מלחמות דוד המלך בסיפור המקראי ובמחקר הארכיאולוגי

דוד המלך הוא הלוחם הגדול של המקרא. בספרי שמואל הוא נכנס לסיפור כשהוא הורג את גוליית, גיבור הפלשתים, שורד שנים כנרדף עם גדוד לוחמים, נעשה מלך יהודה בחברון ואחר כך מלך כל ישראל, כובש את ירושלים ומביס בזה אחר זה את הפלשתים, את מואב, את ממלכות ארם, את אדום ואת עמון. מלכותו מתוארכת בדרך כלל לשנים 1010 עד 970 לפנה"ס בקירוב. אותם ספרים מספרים, בגילוי לב נדיר, גם על מלחמות האחים שכמעט הפילו אותו, ובהן מרד בנו אבשלום. מחוץ למקרא, כתובת ארמית מתל דן, שנכתבה יותר ממאה שנה אחרי מותו, מזכירה את "בית דוד", ורוב החוקרים רואים בה עדות לכך ששושלת בשם זה מלכה ביהודה. אם מלחמות דוד בנו אימפריה מהפרת ועד גבול מצרים או ממלכה הררית צנועה, זו שאלה שהעדויות עדיין משאירות פתוחה.

מגוליית ועד חברון: עלייתו של לוחם

לפי שמואל א' פרק י"ז עמדו הפלשתים וצבא שאול אלה מול אלה משני צדי עמק האלה שבשפלת יהודה, כשדוד הצעיר, שנשלח להביא מזון לאחיו, נענה לאתגר של גוליית הגתי והרג אותו באבן מקלעו. זהו הדו קרב המפורסם ביותר בספרות. המקרא עצמו משמר סיבוך: שמואל ב' כ"א 19 מייחס את הריגת גלית הגתי לאלחנן בן יערי ארגים בית הלחמי, וספר דברי הימים המאוחר מיישב את הסתירה בכך שאלחנן הרג את אחי גוליית. חוקרים רבים סבורים שמעשה גבורה הועבר אל הגיבור המפורסם מכולם.

אחר כך נעשה דוד אחד משרי שאול, והצלחתו, מספר הכתוב, עוררה את קנאת המלך. משגורש, התקבצו סביבו "כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושא וכל איש מר נפש", כ-400 בתחילה ו-600 בהמשך, והוא חי כראש גדוד במדבר יהודה ובנגב. לזמן מה שירת את אכיש, מלך גת הפלשתי, כווסאל, וקיבל ממנו את צקלג. בהיעדרו פשטו העמלקים על צקלג ושרפו אותה; דוד רדף אחריהם והשיב את השבויים. בקרב הגלבוע, שבו נפלו שאול ויהונתן, לא נכח.

אחרי מות שאול נמשח דוד למלך יהודה בחברון. אחר כך באה מלחמה ארוכה בבית שאול, שבנו שנותר, איש בושת, מלך בצפון בתמיכת שר הצבא אבנר. היריבות בין אבנר לבין יואב, שר צבאו של דוד, הולידה את הקרב ליד בריכת גבעון והסתיימה ברצח אבנר ואיש בושת. אז באו זקני ישראל לחברון והמליכו את דוד על כל השבטים.

ירושלים ומלחמות הפלשתים

כיבוש ירושלים מתואר בכמה פסוקים סתומים בשמואל ב' פרק ה'. היבוסים התגרו בדוד שאפילו העיוורים והפיסחים יהדפו את אנשיו; אנשי דוד כבשו את מצודת ציון, והכתוב מזכיר את ה"צינור" כנתיב ההתקפה. דברי הימים מוסיף שיואב עלה ראשון. במאה ה-19 מצא המהנדס הבריטי צ'רלס וורן פיר אנכי בעיר דוד, ולאורך זמן רב זוהה "פיר וורן" עם הצינור המקראי; חפירות מאוחרות של רוני רייך ואלי שוקרון הראו שהפיר הוא כנראה בקע טבעי שלא היה בשימוש בתקופה זו, ומשמעות המילה נשארה לא ודאית.

