מלחמת יום הכיפורים (1973)

בשעה שתיים בצהריים בערך, ב-6 באוקטובר 1973, ביום הקדוש בלוח השנה היהודי, פתחו מצרים וסוריה במתקפה מתואמת על ישראל לאורך תעלת סואץ ועל פני רמת הגולן. שש שנים האמינה ישראל שהניצחון של 1967 מרחיק מלחמה כזאת, וכשזו פרצה, הצבא היה מגויס רק בחלקו. בימים הראשונים צלחו כוחות מצריים את התעלה ושברו את קו בר-לב, ושריון סורי הגיע קרוב לשפת הרמה שמעל הכנרת. כשנכנסה לתוקף הפסקת האש האחרונה, ב-25 באוקטובר, עמדו כוחות צה"ל בתוך סוריה, בטווח ארטילרי מפאתי דמשק, ועל הגדה המערבית של התעלה, כשהם מכתרים ארמייה מצרית שלמה. התוצאה הצבאית נטתה לטובת ישראל; התוצאה המדינית והנפשית הייתה מורכבת בהרבה, ובתוך שש שנים היא הובילה להסכם השלום עם מצרים.

הרקע: שש השנים שאחרי 1967

מלחמת ששת הימים הותירה בידי ישראל את חצי האי סיני עד תעלת סואץ ואת רמת הגולן, והתעלה עצמה הפכה לקו חזית. מצרים מעולם לא השלימה עם הקו הזה. בין 1967 ל-1970 ניהלה את מלחמת ההתשה, מלחמת ארטילריה ופשיטות לאורך התעלה, שהסתיימה בהפסקת אש באוגוסט 1970 אך בלי הסדר. כדי להחזיק בקו המים בנתה ישראל את קו בר-לב: שרשרת מעוזים מבוצרים על הגדה המזרחית, מאחורי סוללת חול גבוהה, ושריון שנפרס בעומק סיני.

אנואר סאדאת, שנעשה נשיא מצרים לאחר מות גמאל עבד אל-נאצר בספטמבר 1970, ניסה תחילה את דרך הדיפלומטיה ובהמשך הגיע למסקנה שרק מלחמה, ולו מוגבלת, תשבור את הקיפאון. מטרתו לא הייתה להשמיד את צה"ל אלא לצלוח את התעלה, להחזיק ברצועה על הגדה המזרחית ולאלץ את המעצמות לפתוח מחדש את שאלת סיני. נשיא סוריה, חאפז אל-אסד, רצה את הגולן בחזרה. השניים תיאמו בסוד את מועד המתקפה, וברית המועצות בנתה מחדש את שני הצבאות, עם טילי נ"מ מתקדמים, טנקים ונשק נגד טנקים נייד.

למה ההתרעה נכשלה

אגף המודיעין, אמ"ן, בראשות האלוף אלי זעירא, פעל לפי הערכה שזכתה לימים לשם הקצר "הקונספציה". לפיה מצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין בידיה מטוסים ארוכי טווח שיוכלו לתקוף את בסיסי חיל האוויר, וסוריה לא תתקוף בלי מצרים. במהלך הקיץ ותחילת הסתיו של 1973 הצטברו הסימנים: תרגילים מצריים סמוך לתעלה, היערכות סורית ברמה, פינוי משפחות היועצים הסובייטים ממצרים ומסוריה בימים הראשונים של אוקטובר. כל סימן הוסבר בתוך הקונספציה.

ההתרעה המכרעת הגיעה בליל 5 באוקטובר, כשאשרף מרואן, איש מצרי בכיר שהעביר מידע למוסד, אמר לראש המוסד צבי זמיר בלונדון שהמלחמה תפרוץ למחרת. בבוקר 6 באוקטובר אישרה ראש הממשלה גולדה מאיר גיוס מילואים רחב, אך החליטה שלא לפתוח במכה מקדימה מן האוויר, החלטה שהסבירה לימים בצורך לשמור על התמיכה האמריקנית. ארכיון המדינה פרסם את מסמכי הממשלה המרכזיים של אותן שעות באוסף על מלחמת יום הכיפורים (נפתח בכרטיסייה חדשה). היסטוריונים כמו אורי בר-יוסף טענו שהכשל לא נבע ממחסור במידע אלא מהדרך שבה פירשו אותו קצינים בכירים, וועדת אגרנט הגיעה לימים למסקנה דומה לגבי צמרת המודיעין.

