הקרב במעבר המיתלה (1956)

הקרב במעבר המיתלה התחולל ב-31 באוקטובר 1956 בערוץ צר במערב סיני, כ-50 קילומטרים מזרחית לסואץ. ראשיתו יומיים קודם לכן, כשכ-400 צנחנים הוצנחו סמוך לפתחו המזרחי של המעבר בפתיחת מבצע קדש. כשנכנס כוח צנחנים חזק אל המעבר, בניגוד להנחיות הרמטכ"ל, לכדו אותו חיילים מצרים שהתבצרו בצוקים באש צולבת. עד רדת הלילה טיהרו הצנחנים את המעבר, אבל 38 מהם נהרגו, לפי הנתון שמביא ההיסטוריון דרק ורבל, ועמם כ-260 חיילים מצרים. זה היה הקרב היקר ביותר של צה"ל במלחמה.

הצנחה שנועדה להטעות

תוכניתו של משה דיין למבצע קדש נפתחה בעמימות מכוונת. לפי ההסכם הסודי בסוור, מהלך הפתיחה של ישראל היה צריך להיראות רציני מספיק כדי לתת לבריטניה ולצרפת עילה להתערב בתעלה, ומוגבל מספיק כדי שאם בעלות הברית לא יפעלו, תוכל ישראל להציג אותו כפשיטה גדולה ולא כמלחמה. גדוד צנחנים שמוצנח עמוק בסיני, קרוב לתעלה, ענה על שני הצרכים.

אחר הצהריים של 29 באוקטובר צנח גדוד 890 של הצנחנים, בפיקוד סגן-אלוף רפאל איתן, ממטוסי תובלה סמוך לאנדרטת פרקר, אנדרטה בקצה המזרחי של המעבר. טעות ניווט הנחיתה את הצנחנים כמה קילומטרים מן האזור המתוכנן, אבל הגדוד התחפר בלי התנגדות. שאר חטיבת הצנחנים 202 של אריאל שרון יצאה ביבשה מן הגבול ליד כונתילה, פרצה דרך עמדות מצריות בתמד ובנח'ל לאורך כ-200 קילומטרים של מדבר, והגיעה אל הצנחנים בליל 30 באוקטובר, אחרי שרבים מכלי הרכב שלה התקלקלו בדרך.

הקרב בתוך המעבר

עד 31 באוקטובר התרכזה החטיבה בפתחו המזרחי של המעבר, ודיווחים הגיעו על מטוסים ושריון מצריים הנעים לעברה. פקודותיו של דיין התירו פעולה מוגבלת בלבד. שרון לחץ לקבל אישור להיכנס למעבר כדי לאבטח אותו, וקיבל היתר לשלוח סיור. הוא שלח כוח גדול בהרבה, של זחל"מים, טנקים ומרגמות, ובין מפקדיו מרדכי (מוטה) גור, שנכנס למעבר בשעות הצהריים המוקדמות.

המצרים הציבו חיילים מחטיבה 2 שלהם במערות ובעמדות לאורך שתי דפנות הערוץ. השיירה של גור נסעה היישר אל שטח השמדה. כלי רכב נפגעו, והכוחות המובילים רותקו לכביש הצר במשך כל אחר הצהריים. אז החלו הצנחנים לטפס ולהילחם במעלה המדרונות. בין שש לתשע בערב, בערך, טיהרו שתי פלוגות ששלחו אהרון דוידי ורפאל איתן את העמדות בשני צדי המעבר בלחימה פנים אל פנים. הכוח המצרי נסוג במהלך הלילה.

המחיר היה כבד בשני הצדדים. האבדות הישראליות מובאות בדרך כלל כ-38 הרוגים וכ-120 פצועים; האבדות המצריות ככ-260 הרוגים.

המחלוקת והמורשת

הקרב היה שנוי במחלוקת מרגע שהסתיים. מבחינה צבאית היה ערכו של המעבר מוגבל: הלחימה המכרעת של המבצע התנהלה בצפון, והמצרים כבר נסוגו לעבר התעלה. דיין, שנודע לו על ההתקפה בדיעבד, הגן בפומבי על ההחלטה לכבוש את המעבר, אבל מתח ביקורת על הטקטיקה החזיתית של שרון שעלתה, לדבריו, בחיים מיותרים. מבקרים, ובהם קצינים שלחמו במעבר, טענו מאוחר יותר שהצגת התקדמות בכוח גדודי כ"סיור" הטעתה את המטה הכללי. הפרשה פתחה קרע ממושך בין שרון לבין חלק מקציני הצנחנים ועיצבה את תדמיתו כמפקד מבריק אך ממרה פקודות, תדמית שליוותה אותו גם במלחמות הבאות.

בעיני הצנחנים, שרבים מהם צמחו בפעולות התגמול, הפך המיתלה לסיפור מכונן של אומץ ושל אובדן. המעבר שב לתולדות ישראל ב-1967 וב-1973, כשהיה שוב ציר מפתח בין התעלה למרכז סיני. ההצנחה עצמה, בערב הראשון של המבצע, נותרה הרגע שבו החלה מלחמת 1956 של ישראל; באותו ערב התרחש בתוך ישראל טבח כפר קאסם.