מלחמת לבנון הראשונה, מבצע שלום הגליל (1982)

ב-6 ביוני 1982 חצו טורי שריון של צה"ל את הגבול ללבנון, במבצע שהממשלה קראה לו "שלום הגליל". המטרה המוצהרת הייתה מצומצמת: להרחיק את ארגון אש"ף ואת התותחים שלו מטווח הירי על צפון ישראל. אבל תוך שבוע נלחם צה"ל בצבא הסורי בבקעת הלבנון, השמיד את מערך הטילים הסורי בלבנון והגיע לפאתי ביירות. המלחמה גירשה את הנהגת אש"ף מלבנון, אך גם גררה את ישראל להחזקה ממושכת של הדרום, הסתיימה במשבר פוליטי אחרי הטבח בסברה ושתילה ותרמה לצמיחתו של חזבאללה. בישראל היא נזכרת כמלחמת לבנון הראשונה, והמלחמה הראשונה שעל עצם נחיצותה התנהל ויכוח ציבורי גלוי בזמן שהלחימה עוד נמשכה.

לבנון ערב המלחמה: מדינה בתוך מדינה

השיטה העדתית של לבנון הייתה שברירית עוד לפני שאש"ף העביר אליה את מפקדתו, אחרי שגורש מירדן ב-1970 וב-1971. הארגונים הפלסטיניים החמושים בנו בסיס כוח במחנות הפליטים ובדרום, באזור שהישראלים כינו "פתחלנד". כשפרצה מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975 נלחם אש"ף לצד מיליציות שמאל ומיליציות מוסלמיות נגד המיליציות הנוצריות, וב-1976 שלחה סוריה את צבאה ללבנון, ושם הוא נשאר.

צפון ישראל שילם את המחיר. פשיטות מעבר לגבול ופיגועים נגד אזרחים, ובהם הפיגוע בכביש החוף במרץ 1978, הובילו באותה שנה למבצע ליטני, שבעקבותיו נפרס בדרום כוח האו"ם (יוניפי"ל). הלחימה לא פסקה. ביולי 1981 הסתיים סבב של תקיפות אוויר ישראליות וירי ארטילרי ורקטי של אש"ף על קריית שמונה, נהריה ויישובים אחרים בגליל בהפסקת אש, בתיווכו של השליח האמריקאי פיליפ חביב. ההפסקה החזיקה ברובה לאורך הגבול, אבל ממשלת ישראל ראתה במאגר התותחים והרקטות ההולך וגדל של אש"ף בדרום לבנון איום שאין לשאת.

למה יצאה ישראל למלחמה ביוני 1982

הניצוץ הגיע מלונדון. ב-3 ביוני 1982 נורה ונפצע קשה שלמה ארגוב, שגריר ישראל בבריטניה. היורים השתייכו לארגונו של אבו נידאל, פלג פלסטיני שפרש מאש"ף של יאסר ערפאת והיה עוין לו. ממשלת ישראל ראתה באש"ף אחראי לטרור מלבנון בכלל, וב-4 ביוני תקפו מטוסי חיל האוויר יעדים של הארגון בביירות ובדרום. אש"ף השיב בירי ארטילרי ורקטי על הגליל, וב-5 ביוני אישרה הממשלה מבצע קרקעי.

לפי ההחלטה כפי שפורסמה, המטרה הייתה להוציא את יישובי הגליל מטווח האש של אש"ף, טווח שנקבע בדרך כלל בכ-40 קילומטר מהגבול. מאחורי המטרה המוצהרת עמדה תוכנית רחבה יותר, המזוהה עם שר הביטחון אריאל שרון ועם הרמטכ"ל רפאל איתן. לפי השחזור של זאב שיף ואהוד יערי, ולפי מחקרים מאוחרים יותר, התוכנית ביקשה להשמיד את התשתית הצבאית של אש"ף בלבנון, לדחוק את הצבא הסורי מהמדינה ולסייע לבשיר ג'ומאייל, מפקד "הכוחות הלבנוניים" הנוצריים, להיבחר לנשיא של לבנון שתחתום על הסכם שלום עם ישראל. השאלה אם ראש הממשלה מנחם בגין והממשלה הבינו ואישרו את המטרות הרחבות כבר בהתחלה שנויה במחלוקת עד היום. מבקרים, ובהם כמה שרים, אמרו לימים שסופר להם על מבצע מוגבל ושכל הרחבה הוצגה להם בדיעבד. שרון ותומכיו טענו שהצעדים נבעו מהמצב הצבאי ושהם אושרו כנדרש.

