המרד הערבי הגדול ומאורעות תרצ"ו עד תרצ"ט (1936 עד 1939)

המרד הערבי של 1936 עד 1939, שביישוב היהודי נקרא מאורעות תרצ"ו עד תרצ"ט, היה ההתקוממות הגדולה והארוכה ביותר בתקופת המנדט הבריטי. הוא נפתח באפריל 1936 בשביתה כללית נגד העלייה היהודית ונגד השלטון הבריטי, הפך למרד מזוין בהרי השומרון, הגליל ויהודה, הגיע לשיאו בקיץ 1938 ודוכא בידי הצבא הבריטי ב-1939. בשדה הקרב הפסידו המורדים, אבל המרד דחף את לונדון תחילה לתוכנית חלוקה ואחר כך, בספר הלבן של מאי 1939, להגבלה חריפה של העלייה. ליישוב היהודי היו אלה שלוש שנים של בית ספר להגנה, שמהן יצאו רבים מהמפקדים, מהיחידות ומדפוסי הפעולה של הכוח שנלחם ב-1948.

הרקע: עלייה, קרקע ותנועה לאומית מתוסכלת

באמצע שנות ה-30 המנדט היה נתון בלחץ מכל כיוון. העלייה היהודית זינקה אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933, והאוכלוסייה היהודית בארץ גדלה בקצב שעורר בהנהגה הערבית חשש להפוך למיעוט בארץ שראתה בה את ארצה. רכישות קרקע של מוסדות יהודיים, נישול חלק מהאריסים ומשבר כלכלי בכפר הערבי החריפו את הטינה. ההנהגה הערבית, שהייתה מפולגת בין מחנה המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, ליריביו, לא השיגה מבריטניה לא ממשל ייצוגי ולא עצירה של העלייה.

האלימות פרצה כבר קודם, ובעוצמה הקטלנית ביותר במאורעות תרפ"ט. בראשית שנות ה-30 צמח זרם קיצוני יותר. המטיף עז א-דין אל-קסאם ארגן בצפון קבוצה מזוינת מחתרתית, ומותו בעימות עם המשטרה הבריטית בנובמבר 1935 הפך אותו לסמל (ראו הקבוצה המזוינת של אל-קסאם). כמה מהאנשים שפתחו במרד ב-1936 באו מחוגו.

איך פרץ המרד: השביתה של 1936

ההצתה באה ב-15 באפריל 1936, כשכנופיה מזוינת עצרה כלי רכב בכביש ליד ענבתא, בין טול כרם לשכם, וירתה בנוסעים יהודים. אחריה באו מעשי נקמה בערבים, וב-19 באפריל פרצו פרעות ביפו, שבהן נרצחו יהודים ברחובות העיר המעורבת. לפי ההיסטוריוגרפיה העברית, תשעה יהודים נהרגו ביפו באותו יום. בערים הערביות קמו ועדים לאומיים והכריזו על שביתה כללית, וב-25 באפריל הקימו ראשי המפלגות הערביות את הוועד הערבי העליון בראשות חאג' אמין אל-חוסייני.

לשביתה היו שלוש דרישות: הפסקת העלייה היהודית, איסור על מכירת קרקעות ליהודים וממשלה לאומית שתיבחר בידי הרוב. החנויות, התחבורה וחלק גדול מהכלכלה הערבית נעצרו. כנופיות חמושות, רבות מהן של בני כפרים, החלו לתקוף חיילים בריטים, יישובים יהודיים, כבישים ואת צינור הנפט מעיראק לחיפה. בריטניה הזרימה תגבורת, ועד סוף ספטמבר 1936 שהו בארץ כ-20,000 חיילים בריטים. השביתה הופסקה ב-11 באוקטובר 1936, אחרי פניות של שליטי מדינות ערב השכנות ובתמורה להקמת ועדת חקירה מלכותית.

