הקרב בחווה הסינית (1973)

הקרב בחווה הסינית התנהל בין 15 ל-17 באוקטובר 1973 על הגדה המזרחית של תעלת סואץ, מעט מצפון לאגם המר הגדול, במלחמת יום הכיפורים. מטרתו לא הייתה החווה עצמה אלא שני הצירים שעברו לידה, עכביש וטרטור, שצה"ל נזקק להם כדי להביא גשרים אל נקודת הצליחה בדוורסואר במבצע אבירי לב. חי"ר ושריון של דיוויזיית החי"ר ה-16 והדיוויזיה המשוריינת ה-21 המצריות החזיקו באזור בכוח רב, ונדרשו שלושה לילות ויומיים של לחימה צמודה, שבהם ספגו יחידות שריון וצנחנים של צה"ל אבדות כבדות, עד שהצירים נפתחו והגשר הראשון הגיע אל המים. לפי ההסבר המקובל, השם נולד מכתב יפני על ציוד בתחנה, שחיילי צה"ל ב-1967 סברו שהוא סיני.

השטח ומה היה מונח על הכף

לפני 1967 שימש האזור תחנת מחקר חקלאית מצרית, שהושקתה ממי התעלה ונחצתה בתעלות ניקוז וסוללות. אחרי מלחמת ששת הימים היא ננטשה, ובאוקטובר 1973 הפכו תעלות הניקוז שלה לשוחות מוכנות. דיוויזיית החי"ר ה-16 המצרית, מכוחות הארמייה השנייה, החזיקה כאן בקצה הדרומי של ראש הגשר של הארמייה, והדיוויזיה המשוריינת ה-21, שהשתתפה במתקפה הכושלת של 14 באוקטובר, רוכזה באותו אזור.

לצליחה הישראלית זו הייתה פיסת הקרקע החשובה ביותר בסיני. עכביש יצא מערבה מהעורף הישראלי, וטרטור עבר במקביל לו מצפון, ושניהם הסתיימו בחצר הצליחה ליד דוורסואר. את הצליחה אפשר היה להתחיל בלי הצירים, בסירות, אבל אי אפשר היה לקיים אותה: הדוברות וגשר הגלילים, הדלק והתחמושת, הכול היה צריך לעבור בהם. כל עוד יכלו כוחות מצריים לירות מהחווה על טרטור ועל עכביש, ראש הגשר בגדה המערבית היה מנותק.

הכוחות

הכוחות הישראליים השתייכו תחילה לאוגדה 143 של אריאל שרון, שתפקידה היה לפתוח את המסדרון ולהניח את הגשרים, ובהמשך לאוגדה 162 של אברהם אדן, שהוכנסה לקרב כשיחידות שרון לא הצליחו להשלים את המשימה. כוח המחץ העיקרי של שרון היה חטיבה 14 בפיקוד אל"ם אמנון רשף, שפתחה את הקרב עם 97 טנקים לפי התיאורים הישראליים שפורסמו, ותוגברה ביחידות חי"ר וסיור. ב-16 וב-17 באוקטובר נשלחה חטיבת צנחנים בפיקוד אל"ם עוזי יאירי, ובה גדוד בפיקוד סא"ל יצחק מרדכי, לפנות את החי"ר המצרי לאורך טרטור.

בצד המצרי החזיקה בעמדות דיוויזיית החי"ר ה-16 בפיקוד תא"ל עבד רב א-נבי חאפז, והדיוויזיה המשוריינת ה-21 בפיקוד תא"ל אברהים עראבי עמדה בקרבת מקום. החי"ר המצרי היה חמוש בטילי סאגר ובמטולי RPG, חפור היטב ונתמך בארטילריה מהגדה המערבית. אף צד לא ציפה, בערב 15 באוקטובר, לפגוש את האחר מטווח קצר כל כך.

שלושה לילות של לחימה

15 עד 16 באוקטובר: החטיבה של רשף

החטיבה של רשף נעה דרומה ומערבה סביב האגף המצרי בערב 15 באוקטובר, הגיעה אל התעלה ליד המעוזים הנטושים מצמד ולקקן בלי התנגדות, ואז פנתה צפונה כדי לפנות את הצירים. בחושך נתקלה באזור המנהלה והלוגיסטיקה של הדיוויזיות המצריות, הדחוס בכלי רכב, ומיד אחר כך בעמדותיהן העיקריות. הלחימה לאורך הלילה התנהלה מטווחים קצרים מאוד, לעתים קרובות בין כלי רכב חונים ותעלות השקיה, כשטנקים של שני הצדדים מעורבבים זה בזה. לפי אותם תיאורים, איבד רשף 56 מתוך 97 הטנקים שלו בתוך כ-12 שעות, ובצהרי היום שלמחרת נותרו לו 27 טנקים בלחימה. כמה ממפקדי הפלוגות והגדודים נהרגו.

באותה שעה, כמה קילומטרים דרומה, חצו צנחני החטיבה של דני מט את התעלה בסירות. הצליחה הצליחה במידה רבה משום שתשומת לבם של המפקדים המצריים הייתה נתונה לקרב בחווה.

