המאבק המזוין בשלטון הבריטי (1944 עד 1947)

מפברואר 1944 ועד סוף 1947 ניהלו מחתרות יהודיות בארץ ישראל מאבק מזוין בשלטון המנדט הבריטי. האצ"ל והלח"י הובילו אותו ולא הפסיקו לרגע; ההגנה, כוח המגן העיקרי של היישוב, הצטרפה אליהם לשנה בערך במסגרת תנועת המרי העברי ואחר כך פרשה. המאבק שילב חבלה במסילות ובגשרים, התקפות על תחנות משטרה ועל מחנות צבא, את הפיצוץ במלון המלך דוד ואת פריצת כלא עכו, לצד הברחה המונית של ניצולי שואה לארץ. הוא לא הביס את הצבא הבריטי, שבשיאו החזיק בארץ כ-100,000 חיילים, אבל הוא ייקר את מחיר ההישארות, ובפברואר 1947 מסרה בריטניה את עתיד הארץ לידי האומות המאוחדות.

הרקע: הספר הלבן והמלחמה באירופה

שורשי המאבק נעוצים בספר הלבן של מאי 1939, שפורסם בסוף המרד הערבי של 1936 עד 1939. הוא הגביל את העלייה היהודית ל-75,000 איש בחמש שנים, שאחריהן תהיה כל עלייה מותנית בהסכמה ערבית, והגביל רכישת קרקעות בידי יהודים. בעיני התנועה הציונית, פירוש הדבר היה נעילת שערי המקום היחיד שהיה מוכן לקלוט יהודים, בדיוק ברגע שבו יהודי אירופה נזקקו למקלט יותר מתמיד.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה קבע דוד בן-גוריון את קו הסוכנות היהודית: להילחם במלחמה כאילו אין ספר לבן, ולהילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה. עשרות אלפי יהודים מהארץ התנדבו לכוחות הבריטיים, וב-1944 הוקמה הבריגדה היהודית. גם רוב האצ"ל השעה בזמן המלחמה את פעולותיו נגד בריטניה. קבוצה פורשת בהנהגת אברהם שטרן ("יאיר") סירבה והמשיכה לתקוף את הבריטים; שטרן נהרג בידי שוטרים בריטים בפברואר 1942, ותומכיו התארגנו מחדש כלח"י, לוחמי חירות ישראל.

הצדדים

שלושה ארגונים, שונים בהנהגה, באידאולוגיה ובשיטות, השתתפו במאבק:

• ההגנה, הצבא המחתרתי של היישוב המאורגן, שהייתה כפופה לסוכנות היהודית ולתנועת העבודה, עם כוח המחץ שלה, הפלמ"ח. מנהיגיה העדיפו מאבק מדיני ועלייה בלתי לגלית, והפעילו כוח באופן מבוקר.
• האצ"ל, הארגון הצבאי הלאומי שהיה קשור לתנועה הרוויזיוניסטית, ובראשו מסוף 1943 מנחם בגין.
• הלח"י, הקבוצה הקטנה ביותר, שהונהגה אחרי מות שטרן בידי שלישייה שכללה את נתן ילין-מור ויצחק שמיר. הוא כיוון את פעולותיו ישירות אל פקידים בריטים ולא נרתע מהתנקשויות פוליטיות.

מולם עמדו הצבא הבריטי, שהפך לחיל המצב הגדול ביותר באימפריה מחוץ להודו, ומשטרת המנדט. ממשלת בריטניה, שמיולי 1945 עמד בראשה קלמנט אטלי ושר החוץ שלה היה ארנסט בווין, ניסתה לאזן בין האינטרסים שלה בעולם הערבי, הלחץ האמריקני להכניס פליטים יהודים והעלות של החזקת שטח סוער.