ועדת פיל והחזרה לנשק

הוועדה המלכותית בראשות הלורד פיל הגיעה לארץ בנובמבר 1936 ופרסמה את הדוח שלה ב-7 ביולי 1937. מסקנתה המרכזית הייתה שהמנדט אינו יכול לתפקד. היא הציעה חלוקה: מדינה יהודית קטנה במישור החוף, בעמק יזרעאל ובגליל, שטח ערבי גדול יותר שיסופח לעבר הירדן, ומובלעת בריטית סביב ירושלים עם פרוזדור לים. היא גם הציעה העברת אוכלוסין, ובמקרה הצורך העברה כפויה, של עד כ-225,000 ערבים ו-1,250 יהודים.

הקונגרס הציוני באוגוסט 1937 דחה את הגבולות המוצעים אך הסמיך את הנהגתו לנהל משא ומתן על עקרון החלוקה. ההנהגה הערבית דחתה את החלוקה מכול וכול, וועידה כלל-ערבית בבלודאן שבסוריה ב-8 בספטמבר 1937 תמכה בעמדה זו. ב-26 בספטמבר 1937 רצחו חמושים בנצרת את לואיס אנדרוז, מושל המחוז הבריטי של הגליל. התגובה הבריטית הייתה מיידית: הוועד הערבי העליון פוזר, כמה מראשיו הוגלו לאיי סיישל, וחאג' אמין נמלט ללבנון ומשם המשיך לכוון את המאבק.

הכוחות והצדדים

המרד מעולם לא היה צבא אחד. כוחו הלוחם היה בכנופיות של כמה עשרות אנשים, מאורגנות לפי אזורים, רובן מכפרי ההרים סביב שכם, ג'נין, טול כרם, חברון והגליל. מפקדי השדה הבולטים היו עבד א-רחים אל-חאג' מוחמד באזור טול כרם ושכם ועארף עבד א-רזק בדרום. ועד מרכזי לג'יהאד לאומי בדמשק ניסה לתאם ביניהם. במקביל למלחמה בבריטים וביהודים התנהל מאבק פנימי אלים: המורדים רצחו ערבים שהואשמו בשיתוף פעולה, במכירת קרקעות או בנאמנות למשפחות יריבות כמו בית נשאשיבי, שמצדם חימשו "כנופיות שלום" בגיבוי בריטי.

בצד הבריטי פעלו הצבא, משטרת המנדט וכוחות עזר. לאורך המרד העמידה בריטניה עשרות אלפי חיילים, ומספרם בשיא, בסוף 1938, מוערך בדרך כלל בין 25,000 ל-50,000. תקנות שעת חירום התירו ענישה קיבוצית, הריסת בתים, עוצר, מעצר ללא משפט ובתי דין צבאיים שהיו מוסמכים לגזור עונש מוות. ההיסטוריון מתיו יוז, במחקרו על הדיכוי הבריטי, מתעד את השימוש השיטתי באמצעים אלה בכפרים ואת ההתעללויות שליוו אותם.

היישוב היהודי השיב בארגונים משלו:

• ההגנה, הכוח המחתרתי העיקרי שהיה קשור לסוכנות היהודית, שגדלה במהירות ועברה מהגנה סטטית ליחידות ניידות, ובראשן הפלוגות השדה (פו"ש) בפיקוד יצחק שדה.
• משטרת היישובים העבריים ושאר הנוטרים, יהודים שחומשו ושולמו בידי ממשלת המנדט, ונתנו להגנה כיסוי חוקי ונשק.
• האצ"ל, שדחה את מדיניות ההבלגה הרשמית ומ-1937 ביצע פעולות תגמול נגד אזרחים ערבים.

