מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל: מערכת סיני והגדודים העבריים

מערכת סיני וארץ ישראל הייתה המלחמה הממושכת בין האימפריה הבריטית לבין האימפריה העות'מאנית, בתמיכת גרמניה, על השליטה בתעלת סואץ, בחצי האי סיני ובארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה. היא נפתחה בהתקפות עות'מאניות על התעלה בסוף ינואר ובתחילת פברואר 1915 ונסתיימה בשביתת הנשק של מודרוס בסוף אוקטובר 1918, כשכוחות האימפריה הבריטית כבר החזיקו בעזה, בירושלים, בחיפה ובדמשק. המערכה סיימה ארבע מאות שנות שלטון עות'מאני בארץ, הוציאה את הצהרת בלפור מן הנייר אל המציאות, והביאה לראשונה בעת החדשה חיילים יהודים להילחם בארץ ישראל ביחידות מאורגנות. ליישוב היהודי בארץ היו אלה גם שנים של רעב, גירוש ופחד.

אימפריה על גדות התעלה

האימפריה העות'מאנית הצטרפה למלחמה לצד גרמניה ואוסטרו הונגריה בנובמבר 1914. בריטניה, שכבשה את מצרים ב-1882 והכריזה עליה בדצמבר 1914 כעל ארץ חסות, ראתה בתעלת סואץ את עורק החיים של האימפריה שלה, הנתיב שבו עברו חיילים ואספקה מהודו, מאוסטרליה ומניו זילנד. ההנהגה העות'מאנית, ויועציה הגרמנים, ראו בתעלה מטרה שפגיעה בה תוכל לנתק את העורק הזה, ואולי גם להסית את המוסלמים במצרים נגד השלטון הבריטי.

אחמד ג'מאל פאשה, אחד משלושת מנהיגי ועד האחדות והקדמה השליט, קיבל את הפיקוד על הארמייה העות'מאנית הרביעית בסוריה ובארץ ישראל. ראש המטה שלו למבצעים בסיני היה הקצין הגרמני פרידריך פרייהר קרס פון קרסנשטיין, שנשאר הדמות הדומיננטית בצד העות'מאני של החזית הדרומית במשך שלוש שנים.

ביניהם השתרע סיני, כמאתיים קילומטרים של מדבר עם בארות מעטות ובלי מסילת ברזל. כל צבא שביקש לחצות אותו נזקק למים, לתובלה ולזמן. העובדה הפשוטה הזאת עיצבה את כל המחצית הראשונה של המערכה.

הכוחות והצדדים

במערכה השתתפו כוחות רבים ומגוונים, ובהם:

כוחות האימפריה הבריטית במצרים, שאורגנו ממרץ 1916 כחיל המשלוח המצרי (EEF), ובהם חיילים בריטים, אוסטרלים, ניו זילנדים והודים, פלוגות העבודה המצריות וחיל הגמלים לתובלה, ומאוחר יותר יחידות צרפתיות ואיטלקיות והגדודים היהודיים של הרויאל פיוזיליירס.
הארמייה העות'מאנית הרביעית, ומ-1917 קבוצת הארמיות ילדירים, ובהן חיילים תורכים וערבים, בפיקוד ג'מאל פאשה, קרס פון קרסנשטיין, אריך פון פלקנהיין, ומראשית 1918 אוטו לימן פון סנדרס.
יחידות גרמניות ואוסטרו הונגריות שסייעו לעות'מאנים, ובהן מטוסים, ארטילריה ויחידות מקלעים.
הכוחות הערביים של המרד ההאשמי, שפרץ בחג'אז ביוני 1916 ולחם באגף המזרחי, מעבר לירדן, ב-1917 וב-1918.

המפקדים הבריטים היו הגנרל סר ארצ'יבלד מארי עד יוני 1917, ואחריו הגנרל סר אדמונד אלנבי, שבואו שינה את פני המערכה.

מהתעלה אל גבולות ארץ ישראל (1915 עד 1916)

ההתקפה על התעלה

המשלחת העות'מאנית הראשונה חצתה את סיני בינואר 1915 במבצע לוגיסטי מרשים, כשהמים נישאים על גמלים. התקפות משנה נערכו ב-26 וב-27 בינואר, והניסיון העיקרי לחצות את התעלה סמוך לאיסמעיליה בא ב-3 וב-4 בפברואר 1915. כמה קבוצות קטנות הגיעו לגדה המערבית, אבל חיילים בריטים והודים, בסיוע ספינות מלחמה בתעלה, הדפו את ההתקפה. הכוח העות'מאני נסוג בסדר. התעלה לא עמדה עוד באיום ממשי, אבל ההתקפה ריתקה כוחות בריטיים גדולים למצרים.