מהלך המאבק

הכרזת המרד והסזון, 1944 עד 1945

ב-1 בפברואר 1944 הכריז האצ"ל על מרד בשלטון הבריטי, בטענה שהממשל איבד את הלגיטימיות שלו כשנעל את הדלת בפני יהודים שנמלטו מהשמדה. פעולותיו הראשונות כוונו לבנייני ממשל: משרדי העלייה, משרדי מס הכנסה ותחנות משטרה, שהותקפו לרוב בלילה ולאחר אזהרה.

ב-6 בנובמבר 1944 ירו שני אנשי לח"י, אליהו חכים ואליהו בית צורי, בלורד מוין, השר הבריטי המתגורר במזרח התיכון, מול ביתו בקהיר והרגו אותו. ההתנקשות זעזעה את הסוכנות היהודית, שחששה שתהרוס את הדיפלומטיה הציונית מול וינסטון צ'רצ'יל. ההגנה פתחה במה שנודע כסזון ("עונת הציד") נגד האצ"ל: מנובמבר 1944 ועד מרץ 1945 חטפו אנשיה חברי אצ"ל, חקרו אותם והסגירו אותם לבריטים. בגין הורה לאנשיו שלא להגיב, כדי למנוע מלחמת אחים. שני אנשי הלח"י נשפטו בבית דין צבאי מצרי והוצאו להורג בקהיר ב-23 במרץ 1945.

תנועת המרי העברי, 1945 עד 1946

סיום המלחמה באירופה שינה את התמונה. ממשלת הלייבור החדשה לא ביטלה את הספר הלבן, והסוכנות היהודית הגיעה למסקנה שהדיפלומטיה לבדה לא תפתח את השערים. בסוף אוקטובר 1945 חתמו ההגנה, האצ"ל והלח"י על הסכם שהקים את תנועת המרי העברי. גוף מדיני שנודע כוועדת X אישר את הפעולות; משה סנה וישראל גלילי מההגנה, בגין מהאצ"ל וילין-מור מהלח"י ישבו בהנהגתה.

באוקטובר 1945 פרץ הפלמ"ח למחנה המעצר בעתלית ושחרר כ-200 מעפילים. בליל 31 באוקטובר עד 1 בנובמבר 1945, שנודע כליל הרכבות, חיבלו יחידות הפלמ"ח ברשת המסילות ביותר מ-150 נקודות, הפלי"ם (הפלוגה הימית של הפלמ"ח) הטביע סירות משטרה בריטיות בחיפה וביפו, וכוח של האצ"ל והלח"י תקף את תחנת הרכבת בלוד. בחורף ובאביב 1946 באו פעולות נוספות נגד תחנות מכ"ם, שדות תעופה ועמדות משטרה.

בליל 16 עד 17 ביוני 1946 תקף הפלמ"ח אחד עשר גשרים שחיברו את הארץ לשכנותיה. בליל הגשרים נהרסו רוב המטרות, אבל בגשרי נחל כזיב בצפון נהרגו 14 לוחמי פלמ"ח. כעבור שנים עשר יום הכתה בריטניה בחזרה במבצע אגתה, הוא השבת השחורה: ב-29 ביוני 1946 תפסו חיילים את בניין הסוכנות היהודית, ערכו חיפושים בעשרות יישובים ועצרו כ-2,700 איש, ובהם חברי הנהלת הסוכנות.

מלון המלך דוד וסוף האחדות, 1946

תשובת האצ"ל הייתה הפעולה הקטלנית ביותר שלו. ב-22 ביולי 1946 הרסו חומרי נפץ שהוטמנו במרתף מלון המלך דוד בירושלים, ששיכן את מזכירות ממשלת המנדט ואת המפקדה הצבאית הבריטית, את האגף הדרומי של הבניין. בפיצוץ במלון המלך דוד נהרגו 91 בני אדם, בריטים, ערבים ויהודים, רובם פקידים ואזרחים. הפעולה אושרה בתחילה בידי מפקדת ההגנה; השאלה אם נמסרה אזהרה בזמן, ולמי, שנויה עד היום במחלוקת בין גרסת האצ"ל לבין התיעוד הבריטי.