מהלך המרד

ההבלגה וגבולותיה, 1936 עד 1937

הנהגת היישוב, ובראשה דוד בן-גוריון בסוכנות היהודית, אימצה את מדיניות ההבלגה: הגנה תקיפה על היישובים בלי פעולות תגמול נגד אזרחים ערבים. להבלגה היה היגיון מדיני, שכן היא הציגה את היישוב בפני בריטניה כשותף בשמירה על הסדר, והיא אפשרה להגנה להתרחב בחסות רשמית. היא גם יצרה עובדות בשטח. שיטת חומה ומגדל, שבה הוקם יישוב מבוצר ביום אחד, אפשרה להקים עשרות יישובים חדשים באזורים שנויים במחלוקת בשנות המרד, ובהם חניתה על גבול לבנון ב-1938.

האצ"ל שבר את ההבלגה בסוף 1937, ובעיקר ב-1938 הניח פצצות בשווקים ערביים ובאוטובוסים בחיפה, בירושלים וביפו, והרג אזרחים רבים. ב-29 ביוני 1938 תלו הבריטים את שלמה בן-יוסף, איש בית"ר שירה באפריל לעבר אוטובוס ערבי ליד ראש פינה, היהודי הראשון שהוצא להורג בידי שלטונות המנדט.

שיא המרד, 1938

בקיץ 1938 הגיע המרד לשיאו. הכנופיות שלטו בחלק ניכר מאזורי ההר ובכבישים רבים, הפעילו בתי דין משלהן וכפו על תושבי הערים לחבוש כאפייה במקום הטרבוש העירוני. בכמה מחוזות כמעט חדל המנהל האזרחי של המנדט לפעול. באוקטובר 1938 השתלטו המורדים על העיר העתיקה בירושלים, והצבא הבריטי כבש אותה מחדש באותו חודש.

גם האלימות נגד יהודים הגיעה לשיאה באותו סתיו. ב-2 באוקטובר 1938 תקפה כנופיה מזוינת את שכונת קריית שמואל בטבריה ורצחה 19 יהודים, 11 מהם ילדים, בטבח טבריה. בצפון הקים קצין המודיעין הבריטי סרן אורד וינגייט את פלוגות הלילה המיוחדות, יחידות מעורבות של בריטים ויהודים שרדפו בלילות אחר הכנופיות לאורך צינור הנפט. שיטותיהן, שכללו פעולות תגמול נגד כפרים, שנויות במחלוקת בין היסטוריונים עד היום.

חיסול הכנופיות, 1938 עד 1939

אחרי הסכם מינכן בספטמבר 1938, שפינה כוחות מאירופה, תגברה בריטניה את כוחותיה בארץ ועברה למתקפה. תחת מפקדים חדשים כבש הצבא מחדש את הערים, כיתר כפרים, בנה רשת של מצודות משטרה מבוצרות בתכנונו של סר צ'ארלס טגארט וגדר לאורך הגבול הצפוני כדי לנתק את הכנופיות מסוריה ומלבנון. המורדים, שהותשו מהאבדות, מהרציחות הפנימיות ומכנופיות השלום, איבדו את היוזמה. עבד א-רחים אל-חאג' מוחמד נהרג בהתנגשות עם כוחות בריטיים ליד סאנור בסוף מרץ 1939, ועד קיץ 1939 המרד המאורגן דעך כמעט לחלוטין.

התוצאה המדינית: מחלוקה לספר הלבן

התבוסה הצבאית של המרד לא הפכה לתבוסה מדינית של מטרותיו. ועדה טכנית בראשות סר ג'ון וודהד, שפרסמה את מסקנותיה ב-9 בנובמבר 1938, קבעה שהחלוקה אינה מעשית, וממשלת בריטניה גנזה אותה. ועידה בלונדון, בארמון סנט ג'יימס, בפברואר ובמרץ 1939, שבה סירבו הנציגים הערבים לשבת עם המשלחת היהודית, נכשלה. במאי 1939 פרסמה בריטניה את הספר הלבן של 1939 (נפתח בכרטיסייה חדשה), שבית הנבחרים אישר ב-23 במאי. הוא הגביל את העלייה היהודית ל-75,000 איש בחמש שנים, שאחריהן תהיה כל עלייה נוספת מותנית בהסכמה ערבית, הגביל רכישת קרקעות בידי יהודים והבטיח מדינה פלסטינית עצמאית בתוך עשר שנים.

