. את היישובים היהודיים המרוחקים לא היה אפשר להחזיק: עטרות ונווה יעקב שבצפון פונו ב-17 וב-18 במאי, ובדרום כבר נפל גוש עציון ב-13 במאי.

המלך עבדאללה מעבר הירדן קיווה להימנע מקרב על העיר, אבל ההתקדמות היהודית והלחץ הערבי שינו את דעתו. ב-17 במאי הורה לג'ון גלאב, המפקד הבריטי של הלגיון הערבי, להיכנס לירושלים, ויחידות הלגיון נכנסו מצפון ב-19 במאי. התקפותיהן על מתחם נוטרדאם שמול השער החדש נבלמו, והקו לאורך חומות העיר העתיקה התקבע.

נפילת הרובע היהודי

ברובע היהודי שבין החומות חיו כ-2,000 איש, רובם קשישים ודתיים, ועליהם הגנו כמה מאות לוחמי הגנה ואצ"ל, נצורים מאז החורף. בליל 18 עד 19 במאי פרץ כוח של חטיבת הראל של הפלמ"ח את שער ציון והכניס תגבורת ואספקה, אך לא הצליח להחזיק את הפרצה. הלגיון סגר את השער למחרת והחל לטהר את הרובע בית אחר בית בארטילריה ובחומרי נפץ.

בית הכנסת החורבה, הגדול בבתי הכנסת בעיר העתיקה, פוצץ ב-27 במאי. למחרת, ב-28 במאי 1948, נכנעו המגינים שנותרו. כ-1,200 תושבים הובלו דרך שער ציון אל הצד היהודי. כ-290 גברים כשירים וכ-50 פצועים נלקחו בשבי לעבר הירדן. תחת השלטון הירדני נהרסו בתי הכנסת של הרובע או הוזנחו לחורבות, ויהודים לא הורשו להגיע לכותל המערבי עד 1967.

מצור, הפגזות ודרך בורמה

לירושלים המערבית היהודית היה המחצית השנייה של מאי הקטע הקשה ביותר במלחמה. ארטילריה של הלגיון הפגיזה את העיר מדי יום. המים הגיעו מבורות והחולקו מעגלות, ומ-12 במאי נקבעה המנה על שני גלונים לאדם ליום. בדרום עבר קיבוץ רמת רחל מיד ליד כמה פעמים בקרבות מול כוחות מצריים ומתנדבי האחים המוסלמים, ובסופו של דבר נותר בידי ישראל.

הדרך לשפלה נחסמה בידי הלגיון בלטרון, וההתקפות הישראליות שם נכשלו. אנשי הנדסה פרצו במקום זאת שביל בין ההרים מדרום, שנודע בשם דרך בורמה. הקטע התלול ביותר בה נפתח לרכב ב-10 ביוני, יום לפני שההפוגה הראשונה של האו"ם נכנסה לתוקף ב-11 ביוני. בתוך ימים הונח לצידה קו מים. המצור נשבר לא בזכות ניצחון בלטרון, אלא בזכות דרך עוקפת.

הניסיון האחרון ועיר מחולקת

הלחימה התחדשה לזמן קצר ביולי. במבצע קדם, בליל 16 עד 17 ביולי, תקפו לוחמי האצ"ל ולח"י, יחד עם יחידות של חטיבת עציוני, את העיר העתיקה. האצ"ל פרץ בשער החדש, אבל שאר ההתקפות נכשלו, ושאלתיאל הורה על נסיגה לפני עלות השחר. ההפוגה השנייה נכנסה לתוקף ב-18 ביולי.

ב-30 בנובמבר 1948 חתמו משה דיין, מפקד ירושלים מטעם צה"ל, ועבדאללה א-תל, מפקד הלגיון בעיר, על הפסקת אש שקיבעה את קווי החזית. הסכם שביתת הנשק עם ירדן מ-3 באפריל 1949 אישר אותם. הר הצופים, ובו האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה, הפך למובלעת ישראלית מפורזת שאליה עלתה שיירה פעם בשבועיים דרך שטח ירדני. בין שני חלקי העיר נמתחה רצועת שטח הפקר, חומות בטון וגדרות תיל.

התוצאה ומשמעותה

העיר היהודית שרדה משום שהדרך נפתחה מחדש בזמן, ומשום שאזרחי ירושלים המערבית עמדו בשבועות של הפגזות וצמא. הירדנים שמרו על העיר העתיקה ועל המקומות הקדושים, והשכונות הערביות במערב העיר התרוקנו מתושביהן, שלא שבו אליהן. ישראל הכריזה על ירושלים המערבית כבירתה בדצמבר 1949; הקהילה הבינלאומית לא הכירה בצעד והשאירה את שגרירויותיה בתל אביב.

לישראלים הותיר הקרב סמלים משלו: המשוריינים השרופים בשער הגיא, הרובע היהודי הריק כפי שנשקף מחומות הר ציון, וספרו של דב יוסף על העיר המקוצבת, "קריה נאמנה". לפלסטינים הפכו השכונות האבודות של ירושלים המערבית, ובהן קטמון, טלביה ובקעה, לחלק מזיכרון הנכבה. העיר לא אוחדה שוב עד מלחמת ששת הימים, ואת הקרב כולו אפשר להבין רק בתוך מלחמת העצמאות הרחבה.

ציר זמן

• 2 בדצמבר 1947: המון ערבי מצית את המרכז המסחרי היהודי ליד שער יפו.
• 5 בינואר 1948: ההגנה מפוצצת את מלון סמירמיס בקטמון.
• 22 בפברואר 1948: פיגוע ברחוב בן יהודה הורג בין 49 ל-58 בני אדם.
• 13 באפריל 1948: שיירת הדסה להר הצופים מותקפת בשייח' ג'ראח.
• 19 במאי 1948: הלגיון הערבי נכנס לירושלים; כוח פלמ"ח פורץ לזמן קצר את שער ציון.
• 28 במאי 1948: מגיני הרובע היהודי נכנעים.
• 10 ביוני 1948: הקטע התלול של דרך בורמה נפתח לרכב.
• 11 ביוני 1948: ההפוגה הראשונה נכנסת לתוקף.
• 16 עד 17 ביולי 1948: מבצע קדם נכשל בניסיון לכבוש את העיר העתיקה.
• 30 בנובמבר 1948: משה דיין ועבדאללה א-תל חותמים על הפסקת אש בירושלים.