היקף ההרג הביא את הסוכנות היהודית לגנות את הפעולה, וחיים ויצמן לחץ להפסיק את המאבק המזוין. במהלך קיץ 1946 פרשה ההגנה מתנועת המרי וחזרה להתמקד בעלייה הבלתי לגלית. האצ"ל והלח"י המשיכו לבדם. הבריטים מצדם הטילו עוצר ממושך על השכונות היהודיות בירושלים, ומ-30 ביולי עד 2 באוגוסט 1946 סגרו את תל אביב במבצע "כריש", חיפוש מבית לבית אחר אנשי האצ"ל, שבו הצליח בגין להימלט מגילוי.

השלב האחרון, 1946 עד 1947

השנה האחרונה של המאבק הייתה האינטנסיבית ביותר. שני הארגונים שנותרו תקפו רכבות, כבישים ומתקני צבא, והבריטים השיבו בעוצר, בחיפושים המוניים ובממשל צבאי בחלקים מהארץ במרץ 1947. נוצר מעגל של עונשים ותגמולים: אחרי שבית משפט בריטי גזר עונש מלקות על אנשי אצ"ל, הלקה האצ"ל קצינים בריטים ב-29 בדצמבר 1946, ב"ליל ההלקאות", והבריטים לא הוציאו לפועל עונשי מלקות נוספים. ב-1 במרץ 1947 תקף האצ"ל את מועדון הקצינים "בית גולדשמידט" בירושלים.

ב-16 באפריל 1947 תלו הבריטים את דב גרונר ושלושה אנשי אצ"ל נוספים בכלא עכו. פחות משלושה שבועות אחר כך, ב-4 במאי 1947, פרץ האצ"ל את חומות הכלא המבוצר בפריצת כלא עכו ושחרר 27 אסירי מחתרות. שלושה מאנשי הכוח התוקף נתפסו, נידונו למוות והוצאו להורג ב-29 ביולי 1947. באותו יום הרג האצ"ל שני סרג'נטים בריטים שחטף בנתניה שבועיים קודם לכן, קליפורד מרטין ומרווין פייס; גופותיהם נמצאו ב-31 ביולי. "פרשת הסרג'נטים" עוררה זעם בבריטניה, ובראשית אוגוסט פרצו פרעות נגד יהודים בכמה ערים שם.

ההעפלה והחזית המדינית

לצד האלימות התנהל מאבק שהשפעתו על דעת הקהל העולמית הייתה כנראה גדולה יותר. המוסד לעלייה ב' של ההגנה ארגן אוניות שהביאו ניצולי שואה מאירופה לארץ בניגוד למכסות. רובן יורטו בידי הצי המלכותי, ונוסעיהן גורשו למחנות בקפריסין. המקרה המפורסם ביותר היה "אקסודוס 1947", שנשאה כ-4,500 פליטים, נתפסה ב-18 ביולי 1947 ונוסעיה הוחזרו בסופו של דבר לגרמניה. הפרשה התרחשה בזמן שוועדת או"ם שהתה בארץ.

ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית פרסמה את מסקנותיה ב-20 באפריל 1946 והמליצה להכניס 100,000 פליטים יהודים; בריטניה לא קיבלה את ההמלצה בלי פירוק המחתרות מנשקן. ב-14 בפברואר 1947 החליטה ממשלת בריטניה להעביר את שאלת ארץ ישראל לאומות המאוחדות, ובווין הסביר את ההחלטה בבית הנבחרים ב-18 בפברואר. ב-2 באפריל 1947 ביקשה בריטניה רשמית לכנס מושב מיוחד של העצרת הכללית. המושב הקים ב-15 במאי 1947 את ועדת האו"ם המיוחדת לארץ ישראל (אונסקו"פ), והדוח שלה, שהוגש ב-31 באוגוסט, המליץ ברוב קולות על חלוקת הארץ. לפי הכרונולוגיה של האו"ם לשאלת פלסטין (נפתח בכרטיסייה חדשה), העצרת הכללית אישרה את תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947.

