פרשת אלטלנה (1948)

פרשת אלטלנה הייתה הרגע שבו הכריעה מדינת ישראל, בכוח, שיהיה לה צבא אחד בלבד. ביוני 1948, בימי ההפוגה הראשונה של המלחמה, הגיעה אל החוף אוניית האצ"ל אלטלנה ועליה כ-940 מתנדבים ומטען נשק גדול. הממשלה הזמנית של דוד בן-גוריון דרשה שהנשק יימסר לצה"ל החדש; מנחם בגין, מפקד האצ"ל, ביקש שחלק ממנו יועבר ליחידות האצ"ל. הסכסוך הסתיים בקרבות בכפר ויתקין ב-21 ביוני ובחוף תל אביב ב-22 ביוני, שבהם נהרגו 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. האונייה עלתה באש מול החוף, וקיומו של האצ"ל ככוח נפרד הגיע לסופו. מעטים הפרקים במלחמת העצמאות שהותירו חותם פוליטי עמוק יותר.

הרקע: מדינה אחת, כמה צבאות

עם הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 הייתה ההגנה לגרעין של צה"ל, אבל לאצ"ל וללח"י, שנאבקו בבריטים בנפרד במאבק המזוין בשלטון הבריטי בשנים 1944 עד 1947, עדיין היו מפקדים ונשק משלהם. ב-1 ביוני חתם בגין על הסכם שלפיו יצטרף האצ"ל לצה"ל בגדודים נפרדים ויפסיק לרכוש נשק באופן עצמאי, מלבד בירושלים, שנותרה מחוץ לשטח שעליו הכריזה המדינה.

אלטלנה, אוניית נחיתה לשעבר של הצי האמריקני שנרכשה בידי תומכי האצ"ל ונקראה על שם אחד משמות העט של זאב ז'בוטינסקי, הועמסה בצרפת במשך שבועות. היא הפליגה מנמל פור-דה-בוק ב-11 ביוני, היום שבו החלה ההפוגה הראשונה, בפיקוד רב החובל מונרו פיין, קצין לשעבר בצי האמריקני. תנאי ההפוגה של האו"ם אסרו להכניס לארץ נשק ולוחמים. בגין אמר מאוחר יותר שהאונייה הפליגה בלי ידיעתו, והאצ"ל הודיע לממשלה על התקרבותה. התנהל משא ומתן על מקום העגינה ועל זהות מקבלי הנשק. בגין הציע ש-20 אחוזים יועברו לגדודי האצ"ל בירושלים ושהיתר יחולק ליחידות האצ"ל בצה"ל; הממשלה סירבה לתת לגוף עצמאי לחלק נשק.

כפר ויתקין ותל אביב

האונייה הגיעה לכפר ויתקין, מצפון לנתניה, בערב 20 ביוני 1948, והמתנדבים ירדו לחוף. חלק מהמטען נפרק על החוף: 2,000 רובים, שני מיליון כדורים, 3,000 פגזים ו-200 מקלעי ברן. באותו יום אישרה הממשלה שימוש בכוח אם האצ"ל לא ימסור את הנשק. כוחות חטיבת אלכסנדרוני כיתרו את החוף, וספינות חיל הים תפסו עמדות מול החוף. ב-21 ביוני, אחרי שאולטימטום לא נענה, פרץ ירי; מי ירה ראשון שנוי במחלוקת. שני חיילי צה"ל ושישה אנשי אצ"ל נהרגו. בגין עלה לאונייה, שהפליגה דרומה.

לפני עלות השחר ב-22 ביוני עלתה אלטלנה על שרטון מול תל אביב, מול רחוב פרישמן, לא הרחק ממפקדת הפלמ"ח. בכוחות צה"ל והפלמ"ח שבחוף פיקד יצחק רבין. קרבות פרצו בחוף וברחובות, ואחר הצהריים הורה בן-גוריון להפגיז את האונייה. פגז פגע בה והצית אותה. בגין הורה לאנשיו שלא להשיב אש, ופיין הורה לכולם לרדת מהאונייה כשהאש התפשטה לעבר חומרי הנפץ שבבטנה. בתל אביב נהרגו עשרה אנשי אצ"ל וחייל צה"ל אחד. יגאל אלון אמר לימים שהפגזים הראשונים נועדו להיות יריות אזהרה.

התוצאה והמורשת

ביותר מ-200 אנשי אצ"ל נעצרו בימים שלאחר מכן, רובם לזמן קצר, ויחידות האצ"ל בתחום המדינה פורקו לתוך צה"ל. בגין, בנאום ברדיו, סירב לקרוא לנקמה, ולימים אמר שהישגו הגדול ביותר היה שלא הגיב באלימות ובכך מנע מלחמת אחים.

הפרשה פילגה את הפוליטיקה הישראלית במשך עשרות שנים. בעיני תומכי בן-גוריון, היא ביססה את סמכותה של ממשלה נבחרת על כל כוח חמוש. בעיני מחנה בגין, הייתה זו התקפה אכזרית על לוחמים שכבר קיבלו את מרות המדינה, ופצע שתנועת החרות נשאה איתה לאופוזיציה. שרידי האונייה נגררו לים ושוקעו כעבור כשנה. אנדרטה ל-16 הרוגי האצ"ל ולשלושת חיילי צה"ל נחנכה בבית העלמין נחלת יצחק ב-1998, ומאז הפכה אלטלנה לנקודת התייחסות שגורה בוויכוח הישראלי על המונופול של המדינה על הכוח.