מערכהתקופת המנדט הבריטיערך במאגר
הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה (1944 עד 1945)
המערך היהודי היחיד שנלחם בגרמניה הנאצית תחת דגל משלו, ויחידה שפועלה אחרי המלחמה היה חשוב לא פחות משבועות הלחימה שלה.
החטיבה היהודית הלוחמת, המוכרת כבריגדה היהודית, הייתה מערך של הצבא הבריטי שמנה כ-5,000 איש, רובם מתנדבים יהודים מארץ ישראל, ונלחם בכוחות הגרמניים בצפון איטליה באביב 1945. משרד המלחמה הבריטי הודיע על הקמתה ב-20 בספטמבר 1944, אחרי שנים של לחץ מצד התנועה הציונית, והיא עלתה לקו בנהר הסניו במרץ 1945 תחת דגל כחול-לבן משלה עם מגן דוד. תקופת הלחימה שלה הייתה קצרה, כשבעה שבועות, אבל אחרי כניעת גרמניה היו חייליה לעוגן הצלה לניצולי השואה, ורבים מקציניה פיקדו לימים על יחידות צה"ל.
הרקע: מהתנדבות למערך יהודי
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה קראה הסוכנות היהודית ליישוב להתגייס, ובשנים שאחר כך שירתו עשרות אלפי יהודים מהארץ בכוחות הבריטיים: בפלוגות יהודיות של גדוד הבאפס, בגדוד הארץ-ישראלי, ביחידות תובלה והנדסה ובשירותי הנשים. חיים ויצמן ומנהיגים ציונים אחרים לחצו במשך כל המלחמה להקמת כוח לוחם יהודי נפרד, הן כתרומה למלחמה בגרמניה הנאצית והן כהצהרה מדינית על מקומו של העם היהודי בין בעלות הברית. ממשלת בריטניה, שחששה מתגובה ערבית ומחימוש צבא יהודי עתידי, דחתה את ההחלטה שנים.
וינסטון צ'רצ'יל תמך ברעיון. באוגוסט 1944 אישר קבינט המלחמה את הצעתו, הוא הודיע על ההחלטה בפרלמנט, וב-20 בספטמבר 1944 הודיע משרד המלחמה על הקמת החטיבה היהודית. היא נבנתה סביב שלושת הגדודים היהודיים של הגדוד הארץ-ישראלי, עם גדוד השדה ה-200 של התותחנים המלכותיים, פלוגת הנדסה ויחידות תמיכה, בפיקודו של הבריגדיר ארנסט בנג'מין, קצין יהודי בצבא הבריטי.
אימונים, איטליה וחזית הסניו
מפקדת הבריגדה הוקמה במצרים בסוף ספטמבר 1944, והגדודים התאמנו שם לפני שנחתו בטרנטו שבדרום איטליה בנובמבר. אחרי אימונים נוספים הצטרפה הבריגדה לארמייה השמינית הבריטית, וב-3 במרץ 1945 קיבלה עמדות בקו החזית על נהר הסניו, בגזרת אלפונסינה שבין רוונה למרגלות האפנינים, מול כוחות גרמניים שהתבצרו בסוללות הנהר.
הפעולה הגדולה הראשונה שלה הייתה בליל 19 עד 20 במרץ 1945, הסתערות ליד אלפונסינה. במתקפת האביב של בעלות הברית באפריל 1945 חצתה הבריגדה את הסניו ב-10 באפריל, וב-12 באפריל כבשה את רמת מונטה גביו. גדודי הרגלים הוצאו מהקו ב-15 באפריל, אחרי כשבעה שבועות בחזית, ויחידות התמיכה המשיכו לפעול עד סוף המערכה. המלחמה באיטליה הסתיימה בכניעה הגרמנית שנכנסה לתוקף ב-2 במאי 1945.
נתוני האבדות של הבריגדה שונים ממקור למקור, ותלויים בשאלה אם נכללים בהם מתים שלא בקרב. ההערכות למספר ההרוגים נעות בין כ-30 ל-83; כמה מחקרים מעמידים את מספר הנופלים בקרב על כ-57, ואת מספר הפצועים על כ-150 עד 200. שלושים ושלושה מחללי הבריגדה קבורים בבית הקברות הצבאי ברוונה של ועדת קברי המלחמה של חבר העמים.
אחרי המלחמה: ניצולים, נקמה והדרך לארץ
התרומה המתמשכת ביותר של הבריגדה באה אחרי הקרבות. במאי 1945 חנתה ליד טרוויזיו, סמוך לגבולות אוסטריה ויוגוסלביה, ושם פגשו חייליה את ניצולי המחנות הראשונים וארגנו להם עזרה: מזון, ביגוד, מחסה וחיפוש קרובים. אנשי הבריגדה פעלו עם הבריחה, התנועה החשאית שהעבירה עקורים יהודים ברחבי אירופה אל חופי הים התיכון, ועם המוסד לעלייה ב', שהפעיל את האוניות לארץ. היסטוריונים מעריכים שהבריגדה סייעה להעביר בין 15,000 ל-22,000 איש.
קבוצה קטנה מחייליה גם ביצעה ב-1945 הריגות של חשודים נאצים, בחסות תנועות הבריגדה. המספרים אינם ודאיים ושנויים במחלוקת, ומפקדת הבריגדה מעולם לא הודתה בפעולות אלה.
ביולי 1945 העבירו הבריטים את הבריגדה לבלגיה ולהולנד, בין השאר כדי להרחיק אותה מנתיבי הניצולים. היא פורקה בקיץ 1946. רבים מוותיקיה לחמו במלחמת העצמאות והביאו איתם ניסיון ארגוני ומטכ"לי של צבא סדיר, וכמה מהם היו לימים לרמטכ"לים או לאלופים בצה"ל, ובהם מרדכי מקלף, חיים לסקוב וישראל טל. ב-2018 העניקה איטליה לדגל המלחמה של הבריגדה את מדליית הזהב לגבורה צבאית, ובישראל נזכרת הבריגדה כמערך הלוחם היהודי הראשון בעת החדשה, חוליה ישירה בין המתנדבים היהודים של מלחמת העולם הראשונה לבין צבא המדינה.