רומני וההתקדמות בסיני

לאורך 1915 היה סיני שטח הפקר. ב-1916 עברו הבריטים מהגנה על התעלה עצמה להגנה עליה ממזרח. מהנדסים החלו לבנות מסילת ברזל רחבה וצינור מים לרוחב צפון סיני, והצבא התקדם רק בקצב שבו התקדמו הם.

קרס פון קרסנשטיין ניסה לעצור את ההתקדמות ברומני, ממזרח לתעלה, בין 3 ל-5 באוגוסט 1916. ההתקפה נכשלה, בעיקר מול הפרשים האוסטרלים והניו זילנדים, והעות'מאנים נסוגו מזרחה. הפרשים הבריטיים כבשו אחר כך את מגדבה ב-23 בדצמבר 1916 ואת רפיח, על הגבול הישן בין מצרים לארץ ישראל העות'מאנית, ב-9 בינואר 1917. סיני היה בידי הבריטים.

עזה, באר שבע וירושלים (1917)

שני כישלונות בעזה

העות'מאנים ביצרו קו מעזה שעל החוף ועד באר שבע שבצפון הנגב. מארי תקף את עזה ב-26 במרץ 1917 והיה קרוב לכבוש אותה, עד שמפקדיו, שחששו ממחסור במים ומקרבת תגבורות עות'מאניות, הפסיקו את ההתקפה. התקפה שנייה וגדולה יותר בין 17 ל-19 באפריל 1917, הפעם נגד הגנות מוכנות ובסיוע כמה טנקים ופגזי גז, נכשלה באבדות בריטיות כבדות. מארי הוחזר לבריטניה.

אלנבי ובאר שבע

אלנבי קיבל את הפיקוד בסוף יוני 1917, עם הנחיה מראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג'ורג', לכבוש את ירושלים עד חג המולד. הוא העביר את מפקדתו קרוב יותר לחזית, קיבל תגבורות ותכנן התקפה מסוג חדש. במקום התקפה חזיתית שלישית על עזה, המהלומה העיקרית תונחת על באר שבע, בקצהו השני של הקו, עם בארותיה היקרות.

ב-31 באוקטובר 1917, אחרי יום של קרבות סביב העיר, הסתערה חטיבת הפרשים הקלים הרביעית האוסטרלית רכובה על סוסים בשטח פתוח לעבר ההגנות ופרצה לבאר שבע לפני שהבארות הושמדו. ההסתערות נעשתה לאחד הפרקים המפורסמים בתולדות הצבא האוסטרלי. עם אובדן באר שבע אוגף הקו העות'מאני. אחרי התקפות מחודשות על עזה נטשו אותה העות'מאנים, וחיילים בריטים נכנסו לעיר ב-7 בנובמבר 1917.

אחר כך באה הרדיפה במישור החוף. יפו נכבשה באמצע נובמבר 1917, והכוחות הבריטיים פנו מזרחה אל הרי יהודה, שם ניהלו קרבות קשים בנבי סמואל ובמבואות ירושלים בסוף נובמבר ובתחילת דצמבר.

כניעת ירושלים

ב-9 בדצמבר 1917, אחרי נסיגת הכוחות העות'מאניים, מסר ראש העירייה, חוסיין סלים אל-חוסייני, מכתב כניעה לחיילים בריטים. כעבור יומיים, ב-11 בדצמבר, נכנס אלנבי לעיר העתיקה ברגל דרך שער יפו, מחווה שנועדה להבדיל את כניסתו מכניסתו הרכובה של הקיסר הגרמני ב-1898. הכרזה על משטר צבאי הבטיחה לשמור על המקומות הקדושים לשלוש הדתות.

נפילת ירושלים באה חמישה שבועות אחרי הצהרת בלפור מ-2 בנובמבר 1917, שבה הביעה ממשלת בריטניה את תמיכתה ב"הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". לראשונה שלטה המעצמה שנתנה את ההבטחה בעיר שעמדה במרכזה.

היישוב בין הצבאות

לכ-85 אלף היהודים שחיו בארץ ישראל לפני המלחמה, לפי ההערכות ההיסטוריות המקובלות, הייתה המערכה קודם כול אסון של רעב ופחד. רבים מהם היו נתינים זרים, בעיקר נתינים רוסים, והשלטונות העות'מאניים התייחסו אליהם כאל נתיני אויב. אלפים עזבו או גורשו בשנות המלחמה הראשונות, רבים מהם למצרים. מכת ארבה ב-1915, החרמות וקריסת המסחר וכספי התמיכה מחו"ל הביאו רעב, ומחלות הפילו קורבנות רבים נוספים. רוב ההיסטוריונים מעריכים שהאוכלוסייה היהודית ירדה עד סוף המלחמה לכ-55 עד 60 אלף נפש.