הכוחות והצדדים

מצרים וסוריה היו הצדדים הלוחמים העיקריים. מצרים פרסה לאורך התעלה שתי ארמיות שדה, הארמייה השנייה בצפון והשלישית בדרום, בפיקוד מטכ"ל שבראשו עמד סעד א-שאזלי ולצדו שר המלחמה אחמד איסמעיל עלי. סוריה תקפה בשלוש דיוויזיות חי"ר מתוגברות בשריון, ומאחוריהן שתי דיוויזיות משוריינות. במהלך המלחמה לחמו בחזית הסורית כוחות משלוח מעיראק ומירדן, וכוחות קטנים יותר הגיעו ממדינות ערב נוספות. ברית המועצות סיפקה למצרים ולסוריה ציוד באוויר ובים; ארצות הברית החלה ברכבת אווירית משלה לישראל ב-14 באוקטובר.

בצד הישראלי כיהן משה דיין כשר הביטחון ורב-אלוף דוד אלעזר כרמטכ"ל. פיקוד הדרום היה בידי האלוף שמואל גונן, והרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב נשלח לחזית כנציגו של אלעזר במהלך הלחימה. פיקוד הצפון היה בידי האלוף יצחק חופי. אחר הצהריים של היום הראשון היו לישראל ברמה פחות מ-200 טנקים מול יותר מ-1,000 טנקים סוריים, ובמעוזי התעלה כמה מאות לוחמים מול רוב הצבא המצרי. עיקר כוחו של צה"ל היה במילואים, שנזקקו ליום עד שלושה ימים כדי להגיע לחזיתות.

מהלך המלחמה

החזית ברמת הגולן

ההסתערות הסורית פגעה לאורך כל קו הפסקת האש. בצפון החזיקה חטיבה 7 ארבעה ימים את השטח שבין החרמונית לרכס המכונה בוסטר, בקרב שנזכר כקרב עמק הבכא. בדרום נשחקה חטיבת ברק; מפקדה, אל"ם יצחק בן-שוהם, נהרג, וטורים סוריים התקדמו לעבר נפח ולמדרונות שמעל עמק הירדן. כבר ביום הראשון נחתו קומנדו סורים ממסוקים וכבשו את מוצב החרמון הישראלי, ובכך נפתחו הקרבות על החרמון.

חטיבות המילואים שהגיעו מ-7 באוקטובר עצרו את ההתקדמות הסורית ודחקו אותה עד הקו של 1967 עד 10 באוקטובר. ב-11 באוקטובר תקפו אוגדות צה"ל לתוך סוריה עצמה ויצרו מובלעת שהגיעה לעבר סעסע, קרוב דיו כדי להביא את פאתי דמשק לטווח ארטילרי. כוחות עיראקיים וירדניים תקפו את האגף הדרומי של המובלעת בימים שלאחר מכן, ולא הצליחו להזיז אותה. בליל 21 עד 22 באוקטובר כבשו חטיבת גולני והצנחנים מחדש את החרמון, הפעולה הגדולה האחרונה בצפון.

החזית בסיני

בחזית המצרית החלה הצליחה כבר בדקות הראשונות. חי"ר מצרי חצה את התעלה בסירות, פרץ מעברים בסוללת החול בעזרת משאבות מים בלחץ גבוה ובנה מאחוריו גשרים לטנקים. בתוך שעות כותרו רוב מעוזי קו בר-לב; כמעט כולם נפלו או פונו בימים הבאים, ורק מעוז בודפשט בצפון החזיק לאורך כל המלחמה. טנקים ישראליים שמיהרו אל התעלה נתקלו בחי"ר מצרי חמוש בטילי סאגר ובמטולי RPG, שפעל תחת מטריה צפופה של טילי קרקע-אוויר שהגבילה את חיל האוויר.

ב-8 באוקטובר נכשלה מתקפת נגד של אוגדות המילואים של אברהם אדן ואריאל שרון, במחיר כבד. בחמשת הימים הבאים התייצבה החזית, וכוחות מצריים החזיקו ברצועה בעומק כמה קילומטרים לאורך הגדה המזרחית. ואז, ב-14 באוקטובר, שלחה מצרים את עתודות השריון שלה קדימה, אל מחוץ למטריית הטילים, בין היתר בשל לחץ סורי להקל על החזית בגולן. התוצאה הייתה קרב השריון בסיני ב-14 באוקטובר, מקרבות השריון הגדולים מאז מלחמת העולם השנייה, שבו נהדפה המתקפה המצרית באבדות כבדות.