16 באוקטובר: קיפאון

לאורך 16 באוקטובר נכשלו התקפות ישראליות חוזרות על צומת לכסיקון וטרטור, בלב העמדות המצריות. החטיבה של רשף כבשה את הצומת לזמן מה ונסוגה כדי להתארגן מחדש. גשר הגלילים, שנדרש לנוע בטרטור, התקלקל; שיירת הדוברות המתינה בעורף. בפיקוד הישראלי החריף הוויכוח בין שרון לממונים עליו: להעביר עוד כוחות לגדה המערבית או לפנות קודם את המסדרון.

16 עד 17 באוקטובר: הצנחנים בטרטור

בשעות המאוחרות של 16 באוקטובר הובאו הצנחנים של יאירי במסוקים ובמשאיות ונשלחו בלילה לאורך טרטור, עם הכנה מועטה ומידע מועט על העמדות המצריות. בשעות המוקדמות של 17 באוקטובר הם רותקו בידי אש חי"ר מצרית מטווח קצר. הם לחמו כ-14 שעות עד שטנקים חיפו על חילוצם. אבדותיהם היו כבדות; ההערכות שפורסמו לגבי הצנחנים לבדם מגיעות לכ-40 עד 70 הרוגים ולכ-100 פצועים. ובכל זאת משך הקרב את תשומת הלב ואת האש המצרית הרחק מעכביש, שבו הובילה אוגדת אדן את הדוברות אל התעלה במהלך הלילה.

17 באוקטובר: קרב השריון

ב-17 באוקטובר תקפה הדיוויזיה המשוריינת ה-21 המצרית את המסדרון מצפון, וחטיבת שריון מצרית התקדמה מדרום לאורך חוף האגם המר הגדול. הטנקים של אדן הדפו את שתיהן. בליל 17 עד 18 באוקטובר ננטשו עמדות הדיוויזיה ה-16 המצרית משני צדי טרטור, והצירים נפתחו. הגשר הראשון כבר הונח בשעות המאוחרות של 17 באוקטובר.

האבדות

הקרב היה מהיקרים לשני הצבאות. תיאורים המבוססים על מקורות ישראליים ומצריים, ובהם המחקר של ג'ורג' גאוריך, מעריכים את אבדות אוגדת שרון בליל 15 עד 16 באוקטובר לבדו בכ-300 הרוגים ו-1,000 פצועים; זו הערכה, ונתונים רשמיים ישראליים לקרב הזה לא פורסמו בנפרד. גם אבדות המצרים ידועות רק בחלקן. לפי גאוריך, לדיוויזיה המשוריינת ה-21, שהיו בה 136 טנקים כשהחל הקרב, נותרו עד 18 באוקטובר לא יותר מכ-40. גם הדיוויזיה ה-16 המצרית איבדה את רוב הטנקים שהוצמדו לה.

אחרי הקרב פורסמו בישראל בהרחבה תצלומים של שדה הקרב, מכוסה טנקים וכלי רכב פגועים של שני הצדדים, והתמונות הפכו לחלק מהאופן שבו הבינו הישראלים את מחיר הצליחה.

משמעות ומחלוקות

מבחינה צבאית אפשר הקרב את הצלחת הצליחה, ובאמצעותה את כיתור הארמייה השלישית המצרית. היסטוריונים משני הצדדים רואים בו גם את הנקודה שבה נחשף במלואו מחיר המלחמה לישראל: קרב לילה על קרקע שלא הוכרה היטב, חטיבות שהוזרמו לקרב טיפין טיפין ובלי זמן לסיור. מבקרים בישראל הצביעו על החיפזון שבו נשלחו הצנחנים לקרב, ויאירי עצמו הודה שכוחו נכנס ללחימה מהר מדי. תיאורים מצריים מדגישים את עמידתו של החי"ר של הדיוויזיה ה-16, שהחזיק בעמדותיו שלושה ימים מול שריון עדיף.

לצה"ל הפך הקרב למקרה בוחן של מה שמשתבש כשיחידות נזרקות לקרב לילה בלי לדעת מה מחכה להן, ושל מה שאפשר עדיין להשיג בידי מפקדים שמסתגלים. ההחלטה של אדן להוביל את הדוברות בציר עכביש בזמן שהצנחנים לחמו בטרטור, במקום להמתין לפינוי המסדרון כולו, מוזכרת לא פעם כרגע שבו ניצלה הצליחה. הקרב הראה גם עד כמה התקדם אימון החי"ר המצרי מאז 1967: חיילים חמושים בטילים ניידים, חפורים בתעלות, יכלו לעצור טנקים.

החווה נמצאת כיום בשטח מצרים. בישראל מנציחות את הקרב היחידות שלחמו בו, והשם "החווה הסינית" נותר מהמוכרים בזיכרון הישראלי של 1973, לצד עמק הבכא.

ציר זמן

• 15 באוקטובר 1973: החטיבה של רשף מגיעה אל התעלה בערב ופונה צפונה אל העמדות המצריות בחווה הסינית.
• 16 באוקטובר 1973: הצנחנים חוצים את התעלה בסביבות 01:35 בזמן שהלחימה בחווה נמשכת; ההתקפות הישראליות על צומת טרטור נכשלות.
• 17 באוקטובר 1973: הצנחנים של יאירי מרותקים בטרטור; הטנקים של אדן הודפים מתקפות שריון מצריות והגשר הראשון מונח.
• 18 באוקטובר 1973: העמדות המצריות לאורך טרטור ננטשות והמסדרון אל הצליחה נפתח.