הכוחות והצדדים

ישראל הפעילה חלק גדול מכוחות היבשה שלה, כמה אוגדות שאורגנו בגזרות: לאורך החוף, בהרים שבמרכז ובמזרח מול הסורים, בפיקודם הכולל של איתן ושל פיקוד הצפון. חיל האוויר, בפיקודו של דוד עברי, שלט בשמיים לאורך כל המלחמה.

מולם עמדו כוחות שלא היו מאוחדים ולא היו מסוג אחד: - אש"ף בהנהגת ערפאת, ובו פת"ח כפלג הגדול לצד ארגונים פלסטיניים אחרים, מאורגנים בגדודים חצי סדירים, עם נשק כבד בדרום ובביירות; - הצבא הסורי בלבנון, שנפרס בעיקר בבקעת הלבנון ולאורך כביש ביירות דמשק, עם סוללות טילי קרקע אוויר, יחידות שריון ויחידות קומנדו; - מיליציות לבנוניות בעלות ברית של אש"ף, ותנועת אמל השיעית, שיחסיה עם אש"ף היו מתוחים.

בת בריתה הלבנונית של ישראל הייתה "הכוחות הלבנוניים", המיליציה הנוצרית של בשיר ג'ומאייל, ובדרום המיליציה של רב סרן סעד חדאד. שיתוף הפעולה איתם עיצב את המטרות הפוליטיות של המלחמה, ובספטמבר גם את הפרק האפל ביותר שלה.

מהלך המלחמה

השבוע הראשון: הדרום והחוף

הפלישה התקדמה בשלושה צירים עיקריים. בציר החוף נלחמו כוחות צה"ל בצור ובמחנות שסביבה בדרך לצידון, ונחיתה מן הים מצפון לצידון, בשפך נהר האוולי, חסמה את החוף מאחורי אש"ף. במרכז התקדמו טורים דרך נבטייה לעבר ג'זין והרי השוף. בלילה הראשון הסתערו לוחמי גולני על המבצר הצלבני הצופה על נהר הליטני, בקרב על הבופור, קרב שהפך לסמל של המלחמה ושל מחיר ההחלטות שבה.

ההתנגדות במחנות הפליטים סביב צור וצידון, ובמיוחד בעין אל-חילווה, הייתה עיקשת והאטה את ההתקדמות. בחוף ליד דאמור נהרג ב-10 ביוני האלוף יקותיאל אדם, סגן הרמטכ"ל, הקצין הבכיר ביותר שנפל בקרב במלחמות ישראל.

העימות עם סוריה

מהיום השלישי הייתה המלחמה גם מלחמה עם סוריה. ב-9 ביוני ביצע חיל האוויר את מבצע ערצב 19, שבו הושמדו סוללות טילי הקרקע אוויר הסוריות בבקעת הלבנון והופלו מטוסי קרב סוריים רבים בלי שמטוס ישראלי אחד אבד בקרב אוויר. על הקרקע הלחימה הייתה קשה יותר. השריון הישראלי דחק צפונה בבקעה ובהרים לעבר כביש ביירות דמשק, ובלילה שבין 10 ל-11 ביוני נקלע כוח שריון ישראלי למארב סורי בקרב בסולטן יעקב, שבו נהרגו לוחמים ושלושה אנשי צוות טנק נעדרו. הפסקת אש בין ישראל לסוריה נכנסה לתוקף ב-11 ביוני, אף שלאורך כביש ביירות דמשק נמשכו קרבות לסירוגין גם בשבועות הבאים.

ביירות

ב-13 ביוני חברו כוחות צה"ל ל"כוחות הלבנוניים" ליד בעבדא, מעל ביירות, והנהגת אש"ף וכמה אלפי לוחמים כותרו בחלקה המערבי של הבירה. כך החל המצור על ביירות, הפעם הראשונה שצבא ישראלי כיתר בירה ערבית. במשך כעשרה שבועות שילבה ישראל הפגזות ארטילריות והפצצות מן האוויר, ניתוק אספקת מים, חשמל ודלק והתקדמויות קרקעיות מוגבלות, בזמן שחביב ניהל משא ומתן על יציאת אש"ף. הפגזה כבדה ב-12 באוגוסט עוררה מחאה זועמת של הנשיא רונלד רייגן, ובערב הודיע לו בגין שניתנה הוראה להפסקת אש.

