רצועת הביטחון בדרום לבנון (1985 עד 2000)

בין 1985 ל-2000 החזיקה ישראל ברצועת שטח בדרום לבנון, לאורך הגבול הצפוני, וקראה לה רצועת הביטחון. הרעיון היה פשוט: להשאיר את הלחימה בתוך לבנון, כדי שיישובי הגליל ייהנו משקט. בפועל הפכה הרצועה לזירה של מלחמת גרילה שנמשכה חמש עשרה שנה, בעיקר מול חזבאללה, ארגון שכמעט לא היה קיים כשצה"ל חצה את הגבול ב-1982, ויצא מהעימות ככוח החמוש החזק ביותר בלבנון. למלחמה הזאת לא היה תאריך פתיחה מוצהר, לא היה קרב מכריע אחד, ורוב הזמן גם לא היה לה שם רשמי. היא הסתיימה ב-24 במאי 2000, כשאחרוני החיילים חצו חזרה לישראל ושערי הגדר ננעלו מאחוריהם.

ממלחמת 1982 לרצועה לאורך הגבול

רצועת הביטחון נולדה מתוך מלחמת לבנון הראשונה. ישראל פלשה כדי להרחיק את אש"ף מהגבול, ובסוף קיץ 1982 יצאו לוחמי הארגון מביירות. אבל השאיפות הגדולות יותר, ממשלה ידידותית בביירות והסכם שלום עם לבנון, קרסו בתוך שנה. צה"ל מצא את עצמו מחזיק בחלק גדול ממדינה שרויה במלחמת אזרחים, בקרב אוכלוסייה שההקלה הראשונית שלה מיציאת אש"ף התחלפה בעוינות כלפי הכוח הכובש.

שני פיצוצים במפקדת צה"ל בצור, בנובמבר 1982 ובנובמבר 1983, המחישו עד כמה העוינות הזאת מסוכנת. בספטמבר 1983 נסוג הצבא לקו נהר האוואלי שמצפון לצידון. בינואר 1985 החליטה ממשלת האחדות של שמעון פרס ויצחק שמיר, ויצחק רבין כשר הביטחון, על נסיגה בשלבים. צה"ל יצא מצידון ב-16 בפברואר 1985 ומצור בסוף אפריל, ועד יוני 1985 חזר רוב הצבא הביתה.

לא כולו. ישראל השאירה בידיה חגורת שטח בתוך לבנון, ברוחב של קילומטרים ספורים במקומות מסוימים ועמוקה הרבה יותר במקומות אחרים, מחוף הים התיכון ועד מורדות החרמון. בתוכה עמד מבצר הבופור, שנכבש בקרב הבופור בלילה הראשון של מלחמת 1982, ועשרות מוצבים מבוצרים. טענת הממשלה הייתה שחיץ כזה ירחיק חוליות רקטות ומחבלים מהיישובים. גם הניסיון הקודם נראה כתומך בכך: אחרי מבצע ליטני ב-1978 כבר נשענה ישראל על מיליציה לבנונית מקומית שהחזיקה מובלעת לאורך הגבול.

הכוחות משני הצדדים

צה"ל וצבא דרום לבנון

צה"ל החזיק בעמדות המפתח, ויחידות חי"ר, שריון ותותחנים התחלפו ברצועה בסבבים. לאזור הוקמה מפקדה ייעודית, ולצדה פעלה יחידת הקישור ללבנון, שעבדה מול הכוחות המקומיים. את רוב האחזקה היומיומית של השטח נשא צבא דרום לבנון (צד"ל), מיליציה שהקים בסוף שנות השבעים קצין הצבא הלבנוני סעד חדאד, ושבראשה עמד אחרי מותו ב-1984 אנטואן לחד. צד"ל גייס לוחמים מכפרים נוצריים, דרוזיים ושיעיים בדרום. ישראל מימנה, חימשה ואימנה אותו, והוא הפעיל את מתקן הכליאה בח'יאם, שבו תיעדו ארגוני זכויות אדם התעללות בעצירים. ישראל טענה שהאחריות לח'יאם הייתה של צד"ל בלבד; אמנסטי אינטרנשיונל וארגונים אחרים חלקו על כך.

חזבאללה ויריביו

בצד השני עמדה רשימה משתנה של יריבים. באמצע שנות השמונים תקפו את מוצבי צה"ל וצד"ל תנועת אמל השיעית, ארגונים פלסטיניים וקבוצות שמאל לבנוניות. עם הזמן הצטמצם השדה לחזבאללה. הארגון צמח מתוך חוגים שיעיים שדחו את דרכה של אמל, והתארגן, מומן ואומן בעזרת משמרות המהפכה האיראניים שהגיעו לבקעת הלבנון ב-1982. סוריה, ששלטה בפוליטיקה הלבנונית, אפשרה לו לפעול. בפברואר 1985 פרסם חזבאללה את מסמך היסוד שלו, "האיגרת הפתוחה", שהציב את גירוש ישראל מלבנון כיעד מיידי וקרא להשמדת מדינת ישראל. כשמלחמת האזרחים בלבנון הסתיימה בהסכם טאיף ב-1989, פורקו המיליציות מנשקן, למעט אחת: חזבאללה שמר על נשקו בשם "ההתנגדות" לנוכחות הישראלית.

