הפידאיון ופעולות התגמול (1951 עד 1956)

הסכמי שביתת הנשק של 1949 סיימו את הקרבות של מלחמת העצמאות, אבל לא הביאו שקט לגבולות החדשים. בשבע השנים הבאות חצו אלפי אנשים את הקווים מירדן, מרצועת עזה שבשליטת מצרים, מסוריה ומלבנון, וישראל השיבה על המסוכנות שבחדירות בפשיטות צבאיות אל שטח השכנות. הן נודעו בשם פעולות התגמול. הן החלו כמענה לבעיית ביטחון לאורך מאות קילומטרים של קו פרוץ, והסתיימו כמשהו גדול בהרבה: מבחן כוח בין ישראל למדינות ערב, שתרם להידרדרות אל מבצע קדש ב-1956.

גבול שאי אפשר היה לאטום

קווי 1949 נמתחו במקום שבו נעצרו הצבאות, לא במקום שבו חיו הקהילות. כפרים בגדה המערבית נותקו מאדמותיהם, שנותרו בצד הישראלי. מאות אלפי פליטים ערבים פלסטינים חיו במרחק ראייה מהבתים ומהשדות שעזבו או שגורשו מהם ב-1948. הגבול החדש עבר בפרדסים, בוואדיות ובמדבר הפתוח, כמעט בלי גדרות ועם סיורים מעטים.

רוב החוצים בשנים הראשונות לא היו לוחמים. ההיסטוריון בני מוריס, שמחקרו על התקופה הוא עדיין העבודה המרכזית בנושא, מסיק שרוב המסתננים ב-1949 עד 1951 היו פליטים שחזרו לקצור יבול, להוציא רכוש, להבריח סחורות או לבקר קרובים. מיעוט בא לגנוב בקר וצינורות השקיה, ומספר קטן עוד יותר בא להרוג. ההבדל לא שינה הרבה ליישובי הספר, שרבים מהם היו מושבי עולים חדשים מעיראק, מתימן, ממרוקו וממחנות העקורים באירופה, שישבו בבדידות לאורך הקו.

המחיר היה כבד בשני הצדדים. מוריס מעריך שמסתננים הרגו כ-200 ישראלים בין 1949 ל-1956, רובם אזרחים, ושמספר דומה של חיילים נהרג בתקריות גבול ובפשיטות. לפי הערכתו, כוחות ישראליים הרגו באותן שנים בין 2,700 ל-5,000 מסתננים, רובם לא חמושים ורובם לפני 1952, כשחיילים ירו כמעט בכל מי שחצה את הקו בלילה. אלה הערכות שנבנו מרישומים חלקיים בשני הצדדים, ומוריס מציג אותן ככאלה.

מבעיה משטרתית לתורה צבאית

בתחילת שנות החמישים ניסתה ישראל כמה דרכים במקביל: מארבים לאורך הקו, מיקוש של צירי החדירה, גירוש של מי שנתפס בתוך המדינה ופשיטות עונשין קטנות על כפרים שנחשדו כמקלט למסתננים. הפשיטות הראשונות נכשלו לא פעם. יחידות תעו בדרך, נסוגו תחת אש או פגעו בבתים הלא נכונים, והמטה הכללי הגיע למסקנה שחיל הרגלים של אותם ימים אינו מאומן לפעולות לילה מעבר לגבול.

התשובה הייתה יחידה מסוג חדש. באוגוסט 1953, בהוראת ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הוקמה יחידה 101, קומנדו קטן של מתנדבים, כ-50 איש, בפיקודו של רב-סרן צעיר בשם אריאל שרון. היא התקיימה חמישה חודשים בלבד, אבל דרכי הפעולה שלה, מסעות לילה, חוליות קטנות והתעקשות על השלמת המשימה בכל מחיר, עיצבו את תרבות הלחימה של צה"ל לעשרות שנים. בינואר 1954 מיזג אותה הרמטכ"ל החדש, משה דיין, לגדוד הצנחנים 890, ושרון מונה למפקדו. הצנחנים, ובהמשך חטיבה 202, ביצעו כמעט את כל פעולות התגמול הגדולות שבאו אחר כך.

