טבח צפת (1929)

בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום חמישי, 29 באוגוסט 1929, תקפו המונים מצפת ומהכפרים שסביבה את הרובע היהודי בעיר הגלילית, בזזו בתים, הציתו אותם ורצחו את יושביהם. ספירות בנות הזמן מנו 18 עד 20 הרוגים יהודים וכ-80 פצועים; ועדת החקירה הבריטית דיברה על כ-45 יהודים הרוגים ופצועים. ההתקפה באה שישה ימים אחרי שפרצה האלימות בירושלים, כשהתגבורת הבריטית כבר השיבה את הסדר ברוב הארץ, והוועדה תיארה אותה כסיומם של מאורעות תרפ"ט.

צפת לפני המאורעות

צפת, הנישאת בהרי הגליל העליון, הייתה אחת מארבע ערי הקודש במסורת היהודית מאז המאה ה-16, כשהייתה מרכז של תורת הקבלה. בתקופת המנדט הייתה עיר מעורבת ברוב ערבי. מפקד 1922 מנה בה 8,761 תושבים, מהם 2,986 יהודים. רוב התושבים היהודים השתייכו ליישוב הישן הדתי, רבים מהם עניים, וגרו ברובע שירד במדרון המערבי של העיר, מתחת לשכונות הערביות. כמו יהודי חברון, הם עמדו ברובם מחוץ לתנועת ההתיישבות הציונית.

הידיעות על ההרג בירושלים ועל טבח חברון הגיעו לגליל בתוך ימים. המתח בצפת גבר במשך השבוע, אך העיר נותרה שקטה עד אחר הצהריים של 29 באוגוסט.

ההתקפה ב-29 באוגוסט

לפי ועדת שאו, תקפו המונים ערבים את הרובע היהודי בסביבות השעה 17:15. התוקפים עברו מבית לבית לאורך הרחוב הראשי של הרובע, בזזו בתים וחנויות והעלו אותם באש. תושבים נרצחו בבתיהם וברחוב; בין ההרוגים, לפי יומנו של תושב יהודי בעיר, היו מורה ואשתו ואמו. הרחוב הראשי של הרובע היהודי נבזז ונשרף.

עדים יהודים האשימו את כוח המשטרה הקטן שבעיר שלא פעל; תושב אחד כתב ביומנו שהשוטרים לא ירו אף ירייה אחת במהלך ההתקפה. הוועדה קבעה באופן כללי יותר שאין להאשים את השלטונות הבריטיים במחסור בכוחות בזמן המאורעות. ההתקפה לא התחדשה, והמאורעות הגיעו לסופם.

הנתונים על צפת משתנים ממקור למקור. ספירות יהודיות בנות הזמן מנו 18 עד 20 הרוגים וכ-80 פצועים. תיאור של מיסיונר, שהיסטוריונים מאוחרים מצטטים, דיבר על 22 הרוגים בעיר. ועדת שאו מסרה נתון משולב של כ-45 יהודים הרוגים ופצועים.

המשפטים ומה שבא אחריהם

בתי המשפט הבריטיים שפטו עשרות בני אדם על המאורעות בצפת. לפי נתוני המשפטים שפורסמו, 14 ערבים נידונו למוות על ההרג בצפת; כמו ברוב גזרי המוות של המאורעות, המתיק הנציב העליון כמעט את כולם. אחד משלושת הערבים שהוצאו להורג בכלא עכו ב-17 ביוני 1930, פואד חיג'אזי, הורשע בקשר לצפת, לפי רוב התיאורים; הדוח השנתי של ממשלת בריטניה לשנת 1930 קבע ששלושת המוצאים להורג ביצעו רציחות בצפת ובחברון. על התושבים הערבים בעיר הוטל קנס קיבוצי, כמו על חברון ועל כמה כפרים, והכסף שימש ברובו לפיצוי הנפגעים. חברי ועדת שאו ביקרו בצפת ב-1 בנובמבר 1929.

בניגוד לחברון, צפת שמרה על הקהילה היהודית שלה. התושבים היהודים בנו מחדש את הרובע, אף שנותרו מיעוט בעיר מפולגת. ב-1948, במלחמת העצמאות, הפכה העיר שוב לשדה קרב; הפלמ"ח כבש אותה במאי 1948 במבצע יפתח, ותושביה הערבים נסו או גורשו.

משמעות

צפת הראתה שאלימות 1929 יכולה להגיע לקהילה רחוקה מירושלים, ימים אחרי שהשלטונות סברו שהגרוע מכל כבר חלף. יחד עם חברון היא שמה קץ לאמונה, שהייתה נפוצה ביישוב הישן, שדו-קיום ארוך עם השכנים הערבים ירחיק אותו מן הסכסוך הלאומי. בזיכרון היהודי הפכה שריפת הרובע בצפת לאחת התמונות המכוננות של אותו שבוע. בעיני היסטוריונים של תקופת המנדט, צפת היא גם הפרק האחרון של המאורעות, ההתקפה שבה סגרה ועדת שאו את תיאורה את אוגוסט 1929.