התוצאה והערכתה

המאבק לא הסתיים בניצחון צבאי, ומחולליו התווכחו במשך עשרות שנים על מה שהשיג. בגין טען בספר זיכרונותיו "המרד" שפעולות האצ"ל הפכו את השלטון הבריטי לבלתי אפשרי. היסטוריונים של ההגנה ושל תנועת העבודה נטו לייחס משקל רב יותר להעפלה, ללחץ האמריקני ולמחיר הכלכלי שגבתה הארץ מבריטניה שאחרי המלחמה. ברוס הופמן, בספרו "Anonymous Soldiers", מסיק שאלימות המחתרות הייתה גורם משמעותי אחד, בין כמה, בהחלטת בריטניה לעזוב.

ברור שהמחיר היה כבד. המאבק גבה את חייהם של חיילים, שוטרים ופקידים בריטים, של לוחמים יהודים ושל אזרחים מכל העדות, ואין סך מוסכם אחד של הנפגעים בתקופה; המספרים משתנים לפי התאריכים והקטגוריות שכל מקור סופר. האירוע הקטלני ביותר, הפיצוץ במלון המלך דוד, גבה 91 הרוגים.

מורשת וזיכרון

המאבק הותיר בישראל שתי מורשות מתמשכות. האחת ארגונית: יחידות הפלמ"ח וההגנה שלחמו ב-1945 וב-1946 היו לגרעין הכוחות שלחמו במלחמת העצמאות, ולוחמי האצ"ל והלח"י הצטרפו לצה"ל אחרי קום המדינה. השנייה פוליטית: מרירות הסזון והוויכוח על השאלה מי גירש את הבריטים עיצבו את היריבות בין תנועת העבודה לימין הרוויזיוניסטי, יריבות שהגיעה לשיאה בפרשת אלטלנה ביוני 1948 ונמשכה דור שלם. בגין נעשה ראש הממשלה ב-1977, ושמיר ב-1983.

בישראל נזכרת התקופה כ"המאבק" או כימי המחתרות, ובבתי הכלא לשעבר בעכו ובירושלים פועלים מוזיאונים של אסירי המחתרות. בבריטניה היא נזכרת יותר כנסיגה יקרה, והפיצוץ במלון המלך דוד בפרט נותר חלק מהוויכוח על תולדות האלימות הפוליטית.

ציר זמן

• 1 בפברואר 1944: האצ"ל מכריז על מרד בשלטון הבריטי.
• 6 בנובמבר 1944: אנשי לח"י מתנקשים בלורד מוין בקהיר; ההגנה פותחת בסזון.
• 1 בנובמבר 1945: ליל הרכבות, הפעולה הגדולה הראשונה של תנועת המרי העברי.
• 17 ביוני 1946: ליל הגשרים; 14 לוחמי פלמ"ח נהרגים בכזיב.
• 29 ביוני 1946: בריטניה פותחת במבצע אגתה, השבת השחורה.
• 22 ביולי 1946: האצ"ל מפוצץ את מלון המלך דוד; 91 בני אדם נהרגים.
• 14 בפברואר 1947: בריטניה מחליטה להעביר את שאלת ארץ ישראל לאו"ם.
• 16 באפריל 1947: דב גרונר ושלושה אנשי אצ"ל נוספים מוצאים להורג בעכו.
• 4 במאי 1947: האצ"ל פורץ לכלא עכו.
• 29 ביולי 1947: שלושה אנשי אצ"ל מוצאים להורג; האצ"ל הורג את שני הסרג'נטים החטופים.
• 31 באוגוסט 1947: אונסקו"פ ממליצה על חלוקה.
• 29 בנובמבר 1947: העצרת הכללית של האו"ם מאשרת את תוכנית החלוקה.