מלחמת העצמאות (1947 עד 1949)

מלחמת העצמאות, שהפלסטינים מכנים אל-נכבה, האסון, היו בעצם שתי מלחמות שבאו זו אחר זו. הראשונה פרצה ב-30 בנובמבר 1947, בבוקר שאחרי הצבעת האו"ם על חלוקת הארץ, והעמידה את היישוב היהודי מול לוחמים ומתנדבים ערבים, כשהצבא הבריטי עדיין בארץ. השנייה החלה ב-15 במאי 1948, יום אחרי הכרזת המדינה, כשצבאות מצרים, עבר הירדן, סוריה ועיראק, יחד עם כוחות לבנוניים, חצו את הגבולות. כשנחתם הסכם שביתת הנשק האחרון ב-20 ביולי 1949, ישראל כבר הייתה עובדה: היא החזיקה בכ-78 אחוזים משטח ארץ ישראל המנדטורית, לעומת 56 האחוזים שהקצתה תוכנית החלוקה למדינה היהודית, וכ-700,000 ערבים פלסטינים ברחו או גורשו מבתיהם.

ארץ שהובטחה פעמיים ולא נשלטה בידי איש מהצדדים

השלטון הבריטי בארץ נשען על כתב המנדט של חבר הלאומים מ-1922, שחייב את בריטניה להקים בית לאומי ליהודים ובה בעת לשמור על זכויות הרוב הערבי. שלושה עשורים של מאורעות, המרד הערבי הגדול של 1936 עד 1939, ואחרי מלחמת העולם השנייה המאבק המזוין של המחתרות היהודיות בבריטים, ריסקו את הנוסחה הזאת. בפברואר 1947 העבירה בריטניה את הבעיה לאו"ם.

ועדה מיוחדת של האו"ם המליצה על חלוקה. ב-29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר) אישרה העצרת הכללית את החלטה 181, תוכנית החלוקה של ארץ ישראל (נפתח בכרטיסייה חדשה), ברוב של 33 נגד 13 ו-10 נמנעים. ההחלטה הציעה מדינה יהודית, מדינה ערבית ומשטר בינלאומי בירושלים ובבית לחם, כשאיחוד כלכלי קושר ביניהן. הסוכנות היהודית קיבלה את התוכנית. הוועד הערבי העליון והליגה הערבית דחו אותה בטענה שלאו"ם אין סמכות לחלק ארץ בניגוד לרצון רוב תושביה.

בריטניה הודיעה שתעזוב עד 15 במאי 1948 וסירבה ליישם תוכנית שלא תמכה בה. ההחלטה הזאת עיצבה את כל מה שבא אחריה. במשך חמישה חודשים וחצי חיו זו לצד זו שתי קהילות שהתכוננו למלחמה, תחת שלטון מסתלק שרצה בעיקר להימנע מאבדות משלו.

הכוחות משני הצדדים

היישוב היהודי מנה כ-650,000 נפש. הכוח המזוין העיקרי שלו היה ההגנה, מחתרת שהייתה כפופה לסוכנות היהודית, ולצידה כוח המחץ המגויס שלה, הפלמ"ח. שני ארגונים פורשים, האצ"ל ולח"י, פעלו בנפרד והצטרפו לצבא הלאומי רק בשלבים. היסטוריונים מעריכים שבאביב 1948 יכלה ההגנה לגייס כ-35,000 איש, אף שנשק כבד כמעט לא היה בידיה עד שהחל להגיע באפריל הנשק שנרכש בצ'כוסלובקיה.

הציבור הערבי הפלסטיני, גדול כמעט פי שניים, יצא מוחלש מדיכוי המרד של 1936 ולא היה לו צבא מאוחד. מיליציות מקומיות וצבא הקודש של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, נאמן המופתי הגולה חאג' אמין אל-חוסייני, לחמו באזור ירושלים. הליגה הערבית הקימה את צבא ההצלה, כוח מתנדבים מהמדינות השכנות בפיקוד פאוזי אל-קאוקג'י, שהחל להיכנס לארץ בינואר 1948.

אחרי 15 במאי השתנה מאזן הכוחות. הלגיון הערבי של עבר הירדן, שאומן ופוקד בידי קצינים בריטים בראשות ג'ון באגוט גלאב, היה הצבא הטוב באזור. מצרים שלחה את הכוח הגדול ביותר. הערכות ההיסטוריונים לגבי כוחם ההתחלתי של הצבאות הפולשים נעות בין כ-20,000 ל-26,500 חיילים. ב-26 במאי 1948 הורתה הממשלה הזמנית על הקמת צבא ההגנה לישראל, שקלט את ההגנה, ובכאב רב יותר גם את האצ"ל. בהפוגה הראשונה גדל כוחו של צה"ל מכ-35,000 לכמעט 65,000 לוחמים, ובסוף 1948 מנה הצבא קרוב ל-90,000 איש, גיוס של כמעט כל גבר בוגר ביישוב.

