מבצע דין וחשבון (1993)

מבצע דין וחשבון היה מבצע אש בן שבעה ימים של חיל האוויר, התותחנים וחיל הים בדרום לבנון, בין 25 ל-31 ביולי 1993. מטרתו המוצהרת הייתה לעצור את התקפות חזבאללה על חיילי צה"ל ברצועת הביטחון ואת ירי הרקטות על הצפון. השיטה הייתה חריגה: באמצעות תקיפת כפרים והברחת תושביהם צפונה, ביקשה ישראל להפעיל לחץ על ממשלת לבנון ועל סוריה כדי שירסנו את חזבאללה. המבצע הסתיים בהבנה שבעל פה בתיווך ארצות הברית, שלא פירקה את חזבאללה, אבל קבעה את כללי העימות בדרום לבנון לשנים הבאות.

רקע: הסלמה ברצועת הביטחון

בקיץ 1993 נכנסה הלחימה ברצועת הביטחון בדרום לבנון לשלב אלים יותר. מאז שמסוקי צה"ל הרגו את מזכ"ל חזבאללה, עבאס מוסאווי, בפברואר 1992, נעשו ההתקפות על מוצבי צה"ל וצבא דרום לבנון תכופות ויעילות יותר, וחזבאללה ירה שוב ושוב קטיושות על יישובי הגליל בתגובה לתקיפות ישראליות שבהן נהרגו אזרחים לבנונים.

ביולי 1993 הגיע הלחץ לשיאו. בשבועות הראשונים של החודש הרגו חזבאללה והחזית העממית, המפקדה הכללית, כמה חיילי צה"ל בפיגועים ברצועה ובסמוך לה, וחזבאללה ירה רקטות על הצפון. ממשלת יצחק רבין, שכיהן גם כשר הביטחון, החליטה שתגובה מוגבלת כבר אינה מספיקה.

המבצע

צה"ל פתח באש ב-25 ביולי 1993. במשך שבוע תקף חיל האוויר מטרות בכל דרום לבנון ועד בקעת הלבנון, התותחנים הפגיזו כפרים בדרום וכלי שיט של חיל הים ירו לעבר החוף. לפני ההפגזות ובמהלכן שידר צה"ל אזהרות שקראו לתושבי עשרות כפרים לעזוב. גורמים ישראליים הסבירו את המטרה בגלוי: זרם המוני של פליטים לכיוון ביירות ידחוף את ממשלת לבנון, ומאחוריה את סוריה, לפעול נגד חזבאללה.

העקירה הייתה עצומה. לפי Human Rights Watch, המבצע עקר באופן זמני כ-300,000 כפריים לבנונים ופליטים פלסטינים. הארגון מנה כ-120 אזרחים לבנונים שנהרגו וכמעט 500 שנפצעו במהלך השבוע, והעריך שכ-1,000 בתים נהרסו. חזבאללה המשיך לירות רקטות על ישראל לאורך כל המבצע. לפי Human Rights Watch, הרקטות הרגו שני אזרחים ישראלים ופצעו 24.

הנתונים על אבדות חזבאללה עצמו שנויים במחלוקת. גורמים ישראליים דיברו על עשרות לוחמים שנהרגו; גורמים לבנוניים מסרו מספר נמוך בהרבה. ספירה בלתי תלויה אין.

ההבנות של יולי 1993

הלחימה הסתיימה ב-31 ביולי 1993, אחרי תיווך אמריקני בהובלת שר החוץ וורן כריסטופר, שפעל מול דמשק וביירות. ההסדר לא נכתב מעולם. לבו, כפי שתיארו אותו Human Rights Watch וחוקרים ישראלים כמו דניאל סובלמן, היה שחזבאללה יפסיק לירות רקטות על הצפון, וישראל תימנע מפגיעה באזרחים ובמטרות אזרחיות בלבנון. ההבנה לא אמרה דבר על התקפות על כוחות צה"ל וצד"ל בתוך רצועת הביטחון, שחזבאללה המשיך בהן.

Human Rights Watch תיאר לימים את ההבנות כלא יציבות מטבען. כל צד קבע לעצמו קו אדום, ישראל בירי קטיושות על יישוביה וחזבאללה בתקיפות של צה"ל או של צד"ל באזרחים לבנונים, וכל צד שמר לעצמו את הזכות להגיב כשסבר שהצד השני חצה אותו. האזרחים משני צדי הגבול הפכו, בפועל, לערובה של ההסדר.

תוצאות ומשמעות

בטווח הקצר הביא המבצע שקט לגליל. אבל בתוך שבועות חזרה הלחימה ברצועה: ב-19 באוגוסט 1993 הרג חזבאללה שבעה חיילי צה"ל במארב בדרום לבנון. המבצע לא החליש את חזבאללה, וממשלת לבנון לא פנתה נגדו. אם בכלל, דווקא רשתות הסיוע והשיקום של חזבאללה זכו לאהדה בדרום, כשסייעו בשיקום הבתים שנפגעו.

התוצאה המתמשכת ביותר הייתה ההסדר עצמו. לראשונה קיבלה ישראל, גם אם רק בשתיקה, מסגרת שהפרידה בין הלחימה בתוך רצועת הביטחון לבין פגיעה באזרחים. כשהמסגרת הזאת קרסה שוב ב-1996, פתחה ישראל במבצע גדול וארוך יותר, מבצע ענבי זעם, שהסתיים בגרסה כתובה של אותם כללים. הדפוס של מבצע אש קצר שאחריו הפסקת אש בעל פה או בניסוח רופף חזר בסבבים מאוחרים יותר, עד מלחמת לבנון השנייה. הדוח של Human Rights Watch, Civilian Pawns (נפתח בכרטיסייה חדשה), הוא עד היום התיעוד הבלתי תלוי המפורט ביותר של מחיר המבצע.