ג'מאל פאשה חשד בנאמנותם של הציונים ודיכא את מוסדותיהם. באפריל 1917, כשהחזית התקרבה, הורה על פינוי האוכלוסייה האזרחית של יפו ותל אביב. אלפי יהודים נאלצו לעזוב, בעיקר לגליל ולמושבות השומרון, ורבים מהם לא שרדו את החודשים שלאחר מכן.

בתוך היישוב עוררה המלחמה ויכוח מר על שאלת הנאמנות. השומר ורוב מנהיגי היישוב ביקשו להישאר נאמנים לעות'מאנים, או לפחות ניטרליים, כדי למנוע פעולות תגמול. קבוצה קטנה בראשות האגרונום אהרן אהרנסון ואחותו שרה, מזכרון יעקב, בחרה בדרך ההפוכה והקימה את נילי, רשת ריגול שהעבירה מידע צבאי למודיעין הבריטי במצרים מ-1915. בסתיו 1917 נחשפה הרשת. שרה אהרנסון מתה אחרי עינויים בידי המשטרה העות'מאנית באוקטובר 1917, ושניים מחבריה, יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד, הוצאו להורג בתלייה בדמשק בדצמבר 1917. זיכרונה של נילי נשאר שנוי במחלוקת במשך עשרות שנים, בין מי שראו בחבריה גיבורים לבין מי שהאשימו אותם בסיכון היישוב כולו.

הגדודים העבריים

גדוד נהגי הפרדות בגליפולי

היחידה היהודית הראשונה של המלחמה נולדה בקרב הפליטים שגורשו או נמלטו מארץ ישראל לאלכסנדריה. ב-1915 הציעו זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור, קצין משוחרר מהצבא הרוסי שאיבד את זרועו, שהם יילחמו למען בריטניה. הבריטים לא הסכימו להקים יחידה קרבית לארץ ישראל, אבל באביב 1915 הקימו את גדוד נהגי הפרדות, יחידת תובלה של כמה מאות איש בפיקוד הקצין האירי ג'ון הנרי פטרסון, וטרומפלדור סגנו. הגדוד הוביל אספקה לקווי החזית בגליפולי ופורק אחרי כישלון המערכה שם.

הגדודים ה-38, ה-39 וה-40 של הרויאל פיוזיליירס

ז'בוטינסקי הקדיש את השנתיים הבאות לשתדלנות בלונדון למען כוח לוחם יהודי. באוגוסט 1917 הוכרז על הקמת גדוד יהודי. הוא לבש צורה של שלושה גדודים של הרויאל פיוזיליירס:

הגדוד ה-38, ברובו יהודים מלונדון, בפיקוד פטרסון, שצעד ברחובות מזרח לונדון בפברואר 1918 לפני שיצא למצרים.
הגדוד ה-39, שגויס בעיקר ממתנדבים בארצות הברית ובקנדה, בפיקוד אליעזר מרגולין. דוד בן גוריון ויצחק בן צבי, שגורשו מארץ ישראל בזמן המלחמה, סייעו לגיוס באמריקה והתגייסו בעצמם לגדודים העבריים.
הגדוד ה-40, שהוקם ב-1918 ממתנדבי היישוב עצמו אחרי הכיבוש הבריטי של דרום הארץ.

החיילים ענדו סמל של מנורה ועליו המילה "קדימה". לפי רוב התיאורים שירתו בגדודים כחמשת אלפים איש, אף שרבים מהם הגיעו למזרח התיכון רק אחרי תום הקרבות.

הגדוד ה-38 הגיע לחזית בהרי אפרים ביוני 1918 ועבר לבקעת הירדן באוגוסט, ואחריו הגדוד ה-39. במתקפה האחרונה בספטמבר 1918 כבשו חיילי הגדודים את המעבר באום א-שרט שעל הירדן, ב-22 בספטמבר, במסגרת המבצעים ממזרח לנהר. תפקידם הצבאי היה צנוע, אבל משמעותם המדינית הייתה גדולה: חיילים יהודים במדים, הנלחמים תחת סמל משלהם על הארץ שהצהרת בלפור הבטיחה.

