הקרבות על לטרון (1948)

לטרון הייתה המקום שבו הצבא הישראלי הצעיר הפסיד שוב ושוב. בין 24 במאי ל-18 ביולי 1948 תקפו כוחות צה"ל חמש פעמים את הגבעה ואת מצודת המשטרה הבריטית שעליה, בניסיון לסלק את הלגיון הערבי הירדני מהנקודה שבה הכביש מתל אביב מתחיל לטפס אל הרי יהודה ולירושלים. אף אחת מההתקפות לא הצליחה, והלגיון החזיק בלטרון עד 1967. לפי בני מוריס, חמש ההתקפות עלו לישראל ב-168 הרוגים. ועם זאת, העיר שאותה נועדו להציל קיבלה את הסיוע בכל זאת, דרך שביל מחוספס שנפרץ בהרים מדרום והתפרסם בשם דרך בורמה. לכן לטרון נזכרת גם כתבוסה צבאית וגם כאחד מסיפורי היסוד של המדינה, והוויכוח על זיכרונה עז כמעט כמו הקרבות על מורדותיה.

המפתח לדרך ירושלים

לטרון יושבת בפתחו של עמק איילון, במקום שבו השפלה פוגשת את ההר. הכביש הראשי לירושלים עבר ממש לרגליה, ומי שהחזיק בגבהים יכול היה לסגור אותו כרצונו. אחרי המרד הערבי של 1936 עד 1939 הקימו שם הבריטים את אחת ממצודות המשטרה המבוצרות מסוג טגארט, ולידה מחנה מעצר שבו הוחזקו ב-1946 מנהיגי היישוב, ובהם משה שרת. במורד הסמוך עמד מנזר טרפיסטי, שנוסד ב-1890.

באביב 1948 הייתה ירושלים היהודית נצורה. כוחות ערביים פלסטיניים חסמו את הדרך מתחילת השנה, ושיירות עברו רק במחיר כבד. מבצע נחשון באפריל העביר כמה שיירות, אבל הדרך נסגרה שוב. כשהבריטים עזבו ב-14 במאי, נסוג צבא ההצלה מאזור לטרון וכוח קטן של הלגיון תפס את מקומו. לוחמי גבעתי נכנסו לזמן קצר למצודה הריקה ב-15 במאי, אך לא החזיקו בה. בתוך ימים התבצר על הגבעה הגדוד הרביעי של הלגיון בפיקוד סגן אלוף חאבס אל-מג'אלי, והדרך נחסמה שוב מ-18 במאי.

הכוחות משני הצדדים

בצד הישראלי לחמו במערכה עוצבות שעוד היו בהקמה. חטיבה 7 הוקמה רק במאי, בפיקוד שלמה שמיר, יוצא הצבא הבריטי. בשורותיה היו עולים חדשים רבים, חלקם ניצולי שואה שהגיעו שבועות או אפילו ימים קודם לכן. בהתקפה הראשונה השתתף גם גדוד של חטיבת אלכסנדרוני, וההתקפות הבאות נשענו על גבעתי ועל חטיבות הראל ויפתח של הפלמ"ח. מסוף מאי פיקד על חזית ירושלים דוד (מיקי) מרכוס, מתנדב אמריקני ובוגר וסט פוינט, שבן-גוריון מינה אותו לדרגת אלוף ושהשתמש בכינוי "סטון".

הלגיון הערבי, בפיקודו של הקצין הבריטי ג'ון באגוט גלאב, היה הצבא הערבי המאומן ביותר במלחמה. בלטרון הוא החזיק עמדות מוכנות עם סיוע ארטילרי, ואחרי 23 במאי תגבר את הגזרה בגדוד השני שלו, ולבסוף הציב בה חטיבה שלמה. היתרון של המתגונן הכריע בכל אחד מהקרבות שבאו.

ההחלטה לתקוף באה מלמעלה. מנהיגי ירושלים הזהירו שהעיר תוכל להחזיק מעמד זמן קצר בלבד, ודוד בן-גוריון הורה לכבוש את לטרון, למרות התנגדותו של ראש אגף המבצעים יגאל ידין, שביקש לרכז את המאמץ מול האיום המצרי בדרום.

חמש התקפות

בן נון א', 24 עד 25 במאי

המבצע הראשון נקרא בן נון, על שם יהושע בן נון, שלפי המסורת המקראית נלחם בעמק איילון. הוא תוכנן בחיפזון ונדחה עד אחרי חצות, והגדודים התוקפים יצאו לדרכם באיחור כזה שאור היום תפס אותם בשדות הפתוחים, מתחת לתותחי הלגיון. גדוד 32 של אלכסנדרוני וגדוד 72 של חטיבה 7 נתקעו בחום, בלי מים, והנסיגה נקבעה בשעות הבוקר המאוחרות של 25 במאי. לפי מוריס, האבדות הישראליות היו 72 הרוגים, 140 פצועים ו-6 שבויים. בין הפצועים קשה היה מפקד מחלקה צעיר בגדוד 32, אריאל שרון.

