מבצע עלי זית בכנרת (1955)

בליל 11 בדצמבר 1955 תקפו צנחנים וחיילי רגלים, בסיוע כלי שיט, את עמדות הצבא הסורי לאורך החוף הצפוני-מזרחי של הכנרת, בין האזור שמצפון לקיבוץ עין גב לבין שפך הירדן. מבצע עלי זית, המכונה גם מבצע כנרת, השמיד את המוצבים הסוריים בתוך שעות ספורות. לפי הנתונים הישראליים נהרגו 54 חיילים סורים ו-30 נשבו, ושישה חיילי צה"ל נהרגו. זו הייתה הפעולה הישראלית הגדולה ביותר נגד סוריה בתקופת פעולות התגמול, והשלכותיה המדיניות היו כבדות משקל מתוצאותיה הצבאיות.

אגם שחוצה רצועה צרה

קו שביתת הנשק עם סוריה מ-1949 השאיר את כל הכנרת בתחום ישראל, אבל בצד הצפוני-מזרחי עבר הגבול עשרה מטרים בלבד מקו המים. עמדות של הצבא הסורי על החוף ועל המדרונות שמעליו שלטו באגם. ב-1954 וב-1955 לא נסב הסכסוך בחזית הזאת על הסתננות אלא על דיג ועל ריבונות. דייגים וחקלאים סורים השתמשו בחוף ובמים, סירות משטרה ישראליות סיירו כדי להפגין שליטה ישראלית, ועמדות סוריות ירו על סירות ישראליות שהתקרבו לחוף המזרחי. ישראל רצתה גם שבויים סורים כדי להחליפם בארבעה חיילים ישראלים שהוחזקו אז בסוריה.

העילה הייתה דקה. יום לפני הפשיטה שטה סירת משטרה ישראלית קרוב לחוף הסורי וספגה אש. בני מוריס, שחקר את המסמכים הישראליים, מסיק שהמבצע תוכנן ותורגל מראש ושהתקרית שימשה להצדקתו.

מתקפת הלילה

על המבצע פיקד אריאל שרון, ואת עיקרו ביצעה חטיבת הצנחנים, עם כוחות של הנח"ל ושל גבעתי. בראש היחידות עמדו רפאל איתן ואהרון דוידי, וחלק מן הכוח נחת מסירות על החוף המזרחי. בהתקדמות לילית לאורך קו החוף כבש הכוח את המוצבים הסוריים בזה אחר זה ופוצץ אותם. שישה חיילי צה"ל נהרגו ועשרה בערך נפצעו. האבדות הסוריות, כפי שהן מופיעות בתיאורים הישראליים, היו 54 הרוגים ו-30 שבויים, יחס שהמחיש עד כמה לא היה חיל המצב הסורי מוכן.

הסערה המדינית

העיתוי לא יכול היה להיות גרוע יותר עבור משה שרת, ששב לכהן כשר החוץ אחרי חזרתו של בן-גוריון לראשות הממשלה בנובמבר 1955. שרת שהה בוושינגטון כדי להשיג נשק אמריקני שיענה על העסקה הצ'כית של מצרים, והאמין שהוא קרוב להצלחה. הפשיטה קטעה את התקוות האלה. שרת שלח לבן-גוריון מברק זועם, ובשובו אמר, במשפט שצוטט רבות לאחר מכן, ש"השטן עצמו לא היה בוחר עיתוי גרוע יותר". הוא חשד שהפשיטה נועדה לחבל במאמציו המדיניים. כמה שרים מחו על היקף הפעולה ודרשו שפעולות מסוג זה יובאו מעתה לפני הממשלה כולה. בן-גוריון העיר מאוחר יותר שהמבצע אולי "הצליח יותר מדי".

מועצת הביטחון של האו"ם גינתה את הפשיטה בהחלטה 111 מ-19 בינואר 1956 והזהירה שהפרות נוספות של שביתת הנשק עלולות להביא לצעדים מכוח מגילת האו"ם. נוסח החלטה 111 (נפתח בכרטיסייה חדשה) מגנה את ההתקפה כהפרה בוטה של הוראות הפסקת האש ושל הסכם שביתת הנשק. ארבעת השבויים הישראלים בסוריה הוחזרו בחילופי שבויים ב-29 במרץ 1956.

המשמעות

עלי זית הראה שמדיניות התגמול הישראלית עברה ממענה לפיגועים מסוימים להפגנת שליטה בשטח שנוי במחלוקת. הוא העמיק את הקרע בין בן-גוריון לשרת, שהסתיים בהתפטרותו הכפויה של שרת מן הממשלה ביוני 1956. יש היסטוריונים הקושרים את החולשה הסורית שנחשפה בפשיטה להחלטת סוריה להימנע מהתערבות במבצע קדש פחות משנה לאחר מכן. הסכסוך העמוק על האגם, על האזורים המפורזים ועל מי הירדן לא נפתר, והוא שב בשנות השישים בדמות המלחמה על המים.