פלוגות הלילה המיוחדות (1938)

פלוגות הלילה המיוחדות היו יחידה מעורבת של בריטים ויהודים שהוקמה בזמן המרד הערבי של 1936 עד 1939 כדי להילחם בכנופיות בצפון הארץ. סרן אורד וינגייט, קצין מודיעין בריטי בעל אהדה ציונית לוהטת, הקים אותן ביוני 1938 כדי לשמור על צינור הנפט של חברת הנפט העיראקית, שחצה את עמק יזרעאל בדרכו לחיפה והיה מטרה קבועה לחבלה. הפלוגות פעלו פחות משנה. ובכל זאת הן לימדו דור של מפקדי הגנה לחימה התקפית בלילה, והמוניטין שלהן שנוי במחלוקת מאז ועד היום.

ראשית וארגון

וינגייט הגיע לארץ בספטמבר 1936 כקצין מודיעין במפקדת הצבא בירושלים. הוא למד עברית, נקשר לראשי היישוב וטען בפני מפקדיו שהדרך להביס את הכנופיות אינה להמתין להן מאחורי גדרות אלא לצוד אותן בלילה, בשטח שלהן. ב-1938, כשהמרד התקרב לשיאו, אישר הפיקוד הבריטי את תוכניתו, והפלוגות החלו לפעול ביוני. הסוכנות היהודית סייעה במימונן.

היחידה הייתה קטנה. שלוש כיתות בריטיות גויסו מגדודי חטיבת הרגלים ה-16, ובהם הרובאים המלכותיים של אלסטר, גדוד וסט קנט המלכותי וגדוד מנצ'סטר. החברים היהודים, רובם אנשי הגנה ששירתו כנוטרים, נבחרו בעזרת יצחק שדה ומפקדי ההגנה האזוריים. הדיווחים על מספרם שונים: קבוצה ראשונה של כ-25 יהודים גדלה בגיוסים מאוחרים יותר, והספרייה הלאומית מתארת כוח של כ-40 חיילים בריטים ו-80 לוחמים יהודים. קיבוץ עין חרוד, למרגלות הגלבוע, היה בסיס הבית ומגרש האימונים של הפלוגות, ואנשיו של וינגייט כינו אותו "היְדיד".

פעולות ושיטות

הפלוגות נעו ברגל, בלילה, בעמקי הגליל ועמק יזרעאל, ארבו לכנופיות שבאו לחבל בצינור ופשטו על כפרים שנחשדו במתן מחסה להן, ובהם דבוריה למרגלות הר תבור. לפי התיעוד הבריטי, ההתקפות על הצינור בגזרתן ירדו בחדות. שניים מאנשיהן נהרגו בפעולות. וינגייט קיבל את עיטור השירות המצוין (DSO), ושלושה מקציניו את צלב הצבא.

שיטות הפעולה של הפלוגות הן החלק השנוי ביותר במחלוקת בסיפורן. ההיסטוריון מתיו יוז, במחקרו על הדיכוי הבריטי בארץ, מתעד ענישה קיבוצית של כפרים, התעללות בעצורים ופעולות תגמול נגד תושבים בידי הפלוגות, והיסטוריונים נוספים, ובהם היו סטרכן, מתחו ביקורת חריפה על טקטיקות של וינגייט. מעריציו, בישראל ובבריטניה, הדגישו את מקוריותו, את אומץ לבו ואת העובדה שהתייחס ללוחמים היהודים כאל שווים בזמן שהצבא הבריטי ראה בהם כוח עזר. שתי התמונות נשענות על תיעוד, ותיאורים רציניים של היחידה מכירים בשתיהן.

פירוק ומורשת

הפעילות הפוליטית הגלויה של וינגייט למען הציונות הדאיגה את מפקדיו. הוא יצא מהארץ לחופשה באוקטובר 1938, איבד את הפיקוד על הפלוגות והוחזר לבריטניה במאי 1939. תחת סגן באלה ברדין המשיכו הפלוגות לפעול עוד כמה חודשים, והן פורקו ב-1939, עם דעיכת המרד ופניית ממשלת בריטניה למדיניות הספר הלבן.

השפעת הפלוגות על כוחות המגן היהודיים הייתה גדולה בהרבה מגודלן ומאורך חייהן. משה דיין ויגאל אלון שירתו בהן, ורבים מהרעיונות שספגו, כמו יציאה מעבר לגדר, תנועה בלילה ויחידות קטנות שמפקדיהן מובילים מלפנים, היו לחלק מתורת הלחימה של הפלמ"ח ואחר כך של צה"ל במלחמת העצמאות. וינגייט עצמו פיקד אחר כך על כוחות לא סדירים באתיופיה ועל הצ'ינדיטים בבורמה, ונהרג בהתרסקות מטוס ב-24 במרץ 1944. בישראל נושאים את שמו מכון וינגייט, המרכז הלאומי לחינוך גופני ולספורט, רחובות וכפר נוער. בתולדות המרד הערבי נותרו הפלוגות דוגמה לכך ששיטות לוחמה בהתקוממות יכולות להיות יעילות ופוגעניות גם יחד.