בן נון ב', 30 עד 31 במאי

ההתקפה השנייה הוכנה טוב יותר. גדוד 73 של חטיבה 7, גדוד חי"ר משוריין עם כלי רכב משוריינים מאולתרים ומטילי להביורים, תקף את מצודת המשטרה עצמה, והחבלנים פוצצו את שערה. אבל החי"ר המסייע לא השלים את המשימה, וההתקפה קרסה תחת אש מרגמות. מוריס מונה 44 הרוגים ישראלים.

יורם, 8 עד 9 ביוני

הניסיון השלישי, מבצע יורם, הוטל על הפלמ"ח בפיקוד יגאל אלון, עם יחידות שהובאו מהגליל. הוא תקף את עמדות הלגיון ממזרח בליל 8 עד 9 ביוני ונכשל כשהפלוגות התוקפות איבדו את הכיוון בחושך. לפי מוריס, גדוד אחד של הראל לבדו איבד 16 הרוגים ו-79 פצועים.

ההתקפות ביולי

אחרי ההפוגה הראשונה ניסתה ישראל פעמיים נוספות, במסגרת מבצע דני. בליל 15 עד 16 ביולי תקפה הראל ממזרח ונהדפה. ב-18 ביולי, שעות לפני ההפוגה השנייה, הובילו שני טנקי קרומוול התקפה חזיתית על המצודה, שבוטלה באותו ערב. לטרון נשארה בידי ירדן.

דרך בורמה

בזמן שהקרבות אבדו, מצא סיור של הפלמ"ח דרך לעקוף אותם. בסוף מאי הלכו לוחמים ברגל בשביל מחולדה דרך ההרים לעבר עמדות חטיבת הראל, ובליל 31 במאי עד 1 ביוני עברו בו ג'יפים בפעם הראשונה. מהנדסים החלו להרחיב אותו, וסבלים ופרדות נשאו מטענים במקטע התלול ביותר עד שכלי רכב יכלו לעבור בו. מרכוס פיקח על העבודה. ב-10 ביוני נפתחה הדרך לתנועת רכב, יום לפני כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף, והיא הושלמה ב-14 ביוני; לצידה הונח לימים קו מים. רשומת היומן של בן-גוריון מ-10 ביוני, השמורה בארכיון בן-גוריון (נפתח בכרטיסייה חדשה), מראה את הצד השני של החשבון: התקפה נוספת על לטרון שתוכננה לאותו לילה לא יצאה לפועל, והוא העריך שהגבעה תישאר בידי הערבים כשתתחיל ההפוגה.

מרכוס לא זכה לראות את התוצאה. בליל 10 עד 11 ביוני נורה בטעות בידי זקיף ישראלי סמוך למפקדתו באבו גוש.

זיכרון, מיתוס ומספרים

המורשת של לטרון בנויה משתי שכבות. הראשונה צבאית: הקרבות הראו צבא שעוד לומד לתאם בין חי"ר, שריון וארטילריה, ואישרו את איכותו של הלגיון. בשיחות שביתת הנשק ב-1949 ביקשה ישראל לשווא שהלגיון ייצא מלטרון, והכביש לירושלים נאלץ לעקוף את האזור עד שישראל כבשה אותו במלחמת ששת הימים.

השכבה השנייה היא הזיכרון. משנות השבעים ואילך התפשט סיפור שלפיו מאות ואף אלפי ניצולי שואה בלי אימון הושלכו היישר מהאוניות אל קרב חסר סיכוי. היו תיאורים שדיברו על עד 2,000 הרוגים ישראלים; היסטוריות ירדניות נקבו ב-400 עד 800. ההיסטוריונית אניטה שפירא, במחקרה מ-1996 על כתיבת ההיסטוריה של הקרב, עקבה אחר צמיחת הסיפור הזה והראתה שעולים אכן לחמו שם, אבל שלמספרים הגבוהים אין בסיס בתיעוד. המספר של מוריס, 168 הרוגים בכל חמש ההתקפות, הוא המספר המצוטט כיום יותר מכל.

אחרי 1967 הפכה מצודת המשטרה ליד לשריון, אתר ההנצחה והמוזיאון של חיל השריון, לא הרחק מזירות הקרב על ירושלים, והיא חלק בלתי נפרד מנופה של מלחמת העצמאות.

ציר זמן

• 14 עד 15 במאי 1948: צבא ההצלה נסוג מלטרון וכוח של הלגיון הערבי תופס את מקומו.
• 18 במאי 1948: הגדוד הרביעי של הלגיון חוסם את הדרך לירושלים.
• 25 במאי 1948: מבצע בן נון א' מסתיים בנסיגה, עם 72 הרוגים ישראלים לפי בני מוריס.
• 31 במאי 1948: מבצע בן נון ב' נכשל מול מצודת המשטרה.
• 1 ביוני 1948: ג'יפים עוברים לראשונה בתוואי של דרך בורמה העתידית.
• 9 ביוני 1948: מבצע יורם נכשל.
• 10 ביוני 1948: דרך בורמה נפתחת לתנועת רכב; באותו לילה נהרג מיקי מרכוס.
• 11 ביוני 1948: ההפוגה הראשונה נכנסת לתוקף.
• 18 ביולי 1948: ההתקפה האחרונה על לטרון במלחמה מבוטלת.