מהלך המלחמה

מלחמת האזרחים, נובמבר 1947 עד מרץ 1948

ב-30 בנובמבר 1947 תקפו חמושים ערבים שני אוטובוסים יהודיים ליד פתח תקווה והרגו שבעה נוסעים. בתוך ימים התפשטה האלימות לירושלים, לחיפה ולרשת הדרכים שחיברה בין היישובים היהודיים המפוזרים. החודשים הראשונים היו מלחמה של מארבים, פיצוצים ופעולות תגמול. לוחמים ערבים תקפו שיירות בדרכים, האצ"ל ולח"י הטמינו פצצות בשווקים ערביים, וההגנה פשטה על כפרים שהאשימה במתן מחסה לתוקפים.

הדרכים היו נקודת התורפה של היישוב. ירושלים, ובה כ-100,000 יהודים, הייתה תלויה בכביש אחד שטיפס בין כפרים ערביים בשער הגיא. במרץ 1948 כבר הושמדו שיירות בדרך לעיר, וגוש עציון והגליל המערבי היו מנותקים. מחלקה של 35 לוחמי הגנה שניסתה להגיע ברגל לגוש עציון הושמדה בינואר. בוושינגטון שאלו במחלקת המדינה אם אפשר בכלל לבצע את החלוקה.

מתקפת ההגנה, אפריל עד מאי 1948

בראשית אפריל שינתה ההגנה את האסטרטגיה שלה. תוכנית ד' (תוכנית דלת) קבעה כי יש לתפוס ולהחזיק את שטח המדינה היהודית ואת הדרכים אל היישובים היהודיים שמחוצה לו, כולל כפרים עוינים לאורכן. מבצע נחשון, שהחל ב-5 באפריל, היה המבצע הראשון בגודל חטיבה בתולדות ההגנה. הוא פתח את הדרך לירושלים לכשבועיים, ועבד אל-קאדר אל-חוסייני נהרג בקרבות על הקסטל.

באותם ימים אירעו שני אירועים שכל צד יזכור במשך דורות. ב-9 באפריל כבשו לוחמי האצ"ל ולח"י את הכפר דיר יאסין שממערב לירושלים, וכ-100 מתושביו נהרגו. ארבעה ימים אחר כך תקפו כוחות ערביים שיירה רפואית לבית החולים הדסה בהר הצופים והרגו 78 יהודים, רובם רופאים, אחיות וסטודנטים.

בצפון קרסה באמצע אפריל מתקפת צבא ההצלה על קיבוץ משמר העמק. טבריה, חיפה, צפת ויפו נפלו בידי הכוחות היהודיים בין 18 באפריל ל-13 במאי, ורוב תושביהן הערבים עזבו. החברה הערבית הפלסטינית, שאיבדה את מעמדה הבינוני בעזיבות שהחלו כבר בדצמבר, החלה להתפרק. ב-13 במאי כבשו הלגיון הערבי וכוחות לא סדירים את גוש עציון, ורוב מגיני כפר עציון נרצחו אחרי שהקרב כבר הסתיים.

הפלישה והמאבק על הקיום, מאי עד יוני 1948

אחר הצהריים של 14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח) קרא דוד בן-גוריון את מגילת העצמאות במוזיאון תל אביב. ארצות הברית הכירה במדינה החדשה באותו ערב. למחרת בבוקר נכנסו צבאות ערב.

הצבא המצרי התקדם לאורך החוף ונבלם בסוף מאי ליד גשר הרוס מצפון לאסדוד, כ-32 קילומטרים מתל אביב. קיבוץ יד מרדכי עיכב אותו חמישה ימים, וניצנים נפלה ביוני. בעמק הירדן נעצרו הטנקים הסוריים בשערי דגניה ב-20 במאי. כוחות עיראקיים נכנסו להרי השומרון. הלגיון הערבי נכנס לירושלים ב-19 במאי, ובקרב על ירושלים נכנע הרובע היהודי בעיר העתיקה ב-28 במאי. ירושלים המערבית, שהופגזה מדי יום וסבלה ממחסור במים, החזיקה מעמד.