הצליחה והמרוץ אל הפסקת האש

כישלון המתקפה המצרית פתח את הדרך למהלך הנגד שתוכנן שבועות מראש: מבצע אבירי לב, צליחת התעלה בדוורסואר, בתפר שבין שתי הארמיות המצריות, בליל 15 עד 16 באוקטובר. צנחנים חצו ראשונים בסירות גומי, אבל הציר אל נקודת הצליחה עבר ליד העמדות המצריות בחווה החקלאית שכונתה בפי הישראלים "החווה הסינית". הקרב בחווה הסינית היה מהיקרים במלחמה, ורק אחריו נשא גשר את אוגדות צה"ל אל מעבר לתעלה בכוח מלא.

בגדה המערבית פנו אוגדת אדן ואוגדת קלמן מגן דרומה, לעבר העיר סואץ, השמידו סוללות נ"מ וניתקו את קווי האספקה של הארמייה השלישית. אוגדת שרון ניסתה לדחוק צפונה לעבר איסמעיליה ונעצרה בקרב על איסמעיליה. החלטה 338 של מועצת הביטחון, שהתקבלה ב-22 באוקטובר, קראה להפסקת אש באותו ערב. היא קרסה בתוך שעות, ובמשך היומיים הבאים השלים צה"ל את כיתור הארמייה השלישית. ניסיון אחרון לכבוש את העיר עצמה, הקרב על העיר סואץ ב-24 וב-25 באוקטובר, נכשל באבדות ישראליות כבדות.

המעצמות, הרכבת האווירית והפסקות האש

המלחמה הפכה מהר למבחן בין וושינגטון למוסקבה. אחרי אבדות כבדות של מטוסים וטנקים בימים הראשונים, פתחה ארצות הברית ב-14 באוקטובר במבצע "ניקל גראס"; לפי הנתונים האמריקניים העבירה הרכבת האווירית יותר מ-22 אלף טונות ציוד עד אמצע נובמבר. יצרניות הנפט הערביות השיבו באמברגו על ארצות הברית ועל מדינות נוספות, וגרמו למשבר אנרגיה במערב.

את הדיפלומטיה של הפסקת האש ניהל ברובה מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, שטס למוסקבה ומשם לישראל בימים שסביב החלטה 338. כשקרסה הפסקת האש והארמייה השלישית נותקה, הזהיר מנהיג ברית המועצות לאוניד ברז'נייב שארצו עשויה לפעול לבדה. ב-25 באוקטובר העלתה ארצות הברית את רמת הכוננות של כוחותיה בכל העולם, ובאותו יום קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 340, שדרשה חזרה לעמדות של 22 באוקטובר והקימה כוח חירום של האו"ם. הלחימה פסקה, אך הכיתור נותר בעינו.

התוצאות וההשלכות

מבחינה צבאית סיימה ישראל את המלחמה בעומק השטח הסורי ועל הגדה המערבית של תעלת סואץ, כ-101 קילומטרים מקהיר. אבל המחיר היה הכבד ביותר מאז מלחמת העצמאות. הערכות שפורסמו על מספר החללים של צה"ל נעות בין כ-2,520 לכ-2,800; ההיסטוריון אברהם רבינוביץ מונה 2,656 הרוגים. מצרים וסוריה מעולם לא פרסמו נתונים מלאים; הערכות מחקריות של מספר ההרוגים שלהן נעות בטווח רחב, בערך 5,000 עד 15,000 במצרים ו-3,000 עד 3,500 בסוריה.

השיחות הישירות הראשונות מזה עשרות שנים בין קצינים ישראלים ומצרים נערכו באוהל בקילומטר 101 של כביש קהיר-סואץ, ושם נחתם ב-11 בנובמבר 1973 הסכם שש הנקודות על אספקה לארמייה השלישית ועל חילופי שבויים. הדיפלומטיה של קיסינג'ר הניבה הסכם הפרדת כוחות עם מצרים ב-18 בינואר 1974, שבמסגרתו נסוג צה"ל מהגדה המערבית של התעלה, והסכם עם סוריה שנחתם בז'נבה ב-31 במאי 1974, שבמסגרתו יצאה ישראל מהמובלעת ומהעיר קונייטרה וכוח משקיפים של האו"ם התמקם בין הצבאות. הסכם ביניים שני עם מצרים נחתם ב-1975, וביקור סאדאת בירושלים בנובמבר 1977 סלל את הדרך להסכם השלום של מרץ 1979.