לפי ההסכם שתיווך חביב הגיע ב-21 באוגוסט כוח רב-לאומי אמריקאי, צרפתי ואיטלקי כדי לפקח על הפינוי. ערפאת הפליג מביירות ב-30 באוגוסט, ועד 1 בספטמבר עזבו לוחמי אש"ף ומנהיגיו בים וביבשה לתוניסיה, לסוריה ולמדינות ערביות אחרות.

מבחירת ג'ומאייל ועד הטבח

ב-23 באוגוסט בחר הפרלמנט הלבנוני בבשיר ג'ומאייל לנשיא. ב-14 בספטמבר, עוד לפני שנכנס לתפקידו, נהרג יחד עם יותר מעשרים איש בפיצוץ פצצה במפקדת מפלגת הכתאאב (הפלנגות) שלו ברובע אשרפייה בביירות. את הפצצה הטמין חביב שרטוני, חבר המפלגה הסורית הלאומית הסוציאלית. למחרת נכנס צה"ל למערב ביירות, בניגוד להבנות שהושגו עם האמריקאים.

מערב 16 בספטמבר ועד בוקר 18 בספטמבר רצחו אנשי מיליציית "הכוחות הלבנוניים", שצה"ל הכניס לאזור, מאות אזרחים פלסטינים ולבנונים בשכונת סברה ובמחנה הפליטים שתילה. הטבח בסברה ושתילה וועדת כהן מתוארים בערך נפרד. ההערכות למספר ההרוגים נעות בין 460, המספר של התובע הצבאי הלבנוני, לכמה אלפים לפי מקורות פלסטיניים ואחרים. ועדת החקירה הממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן קבעה שהמיליציה נושאת באחריות הישירה, שלישראל אחריות עקיפה ושלשרון אחריות אישית. צה"ל יצא ממערב ביירות ב-29 בספטמבר, והכוח הרב-לאומי שב לעיר.

האבדות ומקורותיהן

המספרים של מלחמת 1982 תלויים מאוד במי שספר ובתקופה שנספרה, ויש לקרוא אותם עם התאריכים שלהם: - ב-13 באוקטובר 1982 דיווחה סוכנות הידיעות JTA על נתון צה"ל: 368 חיילים הרוגים ו-2,383 פצועים בין 6 ביוני ל-10 באוקטובר 1982. - ה"כריסצ'ן סיינס מוניטור" דיווח בדצמבר 1982 על נתון של צה"ל ולפיו 446 חיילים נהרגו בין 4 ביוני ל-19 בנובמבר 1982, תקופה שכללה את הפיצוץ במפקדה הישראלית בצור ב-11 בנובמבר. - הספירה לכל שנות הנוכחות הישראלית בלבנון, מיוני 1982 ועד הנסיגה במאי 2000, מגיעה ל-1,216 חיילים שנהרגו, לפי משרד הביטחון כפי שדווח ב-Times of Israel. המספר כולל גם את שנות רצועת הביטחון, ואינו ספירה של מלחמת 1982 לבדה. - נתוני המשטרה הלבנונית, שפורסמו ב"כריסצ'ן סיינס מוניטור", העמידו את מספר ההרוגים בלבנון, לבנונים, פלסטינים וסורים, אזרחים ולוחמים יחד, על 19,085 בין 4 ביוני ל-31 באוגוסט 1982, ואת מספר הפצועים על 30,302. - ההיסטוריון קנת פולק מעריך את אבדות הצבא הסורי בכ-1,200 הרוגים.

אין מספר מוסכם להרוגי אש"ף, וחלקם של האזרחים מבין ההרוגים בלבנון שנוי במחלוקת עד היום.

אחרי המצור: מלחמה בלי סוף

יציאת אש"ף לא הביאה את הסכם השלום שמתכנני המלחמה קיוו לו. אמין ג'ומאייל, אחיו של בשיר, ירש אותו כנשיא, וב-17 במאי 1983 חתמו ישראל ולבנון, בהשתתפות אמריקאית, על הסכם שסיים את מצב המלחמה וקבע תנאים לנסיגת צה"ל. סוריה ובעלות בריתה הלבנוניות התנגדו לו, ממשלת לבנון לא הצליחה לממש אותו, ובמרץ 1984 ביטלה אותו לבנון.

בינתיים הפכו כוחות צה"ל ליעד של מלחמה מסוג חדש. ב-11 בנובמבר 1982 קרס בניין מפקדת הממשל הצבאי בצור בפיצוץ שבו נהרגו עשרות חיילים, שוטרי מג"ב ואנשי שב"כ. בזמנו ייחסה ישראל את האסון לדליפת גז; תחקיר משותף שפורסם ב-2024 קבע שסביר מאוד שמדובר בפיגוע התאבדות במכונית תופת. פיגוע שני בצור, ב-4 בנובמבר 1983, הרג 28 ישראלים. בדרום השיעי התחלפה ההקלה שליוותה את יציאת אש"ף בעוינות כלפי הכיבוש, ופעילים שיעים בתמיכת איראן ארגנו את התנועה שהפכה לחזבאללה.