הפלשתים השיבו לכוחו החדש של דוד בעלייה לעמק רפאים, דרומית מערבית לירושלים. לפי שמואל ב' פרק ה' הביס אותם דוד שם פעמיים, בפעם השנייה כשהקיף אותם ותקף "ממול בכאים", ורדף אותם עד גזר. פרק ח' מסכם: דוד הכה את הפלשתים ולקח את מתג האמה מידם. מבחינה ארכיאולוגית ערי הפלשתים אכן מראות שקיעה במאה ה-10 לפנה"ס, אבל עד כמה יש לייחס אותה ליהודה אין לדעת.

מואב, ארם, אדום ועמון

שמואל ב' פרקים ח' וי' מתארים רצף מלחמות בעבר הירדן ובצפון: - מואב הובסה והפכה למעלת מס, והכתוב מתעד יחס קשה לשבויים; - הדדעזר בן רחוב, מלך צובה, הוכה כשיצא להשיב את שלטונו בנהר פרת, ודוד שבה ממנו 1,700 פרשים ו-20,000 רגלים ועיקר את רוב סוסי הרכב; - גם ארם דמשק, שבאה לעזרת הדדעזר, הובסה, ודוד הציב נציבים בדמשק; - בגיא מלח הוכו 18,000 מן האויב לפי הכתוב, שהנוסח המקובל של שמואל מכנה אותו ארם ודברי הימים אדום, ונציבים הוצבו בכל אדום.

מלחמת עמון, בפרקים י' עד י"ב, מסופרת בפירוט הרב ביותר. היא פרצה, לפי הסיפור, כשמלך עמון החדש השפיל את שליחי דוד וגילח את חצי זקנם. העמונים שכרו חיילים ארמים; יואב ואחיו אבישי חילקו את הצבא כדי להילחם בשתי חזיתות, ואחר כך צרו על רבת בני עמון, עמאן של היום. במהלך המצור הזה מתרחש סיפור בת שבע: דוד מורה ליואב להציב את בעלה, אוריה החתי, אחד מגיבוריו, במקום שבו הקרב קשה ביותר, ואוריה נהרג. רבה נפלה, ודוד לקח את עטרת מלכה.

הפרקים האלה מתארים גם את מוסדות הצבא של דוד: יואב שר הצבא, בניהו בן יהוידע על הכרתי והפלתי, משמר מלכותי שגויס כנראה מזרים, ורשימת גיבורי דוד, "השלושים", שמעשיהם האישיים נמנים בשמואל ב' פרק כ"ג. ההבדל בין צבא העם, המשמר המקצועי ושכירי החרב של העולם העתיק הוא נושא שחוזר, בצורות שונות מאוד, במדריך המודרני מהשומר ועד צה"ל.

מלחמות האחים בימי דוד

לא כל מלחמות דוד נוהלו נגד זרים. בנו אבשלום, אחרי שנים שבהן חיזר אחרי העם בשער העיר, הכריז על עצמו כמלך בחברון. דוד ברח מירושלים מעבר לירדן, למחניים. בקרב המכריע ביער אפרים הביסו ותיקי דוד את המגויסים של אבשלום; אבשלום נתלה בשערו בענפי אלה ונהרג בידי יואב, בניגוד לפקודת דוד. קינת המלך, "בני אבשלום", הפכה ניצחון צבאי לאחת מתמונות האבל המפורסמות במקרא.

מרד שני פרץ בהנהגת שבע בן בכרי, בנימיני, שקרא לשבטי הצפון לעזוב את דוד. יואב רדף אחריו עד אבל בית מעכה בצפון הרחוק וצר על העיר, עד שאנשיה השליכו את ראש שבע מעל החומה. שני המרדים מבשרים את הפילוג בין צפון לדרום שלפי ספר מלכים בא אחרי מות שלמה, סיפור שמובא במאמר על שלמה המלך וממלכתו.