ההיגיון של הפעולות נאמר בגלוי על ידי בן-גוריון ודיין. ממשלות ערב, טענו, מסוגלות לעצור את ההסתננות אם ירצו, ויעשו זאת רק כשמחיר ההשלמה איתה יהיה גבוה מדי. הפעולות נועדו להעלות את המחיר הזה, להחזיר את הביטחון ליישובי הספר המבוהלים ולהוכיח לחיילי הצבא עצמו שהוא מסוגל להכות בלילה, עמוק מעבר לקו. למדיניות היו מבקרים נחושים בתוך הממשלה, ובראשם משה שרת, שר החוץ ומתחילת 1954 עד סוף 1955 ראש הממשלה, שהאמין שהפעולות עולות לישראל במעמד הבינלאומי יותר משהן מוסיפות לביטחונה. הוויכוח הזה, שהתנהל בחלקו בישיבות הממשלה ובחלקו ביומנו של שרת, הוא מן המתועדים ביותר בתולדות המדינה בשנותיה הראשונות.

הצדדים לאורך הקווים

לכל גבול היה אופי משלו:

• ירדן: הקו הארוך והפרוץ ביותר, לאורך הגדה המערבית ועד אזור ירושלים. הלגיון הערבי, צבא ירדן בפיקודו של הגנרל הבריטי ג'ון באגוט גלאב, ניסה לא פעם לבלום את ההסתננות, ופשיטות ישראליות הסתיימו תכופות בקרבות עם חיילי הלגיון ועם המשמר הלאומי בגדה.
• מצרים: רצועת עזה, הצפופה בפליטים, ניצבה מול היישובים הצעירים בצפון הנגב. עד 1955 השלטונות המצריים בעיקר העלימו עין מן החדירות ולא ארגנו אותן. מאז ואילך הקים המודיעין הצבאי המצרי יחידות פידאיון של מתנדבים פלסטינים והפעיל אותן.
• סוריה: באזורים המפורזים ליד הכנרת ובעמק החולה התנהל סכסוך מסוג אחר, על עיבוד אדמות, על דיג ועל מים, ולא על הסתננות, כשעמדות סוריות על הרמה שולטות באדמות החקלאיות של ישראל.
• האומות המאוחדות: ועדות שביתת הנשק המעורבות וארגון הפיקוח על שביתת הנשק (אונטס"ו) חקרו תקריות ופרסמו גינויים, ומועצת הביטחון קיבלה שורת החלטות שגינו פשיטות ישראליות.

מהלך מלחמת הגבולות

קיביה והצל שהטילה, 1953 עד 1954

הפעולה ששינתה את המדיניות באה באוקטובר 1953. בלילה של 12 באוקטובר הושלך רימון אל בית ביהוד, והרג אם, סוזן קיניאס, ושני ילדיה הקטנים. כעבור שני לילות, ב-14 באוקטובר, חצו לוחמי יחידה 101 וצנחנים בפיקוד שרון אל הכפר קיביה שבשליטת ירדן ופוצצו כ-45 בתים. לפחות 69 מתושבי הכפר נהרגו, כשני שלישים מהם נשים וילדים, רבים מהם בתוך הבתים. הסיפור המלא מובא בערך על פעולת קיביה.

התגובה הבינלאומית הייתה חריפה. מועצת הביטחון גינתה את ישראל בהחלטה 101 מ-24 בנובמבר 1953, וארצות הברית דחתה זמנית סיוע כלכלי. ב-19 באוקטובר אמר בן-גוריון ברדיו שאת הפעולה ביצעו תושבי ספר זועמים ולא הצבא, גרסה שלא התקבלה גם אז ושאיש מן ההיסטוריונים אינו מקבל כיום. בצבא נלמד לקח צר יותר: אחרי קיביה כוונו הפעולות בעיקר אל יעדים צבאיים ומשטרתיים ולא אל כפרים.

דפוס הפגיעה והתגובה נמשך. בלילה שבין 16 ל-17 במרץ 1954 ארבו מחבלים לאוטובוס במעלה עקרבים שבנגב והרגו 11 נוסעים. זהות המבצעים לא הוכחה מעולם, ועדת שביתת הנשק המעורבת סירבה להאשים את ירדן מחוסר ראיות, וישראל פרשה מן הוועדה במחאה. בסוף אותו חודש פשט כוח ישראלי על הכפר נחאלין שבגדה.