בין תל אביב לירושלים חסמה את הכביש תחנת המשטרה המבוצרת של הלגיון. שתי התקפות ישראליות על לטרון, ב-25 במאי ובליל 30 עד 31 במאי, נכשלו באבדות כבדות, רבות מהן בקרב עולים חדשים שנשלחו לקרב ימים אחדים אחרי שירדו מהאונייה. במקום זאת סללו אנשי הנדסה דרך עוקפת בהרים, דרך בורמה, שהעבירה אספקה לעיר עד שהאו"ם הטיל את ההפוגה הראשונה ב-11 ביוני.

הפוגות ומבצעים, יולי 1948 עד מרץ 1949

ההפוגה הראשונה נמשכה עד 8 ביולי. שני הצדדים ניצלו אותה להתחמשות, אבל ישראל הרוויחה הרבה יותר: הגיעו מטוסים, תותחים ורובים, והצבא כמעט הוכפל. ההפוגה הולידה גם את המשבר הפנימי החמור ביותר של המלחמה, כשאוניית הנשק של האצ"ל, אלטלנה, הופגזה מול חוף תל אביב ב-22 ביוני בפקודת בן-גוריון, אחרי שהאצ"ל סירב למסור את מטענה.

בעשרת ימי הקרבות של יולי כבש מבצע דני את לוד ורמלה, וגירוש רוב עשרות אלפי תושביהן הפך לאחד הפרקים השנויים ביותר במחלוקת במלחמה. בגליל כבש מבצע דקל את נצרת ב-16 ביולי. ההפוגה השנייה החלה ב-18 ביולי. ב-17 בספטמבר רצחו אנשי לח"י בירושלים את המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט.

המערכות המכריעות באו בסתיו. מבצע יואב, בין 15 ל-22 באוקטובר, פרץ את הקווים המצריים אל הנגב, כבש את באר שבע ב-21 באוקטובר והותיר חטיבה מצרית לכודה בכיס פלוג'ה, שבו שירת קצין צעיר בשם גמאל עבד אל-נאצר. מבצע חירם טיהר את הגליל העליון בשישים שעות בסוף אוקטובר. מבצע חורב, מ-22 בדצמבר 1948 עד 7 בינואר 1949, דחק את המצרים מהנגב ולזמן קצר אף לתוך סיני, והסתיים בלחץ בריטי ואמריקני אחרי שמטוסי חיל האוויר הפילו חמישה מטוסים בריטיים. ולבסוף הגיע מבצע עובדה לאום רשרש, אילת של היום, ב-10 במרץ 1949.

הסכמי שביתת הנשק של 1949

הסכם שלום לא נחתם. בתיווכו של הדיפלומט האמריקני ראלף באנץ', שהחליף את ברנדוט, חתמה ישראל על הסכמי שביתת נשק נפרדים עם מצרים ב-24 בפברואר 1949, עם לבנון ב-23 במרץ, עם ירדן ב-3 באפריל ועם סוריה ב-20 ביולי. עיראק, שכוחותיה החזיקו גזרה בשומרון, לא חתמה על הסכם ומסרה את עמדותיה לירדן.

קווי שביתת הנשק, שסומנו במפות בדיו ירוקה ונודעו לימים כקו הירוק, היו לגבולותיה בפועל של ישראל עד 1967. ירדן החזיקה בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, כולל העיר העתיקה, וסיפחה אותן ב-1950. מצרים החזיקה ברצועת עזה תחת ממשל צבאי. ירושלים חולקה בקו של חומות וגדרות תיל, ובהר הצופים נותרה מובלעת ישראלית. כמה אזורים מפורזים, בעיקר לאורך הגבול הסורי, היו למוקדי חיכוך בשני העשורים הבאים.

המחיר האנושי והתוצאות

היישוב שילם מחיר עצום. ההיסטוריון בני מוריס מעריך את מספר ההרוגים הישראלים בכ-5,700 עד 5,800, כאחוז אחד מהאוכלוסייה היהודית, שיעור שאף מלחמה ישראלית מאוחרת לא התקרבה אליו. הערכה אחרת, של ההיסטוריון הצבאי סטנלי סנדלר, מגיעה ל-6,373 הרוגים, כ-4,000 חיילים ו-2,373 אזרחים.

אין נתון מוסכם על האבדות הערביות. ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף העריך כ-13,000 הרוגים ערבים פלסטינים, וההערכות לגבי צבאות מדינות ערב שונות זו מזו מאוד ונותרו לא ודאיות.

