הקרב על הבופור (1982)

הקרב על הבופור התנהל בלילה שבין 6 ל-7 ביוני 1982, הלילה הראשון של מלחמת לבנון הראשונה. לוחמי חטיבת גולני, מפלוגת ההנדסה ומסיירת גולני, הסתערו על המבצר הצלבני בופור (קלעת א-שקיף), שהיה במשך שנים בידי לוחמי אש"ף, והשלימו את כיבושו עם שחר. שישה לוחמי צה"ל נהרגו. מבחינה צבאית נפל המבצר כמתוכנן; בזיכרון הישראלי הפך הקרב למשהו אחר, סמל של אומץ בחזית ושל בלבול וביטחון יתר אצל מי ששלחו את הלוחמים.

מבצר מעל הליטני

הבופור ניצב על רכס בגובה של כ-700 מטר מעל פני הים, מעל מצוק תלול היורד לנהר הליטני, כמה קילומטרים מצפון למטולה. הצלבנים, שליטים מוסלמים ושליטים מקומיים בנו ושיקמו אותו לסירוגין, והוא משקיף על אצבע הגליל ועל דרכי הגישה לדרום לבנון. בשנות ה-70 הפך אותו אש"ף לעמדת תצפית ולעמדת ירי, ומטוסים ותותחים של צה"ל תקפו אותו פעמים רבות בלי לסלק את מגיניו. לתושבי הגבול הצפוני היה המבצר שעל הרכס תזכורת גלויה לאיום שהממשלה הזכירה כשיצאה למבצע שלום הגליל.

המגינים באותו לילה היו לוחמי פת"ח, כמה עשרות לפי רוב התיאורים, בפיקודו של מפקד שמקורות פלסטיניים מזהים כיעקוב סמור. עמדתם הייתה חזקה: תעלות חצובות בסלע, בונקרים וחומות המבצר עצמן.

ההסתערות בלילה

התוכנית המקורית דיברה על התקפה באור יום בסיוע טנקים. השריון לא הגיע בזמן, ההתקדמות בדרך ההררית הצרה הייתה איטית מהצפוי, וההסתערות יצאה אחרי רדת החשכה, כשהחי"ר נע בנגמ"שים. המטה הכללי הורה לדחות את המבצע, אבל ההוראה לא הגיעה לכוח התוקף, ותחקיר שנערך אחרי המלחמה לא הצליח לברר מדוע.

פלוגת ההנדסה כבשה את העמדות הדרומיות. ההסתערות העיקרית על התעלות סביב המבצר הוטלה על סיירת גולני, שמפקדה, משה קפלינסקי, נפצע קשה בדרך למעלה. רב סרן גיורא (גוני) הרניק, שפיקד על הסיירת עד זמן קצר לפני המלחמה וגויס מחדש כדי להוביל אותה, נכנס לנעליו ונהרג בקרב בתעלות. סגנו, סגן מרדכי (מוטי) גולדמן, הוביל את המשך ההסתערות. לפי ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, הרניק קיבל צל"ש אוגדה וגולדמן קיבל את עיטור העוז. עם שחר 7 ביוני היה המבצר בידי צה"ל. רבים מהמגינים נהרגו; מעטים נמלטו במורד המצוק.

הבוקר שאחרי ומשמעות הבופור

מאוחר יותר ב-7 ביוני הגיעו ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון במסוק למבצר, יחד עם עיתונאים. לפי תיאורים שפורסמו ברבים, שרון הכריז שהמבצר נכבש בלי נפגעים לצה"ל, הצהרה שלא הייתה נכונה, ושאלותיו של בגין ללוחמים על הנשק של המגינים שודרו ברחבי הארץ. בעיני ישראלים רבים ייצג המעמד הזה הנהגה מנותקת ממה שקרה על הרכס. כמה מפקדים שאלו לימים אם בכלל היה צורך להסתער על המבצר, שהרי חציית הליטני העיקרית של צה"ל נעשתה במקום אחר.

הבופור נשאר בידי ישראל כמעט שמונה-עשרה שנה. אחרי 1985 הפך למוצב מבוצר ברצועת הביטחון וליעד תדיר לאש חזבאללה, חלק מהעימות הארוך ברצועת הביטחון בדרום לבנון. כשצה"ל יצא מדרום לבנון במאי 2000 פוצץ המוצב. המבצר חזר לתרבות העברית ברומן של רון לשם "אם יש גן עדן" (2005) ובסרט "בופור" של יוסף סידר (2007), שמתרחשים בחודשים האחרונים שלפני הנסיגה. שני הקרבות, ההסתערות של 1982 וההחזקה הארוכה של המוצב, נזכרים היום יחד, כתחילתן וכסופן של שנות ישראל בלבנון. התערוכה של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון על הקרב על הבופור (נפתח בכרטיסייה חדשה) מציגה עדויות של הלוחמים עצמם.