בספטמבר 1983 נסוג צה"ל מהרי השוף לקו נהר האוולי. בינואר 1985 החליטה ממשלת האחדות של שמעון פרס ויצחק שמיר על נסיגה בשלבים, שהושלמה ביוני 1985. ישראל השאירה בידיה רצועה לאורך הגבול, רצועת הביטחון, שהוחזקה יחד עם צבא דרום לבנון. העימות ברצועת הביטחון בדרום לבנון שבא אחריה נמשך עד מאי 2000.

פוליטיקה, מחאה וזיכרון

אף מלחמה קודמת של ישראל לא פילגה את העורף באופן כזה. באוגוסט 1982 טען בגין בפומבי שזו מלחמת ברירה, ושאומה רשאית לבחור להילחם כדי למנוע נזק גדול יותר. ישראלים רבים, ובהם מילואימניקים ששבו מהחזית, דחו את הנימוק. אחרי הטבח ארגנה תנועת שלום עכשיו ב-25 בספטמבר 1982 הפגנה בתל אביב, שמארגניה העריכו את מספר המשתתפים בה ב-400 אלף, והממשלה הסכימה למנות ועדת חקירה ממלכתית.

ועדת כהן פרסמה את הדוח שלה ב-8 בפברואר 1983. יומיים אחר כך, ב-10 בפברואר, נהרג פעיל שלום עכשיו אמיל גרינצווייג מרימון שהושלך על הפגנת התנועה בירושלים. ב-14 בפברואר עזב שרון את משרד הביטחון ונשאר בממשלה כשר בלי תיק, ומשה ארנס החליף אותו. בגין, שחוק מהמלחמה ומאובדן אישי, הודיע בסוף אוגוסט 1983 על כוונתו להתפטר ופרש מהחיים הציבוריים.

גם שם המלחמה מעיד על האופן שבו נזכרה. השם המבצעי "שלום הגליל" פינה את מקומו בשיח הישראלי ל"מלחמת לבנון הראשונה", במיוחד אחרי שמלחמת 2006 נקראה מלחמת לבנון השנייה. אצל ישראלים הזיכרון נושא את הבופור, את נעדרי סולטן יעקב ואת השנים הארוכות ברצועת הביטחון. אצל פלסטינים ולבנונים הוא מתמקד במצור על ביירות, בהרוגי המחנות ובהרס בדרום. היסטוריונים מסכימים ברובם שהמלחמה השיגה את גירוש אש"ף מלבנון מבחינה צבאית ונכשלה במטרותיה הפוליטיות, ושהיא שינתה את היחסים בין החברה הישראלית לבין החלטות מנהיגיה על מלחמה.

ציר זמן

• 3 ביוני 1982: שגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, נורה ונפצע קשה בידי אנשי ארגון אבו נידאל.
• 6 ביוני 1982: צה"ל חוצה את הגבול ללבנון; מבצע שלום הגליל מתחיל.
• 7 ביוני 1982: לוחמי גולני משלימים את כיבוש מבצר הבופור.
• 9 ביוני 1982: מבצע ערצב 19 משמיד את סוללות הטילים הסוריות בבקעת הלבנון.
• 11 ביוני 1982: הפסקת אש בין ישראל לסוריה נכנסת לתוקף אחרי הקרב בסולטן יעקב.
• 13 ביוני 1982: כוחות צה"ל חוברים ל"כוחות הלבנוניים" ליד ביירות; המצור על מערב העיר מתחיל.
• 21 באוגוסט 1982: הכוח הרב-לאומי מגיע ופינוי אש"ף מביירות מתחיל.
• 14 בספטמבר 1982: הנשיא הנבחר בשיר ג'ומאייל נרצח בביירות.
• 16 בספטמבר 1982: אנשי "הכוחות הלבנוניים" נכנסים לסברה ולשתילה; הטבח נמשך עד בוקר 18 בספטמבר.
• 8 בפברואר 1983: ועדת כהן מפרסמת את הדוח שלה.
• 17 במאי 1983: ישראל ולבנון חותמות על הסכם לסיום מצב המלחמה ולנסיגה.
• יוני 1985: צה"ל משלים את הנסיגה לרצועת הביטחון בדרום לבנון.