עזה והפנייה אל מצרים, 1955

בפברואר 1955 חזר בן-גוריון מפרישתו כשר הביטחון, ובתוך ימים עבר מוקד מלחמת הגבולות דרומה. אחרי שמסתננים שנקשרו למודיעין הצבאי המצרי גנבו מסמכים ליד ראשון לציון והרגו אזרח ליד רחובות, תקפו צנחנים בליל 28 בפברואר את בסיס הצבא המצרי ליד תחנת הרכבת של עזה. מבצע חץ שחור הרג 37 או 38 חיילים ואזרחים מצרים, לפי ספירות שונות, ושמונה חיילים ישראלים. זו הייתה ההתנגשות העקובה מדם ביותר בין ישראל למצרים מאז 1949.

מה שבא אחר כך נתון בוויכוח היסטורי ארוך. גמאל עבד אל-נאצר תיאר מאוחר יותר את הפשיטה על עזה כנקודת מפנה ששכנעה אותו שמצרים זקוקה לנשק מודרני. המודיעין המצרי ארגן יחידות פידאיון בעזה בפיקוד סגן-אלוף מוסטפא חאפז, ופשיטותיהן עמוק בתוך ישראל בקיץ 1955 העלו את מספר ההרוגים הישראלים בגבול הזה ל-48 באותה שנה, לפי מוריס, לעומת שבעה או שמונה בשנה ב-1951 עד 1954. בספטמבר 1955 הכריז נאצר על עסקת הנשק הצ'כית, שהבטיחה למצרים טנקים ומטוסי סילון מן הגוש הסובייטי בהיקף שישראל לא יכלה להשוות. יש היסטוריונים, ואבי שלאים ביניהם, הרואים בחץ שחור טעות שדחפה את נאצר לעימות. אחרים טוענים שהמדיניות המצרית כבר נעה לכיוון הזה והפשיטה רק האיצה אותה.

הפשיטות הישראליות גדלו בתגובה. מבצע אלקיים פגע בעמדות משטרה מצריות בחאן יונס ב-31 באוגוסט 1955. במבצע הר געש, ב-2 בנובמבר 1955, כבשו צנחנים וחיילי רגלים עמדות מצריות באזור המפורז של ניצנה; לפי הנתונים הישראליים נהרגו 81 חיילים מצרים ו-55 נשבו, ושבעה חיילי צה"ל נהרגו.

הכנרת, דצמבר 1955

בחזית הסורית נסב הסכסוך על הדיג ועל השימוש בכנרת, שכולה הייתה בתחום ישראל לפי קווי שביתת הנשק. עמדות סוריות בחוף הצפוני-מזרחי ירו על סירות דיג ומשטרה ישראליות. בליל 11 בדצמבר 1955 תקפו צנחנים וחיילי רגלים, בסיוע כלי שיט, את העמדות הסוריות במבצע עלי זית. לפי הנתונים הישראליים נהרגו 54 חיילים סורים ו-30 נשבו, ושישה ישראלים נהרגו. הפעולה באה בשעה ששרת שהה בוושינגטון כדי להשיג נשק אמריקני, והוא ראה בעיתוי שלה מכה מכוונת למאמציו המדיניים. מועצת הביטחון גינתה את ישראל בהחלטה 111 מ-19 בינואר 1956.

הפעולות האחרונות, 1956

שנת 1956 הביאה עוד פיגועי פידאיון מעזה ומירדן ועוד פעולות בתגובה. באפריל נהרג רועי רוטברג, קצין הביטחון הצעיר של קיבוץ נחל עוז, ליד גבול הרצועה, והספדו הקצר של דיין, שדיבר על זעמם של הפליטים מעבר לגדר לצד הנחישות הישראלית, הפך לאחד הנאומים המצוטטים ביותר בתולדות ישראל. ביולי 1956 נהרג מוסטפא חאפז בעזה מחבילת נפץ, פעולה שיוחסה בהרחבה למודיעין הצבאי הישראלי.