מהלך העימות

סוף שנות השמונים: מלחמה בעצימות נמוכה

בשנים הראשונות התנהל העימות בעצימות נמוכה יחסית. התקפות על מוצבים ושיירות, מטעני צד ופשיטות מזדמנות נענו בירי ארטילרי, בתקיפות אוויריות ובפשיטות קרקעיות מעבר לרצועה. חזבאללה, שעדיין התחרה באמל, למד תוך כדי תנועה. לוחמיו צילמו את התקפותיהם, והצילומים הפכו לנשק בפני עצמו: הם שודרו בכלי התקשורת של הארגון, ומוענו לדעת הקהל הישראלית לא פחות מאשר לקהל הלבנוני.

שנות התשעים: הסלמה ו"כללי המשחק"

ב-16 בפברואר 1992 הרגו מסוקי צה"ל את מזכ"ל חזבאללה, עבאס מוסאווי, בתקיפה על שיירתו בדרום לבנון; אשתו ובנו היו בין ההרוגים. מחליפו, חסן נסראללה, עמד בראש הארגון יותר משלושה עשורים. חזבאללה הגיב בירי רקטות על הצפון, ומאז התנהל העימות במעגלים: פיגועים בחיילים ברצועה, תקיפות ישראליות שבהן נהרגו אזרחים לבנונים, קטיושות על קריית שמונה ויישובי קו העימות, ותגובה ישראלית.

פעמיים ניסתה ישראל לשבור את המעגל במבצעי אש רחבים מהאוויר ומהיבשה. מבצע דין וחשבון, ביולי 1993, נמשך שבעה ימים והסתיים בהבנות שבעל פה בתיווך אמריקני: חזבאללה לא יירה לשטח ישראל, וישראל לא תפגע באזרחים בלבנון. מבצע ענבי זעם, באפריל 1996, נמשך שבעה עשר ימים. על המבצע האפילה הפגזת מתחם האו"ם בקאנא ב-18 באפריל, שבה נהרגו כמאה אזרחים לבנונים שמצאו שם מחסה, והוא הסתיים ב"הבנות אפריל" הכתובות ובהקמת קבוצת פיקוח בינלאומית. אף אחד מהמבצעים לא פירק את חזבאללה. בפועל, שניהם נתנו לגיטימציה לפגיעה בחיילי צה"ל בתוך לבנון, תוך ניסיון להגן על האזרחים משני צדי הגבול. בישראל קראו לכך "כללי המשחק".

Human Rights Watch, שחקר את שני המבצעים, קבע ששני הצדדים הפרו את דיני המלחמה בפגיעה באזרחים, ותיאר את ההבנות כלא יציבות מטבען: כל צד שמר לעצמו את הזכות להגיב על פגיעה באזרחיו, וכך נשארו דווקא האזרחים בני הערובה העיקריים של ההסדר.

1997: שנת האסונות

נקודת המפנה בדעת הקהל הישראלית הגיעה ב-1997. ב-4 בפברואר התנגשו שני מסוקי יסעור שהטיסו חיילים לרצועה מעל שאר ישוב שבגליל העליון. כל 73 החיילים ואנשי הצוות שהיו על סיפונם נהרגו, אסון התעופה הקשה בתולדות צה"ל. בליל 5 בספטמבר נקלע כוח של לוחמי שייטת 13 למארב ליד אנצאריה, על החוף מצפון לרצועה, ושנים עשר לוחמים נהרגו. שבועות של אבדות נוספות במוצבים באו בעקבות זאת.

האסון הוליד את תנועת "ארבע אמהות", שהוקמה ב-1997 על ידי אמהות לחיילים מהצפון ודרשה לצאת מלבנון. בתחילה הייתה התנועה קטנה, ורבים זלזלו בה. בתוך שנתיים עברה הטענה שלה, שהרצועה מגינה בעיקר על עצמה ולא על הגליל, מהשוליים אל לב הפוליטיקה הישראלית.

השנים האחרונות

התקפות חזבאללה נעשו מתוחכמות יותר: מטעני צד משוכללים, טילי נ"ט שנורו מטווח רחוק ופשיטות על מוצבים בראשי הגבעות. ב-1999 נהרג ממטען צד תת-אלוף ארז גרשטיין, מפקד יחידת הקישור ללבנון, הקצין הבכיר ביותר שנהרג ברצועה. בינואר 2000 חיסל חזבאללה את עקל השם, מבכירי מפקדי צד"ל. המורל במיליציה נשחק ככל שהתברר שישראל מחפשת דרך החוצה.

הנסיגה במאי 2000

במערכת הבחירות של 1999 הבטיח אהוד ברק להחזיר את הצבא מלבנון בתוך שנה מכניסתו לתפקיד. הוא ניצח, ובמרץ 2000 החליטה ממשלתו שצה"ל ייצא עד יולי 2000, עם הסכם עם סוריה או בלעדיו. המגעים עם דמשק נכשלו באותו אביב.