התוצאה הרחבה ביותר הייתה בעיית הפליטים הפלסטינים. ועדת הפיוס של האו"ם העריכה ב-1951 כי כ-711,000 ערבים פלסטינים הפכו לפליטים; מוריס רואה בכ-700,000 הערכה הוגנת. הסקר שערך ואליד ח'אלדי מתעד יותר מ-400 כפרים ערביים שהתרוקנו, ורובם נהרסו בהמשך. השאלה איך התרחשה היציאה היא מהשנויות ביותר במחלוקת בתולדות הסכסוך. מוריס, שעבד בארכיונים ישראליים שנפתחו בשנות ה-80, הגיע למסקנה שהבעיה "נולדה מתוך המלחמה, ולא מתוך תכנון": רוב הפליטים ברחו מפני הקרבות ומפני התמוטטות החברה שלהם, ובמקומות מסוימים, ובראשם לוד ורמלה, גירשו הכוחות הישראליים את התושבים. היסטוריונים כמו אילן פפה וואליד ח'אלדי טוענים שהגירוש היה מדיניות מכוונת. אחרים, ובהם יואב גלבר ואפרים קארש, מדגישים את החלטות ההנהגה הערבית ואת הבריחה שהחלה עוד לפני הפלישה. ב-11 בדצמבר 1948 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 194, שעסקה בשיבה ובפיצויים. ישראל לא התירה שיבה כללית.

בשנים שאחרי המלחמה עיצבה הגירה נוספת את האזור מחדש: מאות אלפי יהודים עזבו או גורשו ממדינות ערב, רובם לישראל, שאוכלוסייתה היהודית הוכפלה בקירוב עד ראשית שנות ה-50.

זיכרון ופרשנות

בישראל זוכרים את המלחמה דרך בני דור הפלמ"ח, דרך השיירות לירושלים ששרידי המשוריינים השרופים שלהן עדיין ניצבים לצד הכביש בשער הגיא, ודרך יום הזיכרון, שחל מדי שנה ביום שלפני יום העצמאות. ההיסטוריות הישראליות הראשונות, ובהן ספרו של נתנאל לורך מ-1961, סיפרו את סיפור המעטים מול הרבים. מסוף שנות ה-80 ערערו "ההיסטוריונים החדשים", על סמך מסמכים שהותרו לפרסום, על חלקים מהסיפור הזה, בעיקר בשאלת הפליטים, ועוררו ויכוח שנמשך באוניברסיטאות בישראל עד היום.

בעיני הפלסטינים המלחמה היא הנכבה, מונח שההיסטוריון הסורי קונסטנטין זריק החיל עליה כבר ב-1948. היא מצוינת מדי שנה ב-15 במאי, וזכות השיבה נותרה בלב הפוליטיקה הלאומית הפלסטינית.

מבחינה צבאית הפכה המלחמה מיליציה קהילתית לצבא של מדינה, הכריעה אחרי פרשת אלטלנה את שאלת הפיקוד האחד, והותירה לישראל קווים שבמקומות מסוימים אפשר היה להגן עליהם ובאחרים היו צרים כמעט עד בלי די. כל מלחמה שבאה אחריה התחילה מהמפה שציירו הסכמי 1949.

ציר זמן

• 29 בנובמבר 1947: העצרת הכללית של האו"ם מאשרת את תוכנית החלוקה ברוב של 33 נגד 13.
• 30 בנובמבר 1947: התקפות על אוטובוסים יהודיים ליד פתח תקווה פותחות את מלחמת האזרחים.
• 5 באפריל 1948: ההגנה פותחת במבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים.
• 9 באפריל 1948: לוחמי האצ"ל ולח"י כובשים את דיר יאסין, וכ-100 מתושבי הכפר נהרגים.
• 13 במאי 1948: כפר עציון נופל ורוב מגיניו נהרגים.
• 14 במאי 1948: דוד בן-גוריון מכריז בתל אביב על הקמת מדינת ישראל.
• 15 במאי 1948: צבאות מצרים, עבר הירדן, סוריה ועיראק, יחד עם כוחות לבנוניים, פולשים לארץ.
• 11 ביוני 1948: ההפוגה הראשונה של האו"ם נכנסת לתוקף.
• 9 עד 18 ביולי 1948: עשרת ימי הקרבות, ובהם כיבוש לוד, רמלה ונצרת.
• 21 באוקטובר 1948: צה"ל כובש את באר שבע במבצע יואב.
• 10 במרץ 1949: כוחות צה"ל מגיעים לאום רשרש, אילת של היום.
• 20 ביולי 1949: ישראל וסוריה חותמות על אחרון הסכמי שביתת הנשק.