מאורעות תרפ"ט (1929)

במשך שבוע אחד בסוף אוגוסט 1929 התפרקה ארץ ישראל המנדטורית. מיום שישי, 23 באוגוסט, ועד יום חמישי, 29 באוגוסט, תקפו המוני פורעים ערבים יהודים בירושלים, טבחו בקהילה היהודית העתיקה של חברון, הסתערו על הרובע היהודי בצפת ופשטו על עשרות יישובים חקלאיים ברחבי הארץ. לפי ועדת החקירה הבריטית שבדקה את האירועים, נהרגו 133 יהודים ו-116 ערבים. רוב ההרוגים היהודים נרצחו בידי תוקפים ערבים; רוב ההרוגים הערבים נהרגו מאש המשטרה והצבא הבריטיים שניסו לעצור את האלימות, ומקצתם בידי יהודים, חלקם בפעולות נקם. הניצוץ היה המחלוקת על התפילה היהודית בכותל המערבי. הסיבה העמוקה, קבעה הוועדה, הייתה ההתנגשות בין העלייה הציונית לבין חרדותיה הלאומיות של האוכלוסייה הערבית. בזיכרון העברי נקרא השבוע הזה מאורעות תרפ"ט, או פרעות תרפ"ט, והיסטוריונים רבים רואים בו את הרגע שבו קיבל הסכסוך בין שני העמים את צורתו המודרנית.

מריבה על כותל

הכותל המערבי, שריד קיר התמך של הר הבית מימי הבית השני, היה המקום הקדוש ביותר לתפילה יהודית. הוא גם היה הגבול המערבי של אל-חרם א-שריף, מתחם מסגד אל-אקצא, והרחבה הצרה שלפניו הייתה רכוש הקדש מוסלמי (וקף) וגבלה בבתי השכונה המוגרבית. לפי הנוהג העות'מאני, שהבריטים אימצו, יהודים רשאים היו להתפלל בכותל אך לא לשנות דבר בהסדרים שבו. כל ספסל, מנורה או מחיצה הפכו לשאלה של ריבונות.

בערב יום הכיפורים, בספטמבר 1928, הציבו המתפללים מחיצת בד שהפרידה בין גברים לנשים. הממונה הבריטי על המחוז הורה להסירה, וביום הכיפורים עצמו פירקו אותה שוטרים לאחר תגרה עם המתפללים. מוסדות יהודיים מחו בלונדון ובחבר הלאומים. המועצה המוסלמית העליונה, בראשות המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, ראתה באירוע הוכחה לכוונת הציונים להשתלט על הכותל ובבוא העת על החרם עצמו. בחודשים שלאחר מכן הורתה על עבודות בנייה צמוד לכותל, מואזין הוצב בסמוך, והרחבה הפכה למעבר שבו הועברו בהמות דרך מקום התפילה.

המתח הלך וגבר במהלך קיץ 1929. ב-14 באוגוסט התקיימה בתל אביב עצרת מחאה גדולה נגד ההגבלות בכותל. למחרת, בתשעה באב, צעדו כמה מאות צעירים יהודים, רבים מהם מתנועת הנוער של הרוויזיוניסטים, אל הכותל, הניפו את הדגל הציוני והכריזו שהכותל שלהם. ועדת שאו קבעה מאוחר יותר שהתהלוכה הייתה ברובה מסודרת, אך דירגה אותה כאירוע שתרם יותר מכל לפרוץ המהומות. ביום שישי, 16 באוגוסט, אחרי תפילת הצהריים, צעדה הפגנת נגד מוסלמית של כאלפיים איש אל הכותל, גירשה את המתפללים ושרפה סידורים ופתקים שהיו תחובים בין האבנים. ב-17 באוגוסט נדקר נער יהודי, אברהם מזרחי, בריב על כדור שהתגלגל לגינה של ערבים; הוא מת כעבור שלושה ימים, והלווייתו הפכה להפגנה סוערת. בעיירות ובכפרים הערביים התפשטו שמועות שהיהודים עומדים לתקוף את אל-אקצא.

הסיבות וההקשר

הכותל היה הגפרור; חומר הבעירה הצטבר עשור שלם. ב-1917, בהצהרת בלפור, הבטיחו הבריטים לתמוך בבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, וכתב המנדט נתן להבטחה תוקף משפטי. העלייה ורכישת הקרקעות גדלו לאורך שנות ה-20, ואיתן גדל חששם של הערבים מנישול ומהפיכתם למיעוט בארצם. התפרצויות קודמות, מאורעות תר"ף בירושלים בזמן חגיגות נבי מוסא ומאורעות תרפ"א ביפו, כבר הוכיחו כמה מהר חיכוך מקומי יכול להפוך לאלימות קטלנית.

