טבח חברון (1929)

בשבת, 24 באוגוסט 1929, תקפו פורעים ערבים את הקהילה היהודית בחברון ורצחו 67 בני אדם, לפי הנתונים שרוב ההיסטוריונים מקבלים. זו הייתה ההתקפה הקטלנית ביותר במאורעות תרפ"ט. מאות יהודים ניצלו, רבים מהם משום ששכנים ערבים הסתירו אותם בבתיהם ואחרים בזכות המשטרה שבפיקוד בריטי, אך הניצולים הועברו לירושלים, והנוכחות היהודית בעיר האבות, שנמשכה מאות שנים, הגיעה למעשה לסופה.

קהילה קטנה בעיר עתיקה

חברון קדושה ליהודים ולמוסלמים כאחד כמקום קבורתם של אברהם, יצחק ויעקב במערת המכפלה. ב-1929 חיו בה כ-700 יהודים, בתוך אוכלוסייה ערבית של אלפים רבים. לב הקהילה היה ספרדי: משפחות ששורשיהן בחברון דורות רבים, שדיברו ערבית ושמרו על קשרים קרובים עם שכניהן הערבים. יהודים אשכנזים התיישבו בעיר מן המאה ה-19, ובאמצע שנות ה-20 עברה אליה ישיבה ליטאית נודעת, ישיבת סלובודקה, שהביאה עמה תלמידים מאירופה ומארצות הברית. בעיר פעלה גם מרפאה של הדסה, ארגון הנשים הציוני האמריקני.

הקהילה לא הייתה חלק מן המפעל ההתיישבותי הציוני, ומנהיגיה האמינו שיחסיהם הטובים עם נכבדי העיר יגנו עליהם. כשההגנה הציעה ב-20 באוגוסט לשלוח מגינים, בשעה שהמתח סביב הכותל המערבי התפשט, דחו ראשי הקהילה את ההצעה.

23 ו-24 באוגוסט

כשהתפשטו שמועות שהיהודים מתכוונים לתקוף את אל-אקצא בירושלים, התקבצו המונים בחברון ביום שישי, 23 באוגוסט. אחר הצהריים נרצח תלמיד הישיבה שמואל רוזנהולץ, שהלך לבדו לבניין הישיבה. קצין המשטרה האחראי על העיר, ריימונד קפרטה, הקצין הבריטי היחיד בחברון, פיקד על כ-40 שוטרים, כמעט כולם ערבים, וביקש תגבורת.

למחרת בבוקר פרצו המונים חמושים באלות, בסכינים ובגרזנים לבתי היהודים. בין הקורבנות היו תלמידי ישיבה, נשים, ילדים וזקנים; משפחות נרצחו בבתיהן. אליעזר דן סלונים, חבר מועצת העיר ומנהל הסניף המקומי של בנק אנגלו-פלשתינה, נרצח עם אשתו ובנו הפעוט בביתו, שבו מצאו מחסה יהודים רבים. הרוקח של הדסה, גרשון בן-ציון, נרצח עם בני משפחתו. קפרטה ואנשיו פתחו באש על התוקפים; לימים העיד שהוא עצמו ירה בתוקפים.

מבין ההרוגים, 59 מתו בזמן ההתקפה ושמונה מתו לאחר מכן מפצעיהם, לפי ההיסטוריון תום שגב. רוב ההרוגים היו אשכנזים; 12 היו ספרדים, וכשני תריסרים היו תלמידי ישיבה. עשרות נוספים נפצעו. ועדת שאו, ועדת החקירה הבריטית למאורעות, דיווחה שבחברון נרצחו יותר מ-60 יהודים ונפצעו יותר מ-50.

ניצולים ומצילים

כ-435 יהודים, כשני שלישים מן הקהילה, ניצלו. כמה מאות הוסתרו בידי משפחות ערביות; התיאורים מונים בין 19 ל-28 בתים שהסתירו שכנים, ועדויות הניצולים שמרו את שמותיהם של כמה מן המצילים. אחרים נמלטו במחבואים או מצאו מחסה בתחנת המשטרה בבית רומנו. ההיסטוריונים חלוקים בשאלת המשקל: יש המדגישים את חלקם של המצילים הערבים, ואילו בני מוריס טען שרוב הניצולים חבים את חייהם בראש ובראשונה להתערבות המשטרה.

קץ הקהילה

הניצולים הועברו לירושלים בתוך ימים. קבוצה של כ-160 יהודים חזרה לעיר ב-1931, אך עם פרוץ המרד הערבי של 1936 עד 1939 פינו אותם הבריטים, והעיר נותרה בלי קהילה יהודית. על התושבים הערבים הוטל קנס קיבוצי, ומספר קטן של אנשים הורשעו ברצח. לפי הדוח השנתי של ממשלת בריטניה לשנת 1930, שלושת הערבים שהוצאו להורג בעכו ב-17 ביוני 1930 הורשעו ברציחות שבוצעו בצפת ובחברון.

משמעות

הטבח הפך לזיכרון מכונן של היישוב היהודי בארץ ישראל ולימים של מדינת ישראל. הוא שם קץ לתקוותן של הקהילות הדתיות הוותיקות לחיות מחוץ למאבק הלאומי, וחיזק את ההכרה, שעיצבה את ההגנה, שביטחון היהודים אינו יכול להישען לא על שכנים ולא על הגנת הבריטים. אחרי 1967, כשישראל השתלטה על חברון במלחמת ששת הימים, חזרו מתנחלים ישראלים לעיר, וזיכרון תרפ"ט הפך לחלק ממחלוקת פוליטית שלא הוכרעה. בעיני היסטוריונים, חברון היא גם עדות לכמה שונה נהגו בני אדם באותו יום עצמו: מי שרצחו, ומי שהסתירו את שכניהם בסיכון חייהם.