מגידו וקץ השלטון העות'מאני (1918)

אביב 1918 הביא הפוגה. אחרי המתקפה הגרמנית של מרץ 1918 איבד אלנבי רבים מחייליו הטובים, שהועברו לחזית המערבית, ושתי פשיטות מעבר לירדן לעבר עמאן ואל-סלט באביב נכשלו. במהלך הקיץ השתרעה החזית מהחוף שמצפון ליפו ועד בקעת הירדן. הצבא נבנה מחדש בעזרת דיוויזיות הודיות.

המתקפה האחרונה, הידועה כקרב מגידו, החלה ב-19 בספטמבר 1918. אחרי הפגזה קצרה ועזה פרצו חיילי רגלים את הקווים העות'מאניים במישור החוף, ודיוויזיות הפרשים של חיל הפרשים המדברי זרמו דרך הפרצה, דהרו צפונה ופנו פנימה דרך מעברי רכס הכרמל אל עמק יזרעאל, אל מאחורי הארמיות העות'מאניות. מטוסים הפציצו את הטורים הנסוגים. בתוך ימים הושמדו הארמיות העות'מאניות השביעית והשמינית ככוחות לוחמים. חיפה נכבשה ב-23 בספטמבר ודמשק ב-1 באוקטובר. לפי התיאורים הבריטיים נשבו עד נפילת דמשק כ-75 אלף חיילים עות'מאנים.

שביתת הנשק של מודרוס, שנחתמה ב-30 באוקטובר 1918, הפסיקה את הלחימה עם האימפריה העות'מאנית למחרת. עד אז כבר הגיעו הכוחות הבריטיים לחלב.

תוצאות והשלכות

המערכה גבתה עשרות אלפי חיים משני הצדדים, ומספרי הנפגעים המובאים לגביה שונים מאוד זה מזה, לפי המקור ולפי מה שהוא כולל; המתים ממחלות עלו לא פעם על ההרוגים בקרב. השלכותיה המדיניות האריכו ימים יותר מכל הישג צבאי.

השטח הכבוש הועמד תחת מינהל שטחי האויב הכבושים, ממשל צבאי. ההסכמים שנחתמו בזמן המלחמה בין בריטניה לצרפת, הסכם סייקס פיקו מ-1916, וההבטחות שניתנו להאשמים ובהצהרת בלפור, הצביעו כולם לכיוונים שונים. המתח ביניהם עיצב את שלוש השנים הבאות: המאבק בתל חי בצפון השנוי במחלוקת, מאורעות תר"פ בירושלים בחג נבי מוסא באפריל 1920, וכן ועידת סן רמו באותו חודש, שהעניקה לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל. גבולותיה החדשים של הארץ, כמתואר במדריך איך השתנו גבולות ישראל, נקבעו בתקופה הזאת.

ליישוב הותירה המלחמה קהילה מצומקת ומרוששת, אבל גם אופק מדיני חדש. הגדודים העבריים צומצמו אחרי שביתת הנשק, ורוב חייליהם שבו לבתיהם. הגדודים ה-38 וה-39 פורקו עד אביב 1920, ושארית הגדוד הארץ ישראלי, שנקרא בינתיים "הראשון ליהודה", פורקה בידי הבריטים ב-1921. יוצאי הגדודים, יחד עם חברי השומר לשעבר, היו לגרעין ההגנה. זכר הגדודים העבריים קם לתחייה במלחמת העולם השנייה, כשמתנדבים יהודים מארץ ישראל שירתו בצבא הבריטי ולבסוף בבריגדה היהודית. קו ההמשכיות הזה מתואר במדריך מהשומר לצה"ל.

ציר זמן

נובמבר 1914: האימפריה העות'מאנית נכנסת למלחמת העולם הראשונה.
3 בפברואר 1915: ההתקפה העות'מאנית העיקרית על תעלת סואץ מתחילה ונהדפת.
אביב 1915: גדוד נהגי הפרדות מוקם במצרים ומשרת בגליפולי.
3 עד 5 באוגוסט 1916: ההתקפה העות'מאנית ברומני נכשלת.
9 בינואר 1917: הבריטים כובשים את רפיח ומשלימים את כיבוש סיני.
26 במרץ 1917: ההתקפה הבריטית הראשונה על עזה נכשלת.
אפריל 1917: ג'מאל פאשה מורה על פינוי יפו ותל אביב.
31 באוקטובר 1917: הבריטים כובשים את באר שבע.
2 בנובמבר 1917: בריטניה מפרסמת את הצהרת בלפור.
9 בדצמבר 1917: ירושלים נכנעת; אלנבי נכנס לעיר ב-11 בדצמבר.
19 בספטמבר 1918: קרב מגידו מתחיל.
30 באוקטובר 1918: שביתת הנשק של מודרוס נחתמת, והלחימה נפסקת למחרת.