סוף שנות ה-20 נראה שקט יותר. העלייה ירדה בתקופת משבר כלכלי, ולונדון צמצמה את חיל המצב שלה בארץ לכוח קטן. משטרת ארץ ישראל הייתה ברובה ערבית, עם שכבה דקה של קצינים בריטים, וארגון ההגנה העברי היה מצויד בדלות ומאורגן ברפיון. באוגוסט 1929 היו בארץ חיילים בריטים מעטים מאוד, והנציב העליון, סר ג'ון צ'נסלור, שהה באירופה; ממלא מקומו, הארי לוק, עמד בראש השלטון כשפרצה האלימות.

היסטוריונים חלוקים עד היום בשאלה עד כמה תוכנן הפרץ. ועדת שאו קבעה שלא היה מתוכנן מראש, ושהמופתי, אף שנשא באחריות להסתה, לא התכוון לפרעות. חבר הוועדה, הפוליטיקאי הלייבוריסטי הנרי סנל, צירף הסתייגות שהטילה אחריות רבה יותר על המופתי ועל ההנהגה הערבית. מנהיגי התנועה הציונית ראו בזמנם הסתה מאורגנת; חשבונות פלסטיניים רבים מציגים את השבוע כהתקוממות עממית להגנת אל-אקצא.

הצדדים

האלימות לא הייתה מלחמה בין שני כוחות מאורגנים. בצד אחד עמדו המונים ערבים מן הערים ומן הכפרים, לעתים בהנהגת נכבדים ודרשנים מקומיים, ולעתים בלי הנהגה נראית לעין. בצד השני עמדו קהילות יהודיות שונות מאוד זו מזו: היישוב הישן, הדתי ברובו, בירושלים, בחברון ובצפת, שרבים מבניו חיו לצד שכנים ערבים דורות רבים, והיישובים והשכונות הציוניים החדשים.

להגנה, שנוסדה ב-1920 אחרי מאורעות ירושלים, היו מתנדבים ומעט נשק מוסתר, אך לא היה לה פיקוד מרכזי שיכול לשגר עזרה ברחבי הארץ. אנשיה הגנו על כמה שכונות ויישובים; הצעותיה להגן על מוצא ועל חברון נדחו. השלטונות הבריטיים היו אחראים לסדר, אך כוחותיהם היו מעטים מדי. תגבורת הובאה מעבר הירדן וממצרים, ובימים הראשונים היו השוטרים, רבים מהם ערבים, נחותים במספרם או נעדרים.

מהלך המאורעות

ירושלים, 23 עד 25 באוגוסט

ביום שישי, 23 באוגוסט, הגיעו אלפי כפריים לירושלים לתפילה באל-אקצא, רבים מהם נושאים אלות וסכינים. אחרי הדרשות יצאו ההמונים מן העיר העתיקה ותקפו יהודים ברחובות הסמוכים ובשכונות המעורבות. הקרבות התפשטו אל שולי העיר, לשכונות כמו תלפיות ורמת רחל, שבהן החזיקו התושבים היהודים מעמד עם מעט נשק. ועדת שאו קבעה שהפרץ בירושלים היה מראשיתו התקפה של ערבים על יהודים. באותו יום חימשו השלטונות מספר קטן של שוטרים מיוחדים וחיילים משוחררים יהודים, ופירקו אותם מנשקם כעבור ימים ספורים.

ב-24 באוגוסט, במוצא שממערב לעיר, רצחו תוקפים מהכפר השכן קאלוניה את רוב בני משפחת מקלף ושני אורחים בביתם. ילד אחד, מרדכי מקלף, נמלט; ב-1952 התמנה לרמטכ"ל השלישי של צה"ל. מוצא פונתה באותו יום.

חברון, 24 באוגוסט

הטבח הנורא ביותר אירע בחברון. הקהילה היהודית בעיר, כ-700 נפש, כללה משפחות שחיו בה מאות שנים ואת תלמידי ישיבה שעברה אליה מסלובודקה שבליטא כמה שנים קודם לכן. אחר הצהריים של 23 באוגוסט נרצח תלמיד ישיבה בבניין הישיבה. למחרת בבוקר, בשבת, 24 באוגוסט, פרצו המונים לבתי היהודים. 67 יהודים נרצחו, לפי הנתונים שרוב ההיסטוריונים מקבלים, ובהם תלמידי ישיבה, נשים וילדים. לקצין המשטרה הבריטי היחיד בעיר, ריימונד קפרטה, היו כמה עשרות שוטרים בלבד. יהודים רבים ניצלו משום ששכנים ערבים הסתירו אותם בבתיהם, ואחרים בזכות המשטרה ומחסה בתחנת המשטרה. הניצולים הועברו לירושלים, והקהילה שחיה בעיר האבות מאות שנים חדלה להתקיים. התיאור המלא נמצא בערך על טבח חברון.