פעולת התגמול האחרונה והיקרה מכולן כוונה אל מצודת המשטרה הבריטית בקלקיליה, בליל 10 באוקטובר 1956. הקרב השתבש, נדרש כוח חילוץ, ו-18 חיילי צה"ל נהרגו, ואילו האבדות הירדניות מוערכות בין 70 לכ-100, לפי מקורות שונים. בריטניה, שהייתה קשורה לירדן בהסכם הגנה, הזהירה שהיא עשויה להתערב. פחות משלושה שבועות לאחר מכן יצאה ישראל למלחמה, לא נגד ירדן אלא נגד מצרים, ובתיאום סודי עם בריטניה וצרפת.

התוצאות וההשלכות

מבצע קדש, שהחל ב-29 באוקטובר 1956, סיים את השלב הראשון של מלחמת הגבולות. כיבוש רצועת עזה פירק את בסיסי הפידאיון שבה, ואחרי הנסיגה הישראלית במרץ 1957 שמרה נוכחות כוח החירום של האו"ם לאורך קו הרצועה על שקט יחסי במשך עשור. החזיתות מול ירדן וסוריה נרגעו לזמן מה אך מעולם לא לגמרי, ודפוס הפיגוע והתגובה חזר בשנות השישים, עד פעולות כמו פעולת סמוע ב-1966.

השאלה אם מדיניות התגמול הצליחה שנויה במחלוקת עד היום. תומכיה מצביעים על הירידה בהסתננות מירדן אחרי 1954, שאותה הם מייחסים לפחות בחלקה לחשש הירדני מפשיטות, ועל הפיכת צה"ל לצבא שמסוגל לפעולות התקפיות בלילה. מבקריה, אז ומאז, מצביעים על קיביה, על הבידוד המדיני שבא אחרי כמה מן הפעולות ועל עדויות לכך שהפשיטות על עזה הפכו בעיה שהעלימו ממנה עין למדיניות מצרית של התקפות מאורגנות. מסקנתו של מוריס עצמו היא שהפעולות גם דיכאו אלימות וגם עוררו אותה, תלוי בחזית ובשנה.

מורשת וזיכרון

בזיכרון הישראלי התקופה נזכרת קודם כול דרך הצנחנים: המיתוס של יחידה 101, המפקדים שצמחו בה, ובהם שרון, רפאל איתן, מאיר הר-ציון ואהרון דוידי, ומורשת הדוגמה האישית ו"אחריי". אנדרטה לפעולות הצנחנים ניצבת סמוך לקיבוץ מפלסים, מול עזה. בזיכרון הפלסטיני והירדני נזכרים קיביה ושאר הכפרים שהותקפו כטבח באזרחים, והפידאיון כביטוי הראשון להתנגדות פלסטינית חמושה אחרי 1948. שני הזיכרונות נשענים על אותם אירועים, וכתיבה היסטורית רצינית צריכה להחזיק את שניהם יחד.

ציר זמן

• אוגוסט 1953: הקמת יחידה 101 בפיקוד אריאל שרון, בהוראת בן-גוריון.
• 12 באוקטובר 1953: רימון שהושלך לבית ביהוד הורג את סוזן קיניאס ושני ילדיה.
• 14 באוקטובר 1953: פעולת קיביה; לפחות 69 מתושבי הכפר נהרגים.
• ינואר 1954: יחידה 101 ממוזגת לגדוד הצנחנים 890.
• 17 במרץ 1954: 11 נוסעי אוטובוס נרצחים במארב במעלה עקרבים.
• 28 בפברואר 1955: מבצע חץ שחור תוקף את הבסיס המצרי ליד עזה.
• 27 בספטמבר 1955: נאצר מכריז על עסקת הנשק הצ'כית.
• 2 בנובמבר 1955: מבצע הר געש באזור המפורז של ניצנה.
• 11 בדצמבר 1955: מבצע עלי זית נגד העמדות הסוריות בכנרת.
• 10 באוקטובר 1956: הפשיטה על מצודת המשטרה בקלקיליה, פעולת התגמול הגדולה האחרונה לפני המלחמה.
• 29 באוקטובר 1956: פרוץ מבצע קדש.