מה מראות העדויות שמחוץ למקרא

העדות המוצקה ביותר היא כתובת תל דן. שברי מצבת בזלת בארמית, שמצאה משלחתו של אברהם בירן בתל דן בצפון הארץ ב-1993 וב-1994, מתארים ניצחון של מלך ארמי, המזוהה בדרך כלל עם חזאל מלך דמשק, על מלך ישראל ועל מלך "ביתדוד", בית דוד. הכתובת מתוארכת למחצית השנייה של המאה ה-9 לפנה"ס. מיעוט מהחוקרים קרא את הצירוף אחרת, אבל רובם מקבלים אותו כאזכור הקדום ביותר מחוץ למקרא לשושלת דוד. ההקשר שלה, מלחמות חזאל והפיכת יהוא, מוסבר במאמר על יהוא והאובליסק השחור.

עדויות אחרות חלשות יותר או שנויות במחלוקת. אנדרה למר הציע ב-1994 ששורה פגומה במצבת מישע גם היא קוראת "בית דוד"; הקריאה אפשרית אך לא ודאית. קנת קיצ'ן הציע ששם מקום ברשימה של פרעה ששנק הראשון אפשר לקרוא "רמות דוד"; גם זה שנוי במחלוקת.

החפירות הניבו טיעונים ולא הוכחות. בח'רבת קייאפה, מעל עמק האלה, חשפו יוסף גרפינקל ושער גנור עיר מבוצרת בעלת שני שערים שתוארכה בפחמן 14 לסביבות 1000 לפנה"ס, והם רואים בה מוצב יהודאי מימי שאול או דוד; אחרים רואים בה אתר פלשתי, כנעני או מרכז של ישות מקומית עצמאית. בעיר דוד תוארכו מבנה האבן המדורג ומבנה האבן הגדול בידי חלק מהחוקרים למאה ה-10 לפנה"ס ויוחסו לשלטון דוד, ואילו המבקרים מקדימים או מאחרים חלקים מהם.

שתי עמדות רחבות ממסגרות את הוויכוח. ישראל פינקלשטיין ואחרים טוענים שיהודה של המאה ה-10 הייתה ישות הררית דלילת יישוב, ושדמות הממלכה הדוידית הגדולה עוצבה מאות שנים אחר כך, בימי מלכי יהודה במאות ה-8 וה-7 לפנה"ס. עמיחי מזר, גרפינקל ואחרים מקבלים ממלכה קטנה מזו שמתאר המקרא, אך ממלכה של ממש, שיכלה לבנות ביצורים ולנהל מלחמות אזוריות. אף צד אינו מפקפק בכך שדוד היה קיים כמייסד שושלת; הוויכוח הוא על ההיקף.

דוד במסורת המאוחרת

מלחמות דוד הפכו אותו למופת בזיכרון היהודי. ספר דברי הימים סיפר מחדש את מלכותו בלי פרשת בת שבע, והמסורת שהוא חיבר את ספר תהלים הפכה את הלוחם למשורר. בספרי הנביאים נעשה מלך עתידי מבית דוד לדמות המשיח. מלכים נוצרים בימי הביניים הושוו אליו, והצורה בת ששת הקצוות המכונה מגן דוד הפכה לסמל יהודי רק הרבה אחר כך, בימי הביניים ובעת החדשה, בלי כל קשר לימיו.

הסקירה על מלחמות ישראל בעת העתיקה ממקמת את מלכות דוד בין מלחמות השופטים לבין מלחמות הממלכות המפולגות. כשקוראים אותו בתנאיו שלו, הסיפור בספר שמואל הוא יצירה יוצאת דופן של כתיבה היסטורית עתיקה: הוא משבח את הגאונות הצבאית של גיבורו ומגנה את ניצול כוחו באותה נשימה, ומשאיר לקורא לשקול את שניהם.