היישובים, 24 עד 27 באוגוסט

בימים שלאחר מכן עברה האלימות אל הכפר. באר טוביה בדרום הותקפה ונחרבה, ותושביה פונו. בחולדה, חווה בשפלת יהודה, החזיקו קומץ מגינים מעמד עד שחיילים בריטים הורו להם לעזוב; מפקדם, אפרים צ'יז'יק, נהרג בקרב. משמר העמק ויישובים אחרים בעמק יזרעאל הותקפו, וכמה מהם נעזבו לזמן מה. בערי החוף היו התנגשויות בגבול שבין תל אביב ליפו ובסביבות חיפה.

גם יהודים ביצעו הרג. בפעולת נקם אחת, ב-25 באוגוסט, פרצו יהודים לבית משפחת עון והרגו כמה מבניה; שוטר יהודי, שמחה חינקיס, הורשע לימים ונידון למוות, ועונשו הומתק בערעור. המעשים האלה היו מעטים בהשוואה להתקפות על יהודים, אך הם היו חלק מאותו שבוע ומזיכרונו בשני הצדדים.

צפת, 29 באוגוסט

בשבוע האחרון של אוגוסט כבר הביאו הבריטים תגבורת, והאלימות דעכה. ואז, בשעות אחר הצהריים המאוחרות של 29 באוגוסט, תקפו המונים מצפת ומהכפרים הסמוכים את הרובע היהודי בעיר הגלילית. בתים נבזזו והועלו באש. ספירות בנות הזמן מנו 18 עד 20 הרוגים ועשרות פצועים; ועדת שאו דיברה על כ-45 יהודים הרוגים ופצועים. הוועדה תיארה את הטבח בצפת כסיום המאורעות. ראו הערך על טבח צפת.

נפגעים, משפטים וחקירות

דוח שאו מנה 133 יהודים הרוגים ו-339 פצועים, ובהם 198 שאושפזו. הנתונים הראשוניים על הערבים היו 87 הרוגים ו-181 פצועים שאושפזו; הערת שוליים תיקנה את נתוני בתי החולים ל-116 ערבים שנהרגו או מתו בבית חולים ול-232 פצועים. אלה קטגוריות דיווח שונות, ואין להתייחס אליהן כאל טבלת נפגעים אחידה. לפי הוועדה, רוב ההרוגים הערבים נפגעו מפעולות המשטרה והצבא.

בתי המשפט שפטו מאות בני אדם. לפי הנתונים שפורסמו, 26 ערבים ושני יהודים נידונו למוות. הנציב העליון המתיק את רוב גזרי הדין, וגם גזרי הדין של היהודים הומתקו. שלושה ערבים שהורשעו ברצח בחברון ובצפת, עטא א-זיר, מוחמד ג'מג'ום ופואד חיג'אזי, הוצאו להורג בתלייה בכלא עכו ב-17 ביוני 1930. בזיכרון הלאומי הפלסטיני הפכו השלושה לשהידים, ויום הוצאתם להורג נודע כ"יום השלישי האדום". על חברון, על צפת ועל כמה כפרים הוטלו קנסות קיבוציים, והכסף שימש ברובו לפיצוי הנפגעים.

לונדון שלחה ועדת חקירה בראשות סר וולטר שאו, ששמעה עדויות בירושלים מאוקטובר עד דצמבר 1929 ופרסמה את הדוח שלה במרץ 1930. הוועדה קבעה שהמאורעות היו התקפה של ערבים על יהודים, שלא תוכננו מראש, ושהסיבה היסודית הייתה עוינות הערבים ליהודים, שנבעה מאכזבת השאיפות הלאומיות ומחשש לעתידם הכלכלי. היא המליצה שהממשלה תשקול מחדש את מדיניות העלייה ומכירת הקרקעות. הדוח של ממשלת בריטניה עצמה לחבר הלאומים על ארץ ישראל בשנת 1929, הזמין כיום באוסף UNISPAL של האו"ם (נפתח בכרטיסייה חדשה), הפנה את הקוראים לדוח שאו לגבי האירועים וסיבותיהם.