הסוף הגיע מהר מהמתוכנן. בשבוע השלישי של מאי 2000, כשצה"ל החל להעביר מוצבים לידי צד"ל, קרסה הגזרה המרכזית של המיליציה. המוני כפריים, ולוחמי חזבאללה ביניהם, נכנסו לכפרים שצד"ל נטש. הממשלה הקדימה את לוח הזמנים, ובליל 23 עד 24 במאי יצאו הכוחות האחרונים בנסיגה מהירה ומתואמת. לפי משרד החוץ, ישראל נסוגה לגבול הבינלאומי ב-24 במאי 2000, בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 425 משנת 1978. סקירת משרד החוץ על הנסיגה הישראלית מדרום לבנון (נפתח בכרטיסייה חדשה) מציגה את העמדה הרשמית הישראלית על הקו שאליו חזר צה"ל.

צד"ל התפרק. אלפי לבנונים, רובם נוצרים מארונים מהדרום, עברו לישראל עם משפחותיהם; חלקם חזרו לימים ללבנון ועמדו שם לדין, ואחרים השתקעו בישראל. ב-16 ביוני 2000 קבעה מועצת הביטחון שישראל נסוגה מכל שטח לבנון, והאו"ם סימן קו נסיגה שנודע כ"קו הכחול". לבנון וחזבאללה דחו חלק אחד מהקביעה: הם טענו שחוות שבעא, שטח קטן במורדות החרמון שהאו"ם ראה בו שטח סורי שנכבש ב-1967, שייכות ללבנון.

המחיר והמורשת

אין ספירת נפגעים מוסכמת אחת לשנות רצועת הביטחון, בין השאר משום שלעימות לא היה תאריך התחלה קבוע. לפי משרד הביטחון, כפי שדיווח ה-Times of Israel, נהרגו בלבנון 1,216 חיילי צה"ל בין יוני 1982 למאי 2000, מספר שכולל גם את מלחמת 1982 עצמה. הנתונים על חזבאללה, על צד"ל ועל האזרחים הלבנונים מגיעים מהצדדים עצמם ושונים מאוד זה מזה; מלחמות ישראל אינה מחברת אותם לסכום אחד.

גם ההערכה האסטרטגית שנויה במחלוקת עד היום. תומכי הרצועה טוענים שהיא צמצמה מאוד את הפגיעה בצפון, ושנסיגה תחת אש לימדה את אויבי ישראל שהתמדה משתלמת. המבקרים טוענים שהרצועה עצמה יצרה את העילה של חזבאללה, שהחיילים במוצבים הגנו בעיקר על עצמם, ושיציאה מוקדמת יותר הייתה חוסכת מאות חיים. עמדה שלישית, שהציגו כמה חוקרים ישראלים, גורסת שהנסיגה הייתה נכונה אך חלקית, משום שהיא הסירה את העילה ללחימה בלי להסיר את מאגר הנשק של חזבאללה.

חמישה חודשים אחרי הנסיגה, ב-7 באוקטובר 2000, חטף חזבאללה שלושה חיילים בפשיטה מעבר לגבול באזור הר דב, וב-2006 הציתה פשיטה נוספת את מלחמת לבנון השנייה. עבור ישראלים רבים ששירתו ברצועה, נשארה התקופה מלחמה בלי שם, שהתנהלה במוצבים כמו הבופור, דלעת וכרכום, ששמם אמר הכול למי ששירת בהם וכמעט כלום לכל השאר. הפער בין הזיכרון הפרטי להכרה הציבורית עיצב את האופן שבו נזכרת רצועת הביטחון: בספרים, בסרטים ובמאבק הארוך של הלוחמים ושל המשפחות השכולות להכיר בתקופה כמערכה בפני עצמה.

ציר זמן

• 16 בפברואר 1985: צה"ל יוצא מצידון בשלב הראשון של הנסיגה ממרכז לבנון.
• יוני 1985: רוב כוחות צה"ל יוצאים מלבנון; ישראל משאירה רצועת ביטחון לאורך הגבול, יחד עם צבא דרום לבנון.
• 16 בפברואר 1992: מסוקי צה"ל הורגים את מזכ"ל חזבאללה עבאס מוסאווי; חסן נסראללה מחליף אותו.
• 25 ביולי 1993: צה"ל פותח במבצע דין וחשבון, שמסתיים ב-31 ביולי בהבנות שבעל פה בתיווך אמריקני.
• 11 באפריל 1996: צה"ל פותח במבצע ענבי זעם, שמסתיים ב-27 באפריל בהבנות אפריל.
• 4 בפברואר 1997: שני מסוקי יסעור מתנגשים מעל שאר ישוב; 73 חיילים ואנשי צוות נהרגים.
• 5 בספטמבר 1997: שנים עשר לוחמי שייטת 13 נהרגים במארב ליד אנצאריה.
• מרץ 2000: ממשלת ברק מחליטה לצאת מלבנון עד יולי 2000.
• 24 במאי 2000: אחרוני כוחות צה"ל יוצאים מדרום לבנון; צבא דרום לבנון קורס.
• 16 ביוני 2000: מועצת הביטחון קובעת שישראל נסוגה מכל שטח לבנון.