הקרב על איסמעיליה (1973)

הקרב על איסמעיליה התנהל בין 18 ל-22 באוקטובר 1973, בימים האחרונים של מלחמת יום הכיפורים, על הגדה המערבית של תעלת סואץ, בין ראש הגשר של צה"ל בדוורסואר לעיר איסמעיליה. אוגדה 143 של אריאל שרון תקפה צפונה בניסיון להגיע לאיסמעיליה ולנתק את קווי האספקה של הארמייה השנייה המצרית. צנחנים ויחידות קומנדו מצריות, בתמיכת ארטילריה כבדה, האטו את ההתקדמות ולבסוף עצרו אותה מדרום לעיר. כשנכנסה לתוקף הפסקת האש של 22 באוקטובר, עדיין עמדו כוחות צה"ל כמה קילומטרים לפני איסמעיליה.

הרקע

משהונחו הגשרים על התעלה אחרי הקרב בחווה הסינית, חילק הפיקוד הישראלי את הגדה המערבית בין האוגדות. אוגדות אברהם אדן וקלמן מגן פנו דרומה לעבר סואץ כדי לכתר את הארמייה השלישית. אוגדת שרון נועדה להחזיק בראש הגשר ולהרחיב אותו צפונה ככל שיתאפשר. שרון לחץ למאמץ גדול יותר בצפון, בטענה שאפשר לכבוש את איסמעיליה ולנתק גם את הארמייה השנייה; הממונים עליו, שמואל גונן וחיים בר-לב, העדיפו את המאמץ הדרומי. המחלוקת, שנמשכה גם אחרי המלחמה, עיצבה את הקרב.

השטח מצפון לדוורסואר העדיף את המגן. לאורך הגדה המערבית עברה תעלת המים המתוקים ורצועה של שדות מושקים, מטעים וכפרים, שנחצתה בתעלות ובסוללות, ושבה היה מעט מקום לטנקים והרבה מקום להסתתר לחי"ר עם נשק נגד טנקים. מצרים תגברה את הגזרה בחטיבת הצנחנים 182 ובכמה גדודי קומנדו (צאעקה), והארטילריה של הארמייה השנייה מהגדה המזרחית יכלה לירות מעבר לתעלה.

הלחימה

החל מ-18 באוקטובר התקדמו צנחנים ויחידות שריון של אוגדת שרון צפונה, כבשו שורה של מעוזים מצריים ואת אזור סרפאום. תיאורים ישראליים מספרים על לחימת חי"ר צמודה במטעים ולאורך הסוללות, תחת הפגזה מצרית כבדה על ראש הגשר ועל אתר הצליחה. בין 19 ל-21 באוקטובר השיגו חטיבות שרון הישגים נוספים, ובהם נקודות גבוהות שאפשרו תצפית לעבר איסמעיליה.

ההתקפות הישראליות האחרונות ב-22 באוקטובר, שכוונו אל העמדות האחרונות לפני העיר, נהדפו. התיאורים המצריים מדגישים את ההגנה על גבעה שכונתה ג'בל מרים ואת הלחימה בנפישה, סמוך לצומת תעלת המים המתוקים. ב-18:52 באותו ערב נכנסה לתוקף הפסקת האש שדרשה החלטה 338 של מועצת הביטחון. בניגוד לגזרה הדרומית, שבה התחדשה הלחימה בתוך שעות, נותרה חזית איסמעיליה שקטה ברובה.

אף צד לא פרסם נתוני אבדות כוללים לקרב. בתיאורים ישראליים ומצריים יש נתונים חלקיים על התמודדויות בודדות, ושניהם מצביעים על אבדות כבדות ליחידות משני הצדדים. הצנחנים שהובילו חלק גדול מההתקדמות לחמו בתנאים שונים מאוד מהמדבר הפתוח של השבוע הראשון: מרחקים קצרים, ראות גרועה במטעים ואויב שיכול לסגת משורת תעלות אחת לבאה. אש הארטילריה המצרית על אתר הצליחה ועל הגשרים, שכוונה מהגדה המזרחית, אילצה גם היא את צה"ל להקצות כוחות להגנה על ראש הגשר במקום למתקפה הצפונית.

תוצאות ומשמעות

מצרים ראתה בהגנה על איסמעיליה הצלחה: קווי האספקה של הארמייה השנייה נותרו פתוחים, והאחיזה הישראלית בגדה המערבית נותרה מוגבלת לכיס שבין איסמעיליה לסואץ. בישראל חיזקה התוצאה את הוויכוח על סדרי העדיפויות בצליחת התעלה. שרון טען בזיכרונותיו שמאמץ חזק יותר בצפון היה יכול ללכוד את שתי הארמיות המצריות; אחרים השיבו שהכוחות שעמדו לרשות צה"ל הספיקו בקושי לכיתור הדרומי. ראש הגשר מצפון לאגם המר הגדול הוחזר למצרים במסגרת הסכם הפרדת הכוחות מ-18 בינואר 1974.