בבית סיימה המלחמה תקופה שלמה. הממשלה מינתה את ועדת אגרנט ב-21 בנובמבר 1973. הדוח הביניים שלה, שפורסם ב-1 באפריל 1974, המליץ להעביר מתפקידם את ראש אמ"ן וקציני מודיעין בכירים נוספים ואת אלוף פיקוד הדרום; אלעזר התפטר. הוועדה לא הטילה אחריות אישית על מאיר ועל דיין, אבל המחאה הציבורית, שהחלה ביוזמת אנשי מילואים כמו מוטי אשכנזי, מפקד מעוז בודפשט, גברה עד שמאיר הודיעה על התפטרותה באפריל 1974. יצחק רבין הקים ממשלה חדשה ביוני. מסקנות הוועדה עיצבו את בנייתו מחדש של צה"ל, והדוח המלא נפתח לציבור בשלבים, האחרון שבהם ב-2006.

זיכרון ומורשת

בישראל נזכרת המלחמה קודם כול ככשל של התרעה, ואחר כך כסיפור של יחידות שהחזיקו מעמד כשהתוכנית קרסה: צוותי הטנקים בגולן, לוחמי המעוזים, הצנחנים בחווה הסינית. יום הזיכרון למלחמה מצוין מדי סתיו לפי התאריך העברי, יום הכיפורים תשל"ד, והטקסים הממלכתיים לזכר החללים נערכים ביום הזיכרון. הוויכוח על ההחלטות של 5 ו-6 באוקטובר נמשך כבר חמישה עשורים, ומתחדש עם כל פרסום של מסמכים מהארכיונים.

במצרים נחגגת המלחמה ב-6 באוקטובר כניצחון לאומי, שבמרכזו צליחת התעלה ושבירת קו בר-לב. סוריה מציינת אותה כ"מלחמת השחרור של אוקטובר". הזיכרונות השונים אינם סותרים זה את זה אלא עונים על שאלות שונות: ישראל שואלת איך הופתעה, מצרים וסוריה שואלות מה השיגו צבאותיהן, ושתי התשובות הן חלק מהתיעוד. המלחמה גם שינתה את תורת הלחימה של צה"ל, עם דגש חדש על שילוב זרועות, על חי"ר לצד השריון ועל האיום של טילים נגד טנקים וטילי נ"מ.

ציר זמן

• 5 באוקטובר 1973: אשרף מרואן מזהיר את ראש המוסד צבי זמיר בלונדון שהמלחמה תפרוץ למחרת.
• 6 באוקטובר 1973: מצרים וסוריה תוקפות בסביבות 14:00; כוחות מצריים צולחים את התעלה וכוחות סוריים כובשים את מוצב החרמון.
• 8 באוקטובר 1973: מתקפת נגד ישראלית בסיני נכשלת; כוחות המילואים מייצבים את החזית בגולן.
• 11 באוקטובר 1973: צה"ל תוקף לתוך סוריה ומתחיל ליצור מובלעת לעבר דמשק.
• 14 באוקטובר 1973: מתקפת השריון המצרית בסיני נהדפת; הרכבת האווירית האמריקנית לישראל מתחילה.
• 16 באוקטובר 1973: הצנחנים מתבססים על הגדה המערבית של התעלה בדוורסואר.
• 22 באוקטובר 1973: החלטה 338 של מועצת הביטחון קוראת להפסקת אש; צה"ל כובש מחדש את החרמון.
• 25 באוקטובר 1973: החלטה 340 מתקבלת והלחימה פוסקת.
• 11 בנובמבר 1973: הסכם שש הנקודות נחתם בקילומטר 101.
• 18 בינואר 1974: ישראל ומצרים חותמות על הסכם הפרדת הכוחות.
• 1 באפריל 1974: ועדת אגרנט מפרסמת את הדוח הביניים.
• 31 במאי 1974: ישראל וסוריה חותמות בז'נבה על הסכם הפרדת הכוחות.