ליישוב, ערב השואה, היה הספר הלבן בגידה. הסוכנות היהודית הוקיעה אותו, והוא הפך למטרה של העלייה הבלתי לגלית ובהמשך של המאבק המזוין בשלטון הבריטי. גם ההנהגה הערבית דחתה אותו, משום שראתה בוויתוריו ויתורים בלתי מספיקים.

המחיר האנושי

מספרי הנפגעים במרד משתנים מאוד, וכל מספר תלוי במקורו ובמה שהוא סופר:

• לפי הנתונים הרשמיים הבריטיים נהרגו יותר מ-2,000 ערבים בקרבות עם הצבא והמשטרה, 108 נתלו ו-961 נהרגו במה שהשלטונות כינו "פעילות כנופיות וטרור".
• ניתוח של הנתונים הבריטיים שפרסם ההיסטוריון ואליד ח'אלדי מעמיד את סך הנפגעים הערבים על 19,792, מהם 5,032 הרוגים (3,832 בידי הבריטים וכ-1,200 באלימות הפנימית) ו-14,760 פצועים.
• מספר ההרוגים היהודים מוערך בדרך כלל בכמה מאות; בספרות הישראלית מקובל לומר יותר מ-400.
• מספר ההרוגים בכוחות הביטחון הבריטיים מוערך בדרך כלל בכ-260, ומאות פצועים.

המספרים לקוחים מהמקורות הנזכרים בכל שורה; אין ספירה אחת שכל ההיסטוריונים מקבלים.

השלכות ומורשת

המרד עיצב את העשור שאחריו. בצד הערבי ההנהגה הייתה בגלות, הכנופיות חוסלו, אלפים נהרגו, נעצרו או ברחו, וחשבונות הדם הפנימיים הותירו צלקות עמוקות. היסטוריונים רבים, ובהם בני מוריס, סבורים שחולשה זו הייתה אחת הסיבות לכך שהחברה הערבית בארץ לא הייתה מוכנה למלחמה של 1947 עד 1949. בזיכרון הפלסטיני המרד נזכר כ"המרד הגדול", פרק מכונן בהתנגדות הלאומית.

בצד היהודי ההגנה יצאה גדולה יותר, חמושה יותר ומנוסה יותר. קצינים שלחמו בפו"ש או בפלוגות הלילה המיוחדות, ובהם יגאל אלון ומשה דיין, פיקדו לימים על כוחות מלחמת העצמאות. המחלוקת על ההבלגה העמיקה גם את הקרע בין ההגנה לאצ"ל. בבריטניה, המרד והמלחמה המתקרבת עם גרמניה שכנעו את הממשלה לחזר אחר העולם הערבי, בחירה שהעמידה אותה על מסלול התנגשות עם התנועה הציונית אחרי 1945.

ציר זמן

• 15 באפריל 1936: כנופיה מזוינת רוצחת נוסעים יהודים בכביש ליד ענבתא, בין טול כרם לשכם.
• 19 באפריל 1936: פרעות ביפו; השביתה הכללית מתחילה.
• 25 באפריל 1936: הקמת הוועד הערבי העליון בראשות חאג' אמין אל-חוסייני.
• 11 באוקטובר 1936: השביתה הכללית מופסקת.
• 7 ביולי 1937: ועדת פיל מפרסמת את הדוח שלה וממליצה על חלוקה.
• 26 בספטמבר 1937: מושל המחוז לואיס אנדרוז נרצח בנצרת; המרד מתחדש.
• 29 ביוני 1938: שלמה בן-יוסף מוצא להורג בכלא עכו.
• 2 באוקטובר 1938: בטבח טבריה נרצחים 19 יהודים.
• 9 בנובמבר 1938: ועדת וודהד קובעת שהחלוקה אינה מעשית.
• 23 במאי 1939: בית הנבחרים הבריטי מאשר את הספר הלבן של 1939.