ההשלכות על המדיניות הבריטית ועל הכותל

דוח שאו פתח שרשרת של בחינות מדיניות. סר ג'ון הופ סימפסון בדק את סוגיות הקרקע והעלייה ודיווח באוקטובר 1930 שאין די אדמה עבידה לקליטת עלייה גדולה. ב-20 באוקטובר 1930 פרסם שר המושבות, הלורד פספילד, ספר לבן שהציע להגביל את העלייה ואת רכישת הקרקעות. במחאה התפטר חיים ויצמן מנשיאות הסוכנות היהודית. בפברואר 1931 שלח ראש הממשלה רמזי מקדונלד לוויצמן מכתב שביטל למעשה את עיקר ההגבלות; מנהיגים ערבים כינו אותו "המכתב השחור".

שאלת הכותל הועברה לוועדה בינלאומית של שלושה משפטנים משוודיה, משווייץ ומהולנד, באישור חבר הלאומים. הדוח שלה, בדצמבר 1930, קבע שהכותל והרחבה שייכים לווקף המוסלמי, ושליהודים זכות גישה חופשית לכותל לתפילה בכל עת, בתנאים: הגבלות על החפצים שמותר להביא ואיסור על תקיעה בשופר במקום. הכללים נכנסו לתוקף בדבר המלך במועצה ביוני 1931. בעשורים הבאים הפרו צעירים יהודים את איסור השופר בצאת יום הכיפורים, ונעצרו על כך.

תגובת היישוב וההגנה

ליישוב היהודי, 1929 הפכה הנחות יסוד. הקהילות הוותיקות של חברון, ובאותה עת גם של עזה, הגיעו לקצן; שכונות בשולי ירושלים ננטשו או בוצרו. ההנהגה הציונית הסיקה שאין לסמוך על הגנת הבריטים. ההגנה אורגנה מחדש והורחבה, עם יותר נשק, אימונים ושרשרת פיקוד ברורה יותר, והדגישה את ההגנה על כל יישוב. מחלוקת על השאלה מי ישלוט בארגון ואיך עליו להגיב הובילה קבוצת מפקדים בראשות אברהם תהומי לפרוש ב-1931 ולהקים ארגון נפרד, שנודע כ"ארגון ב'"; חלק ממנו הפך לימים לאצ"ל. סיפור ההתפתחות הזאת מובא במדריך מהשומר עד צה"ל.

בצד הערבי סימנה 1929 את כניסתה של ההתגייסות הדתית לפוליטיקה הלאומית ואת עלייתן של דמויות שהאמינו שרק מאבק מזוין יעצור את המפעל הציוני. אחת מהן, הדרשן החיפאי עז א-דין אל-קסאם, החל לגייס לוחמים בשנים שאחרי המאורעות; ראו החוליות שלו. הדרך מ-1929 הובילה, בתוך שבע שנים, אל המרד הערבי של 1936 עד 1939.

זיכרון

הזיכרון הישראלי שומר את 1929 כשנת חברון וצפת, השנה שלימדה שהיישוב חייב להגן על עצמו. הזיכרון הפלסטיני זוכר אותה בעיקר כ"מרד אל-בוראק", על שם הכינוי הערבי לכותל המערבי, מרד להגנת אל-אקצא, ומכבד את שלושת הנתלים של 1930. היסטוריונים כמו תום שגב והלל כהן הראו ששני הסיפורים משמיטים חלקים מן התיעוד: המשפחות הערביות שהסתירו את שכניהן היהודים בחברון, פעולות הנקם היהודיות, והכשלים הבריטיים שאפשרו לשבוע של אלימות להתפשט כל כך רחוק.

ציר זמן

• 24 בספטמבר 1928: ביום הכיפורים מסירה המשטרה הבריטית מחיצה שהציבו מתפללים יהודים בכותל המערבי.
• 15 באוגוסט 1929: בתשעה באב צועדים כמה מאות צעירים יהודים אל הכותל המערבי.
• 16 באוגוסט 1929: הפגנת נגד מוסלמית צועדת אל הכותל אחרי תפילת יום השישי.
• 23 באוגוסט 1929: ההתקפות על יהודים מתחילות בירושלים אחרי תפילת יום השישי.
• 24 באוגוסט 1929: 67 יהודים נרצחים בטבח חברון; משפחת מקלף מותקפת במוצא.
• 29 באוגוסט 1929: ההתקפה על הרובע היהודי בצפת מסמנת את סוף המאורעות.
• מרץ 1930: ועדת שאו מפרסמת את הדוח שלה.
• 17 ביוני 1930: שלושה ערבים שהורשעו ברצח בחברון ובצפת מוצאים להורג בעכו.
• 20 באוקטובר 1930: הספר הלבן של פספילד מתפרסם.
• דצמבר 1930: הוועדה הבינלאומית לענייני הכותל המערבי מגישה את הדוח שלה.