מבצע קדש ומלחמת סיני (1956)

ב-29 באוקטובר 1956 צנחו צנחני צה"ל במדבר סיני, סמוך למעבר המיתלה, כ-50 קילומטרים מתעלת סואץ. בתוך שמונה ימים השתלט צה"ל כמעט על כל חצי האי סיני ועל רצועת עזה, ובאותו זמן תקפו בריטניה וצרפת, לפי הסכם מוקדם וסודי, את מצרים לאורך התעלה. בישראל נקראת המלחמה מבצע קדש או מלחמת סיני; העולם מכיר אותה כמשבר סואץ. מבחינה צבאית זה היה ניצחון ישראלי מכריע. מבחינה מדינית היא הסתיימה בדרישה, בהובלה אמריקנית, לנסיגה שישראל לא יכלה לסרב לה, ובהישגים שהתבררו כממשיים אך מוגבלים: פתיחת מצרי טיראן ועשר שנים של שקט יחסי בגבול מצרים.

הדרך למלחמה

ישראל הגיעה ל-1956 אחרי חמש שנים של מלחמת גבולות שוחקת. הפידאיון ופעולות התגמול הפכו את קו עזה ואת הגבול הירדני למוקד הדאגה הביטחונית, וב-1955 החל המודיעין הצבאי המצרי לארגן יחידות פידאיון ולשלוח אותן מעזה עמוק לתוך ישראל. מצרים גם סגרה את מצרי טיראן, בקצהו הדרומי של סיני, בפני ספנות ישראלית, ובכך ניתקה את אילת מן הים האדום, ומנעה מאוניות ישראליות לעבור בתעלת סואץ.

שתי התפתחויות ב-1955 הפכו את החרדה הישראלית לתחושת דחיפות. הראשונה הייתה עסקת הנשק הצ'כית, שעליה הכריז גמאל עבד אל-נאצר ב-27 בספטמבר 1955, ושהבטיחה למצרים טנקים, מטוסי מיג-15 ומפציצי איליושין מן הגוש הסובייטי בכמויות שאיימו להפוך את מאזן הכוחות בתוך שנה או שנתיים. השנייה הייתה כישלון ישראל להשיג נשק דומה מארצות הברית. הרמטכ"ל משה דיין ודוד בן-גוריון, שחזר לראשות הממשלה בנובמבר 1955, השתכנעו שמלחמה עם מצרים בדרך, ושמוטב שתתנהל מוקדם ולא מאוחר.

צרפת הציעה מוצא. פריז, שנלחמה באלג'יריה והייתה משוכנעת שנאצר מחמש את המורדים שם, החלה ב-1956 לספק לישראל בחשאי נשק מודרני, ובו מטוסי מיסטר וטנקים קלים מדגם AMX-13. ואז, ב-26 ביולי 1956, הכריז נאצר באלכסנדריה על הלאמת חברת תעלת סואץ, שבעלי מניותיה היו ברובם בריטים וצרפתים. ראש ממשלת בריטניה, אנתוני אידן, ראה בנאצר רודן חדש שיש לעצור. עד הסתיו כבר תכננו לונדון ופריז מבצע צבאי לכיבוש התעלה וחיפשו עילה.

ההסכם הסודי בסוור

העילה הייתה ישראל. ב-22 עד 24 באוקטובר 1956 נפגשו בן-גוריון, דיין ושמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, עם נציגים צרפתים ובריטים בווילה בסוור שליד פריז. התוכנית שסוכמה, ונרשמה במסמך שנודע כפרוטוקול סוור, הייתה פשוטה וצינית. ישראל תתקוף בסיני ותאיים על התעלה. בריטניה וצרפת יפנו אז אולטימטום לשני הצדדים להתרחק מאזור התעלה, וכשמצרים תסרב, יתערבו כדי "להפריד בין הלוחמים" ויתפסו את התעלה. ישראל קיבלה הבטחה לחיפוי אווירי על עריה ולסיוע ימי, והבטחה שלא תילחם במצרים לבדה.

ממשלת בריטניה הכחישה את קיום ההסכם במשך שנים. היום הוא מתועד במלואו, והעותק הישראלי של הפרוטוקול פורסם ברבים. היסטוריונים מכל הקשת מסכימים על העובדות היסודיות ונבדלים בהדגשים: יש, כמו אבי שלאים, המדגישים את רצונו הוותיק של בן-גוריון במלחמת מנע ואת הסתייגותו מן ההישענות על בריטניה, ויש המדגישים את הלחץ הממשי של פשיטות הפידאיון ושל המצור המצרי.

הכוחות

צה"ל שיצא למלחמה ב-1956 היה עדיין צבא מילואים ברובו. הוא גייס את המילואים בתוך ימים, בחסות שמועות שהיעד הוא ירדן, שבה התרחשה פעולת התגמול הגדולה האחרונה, בקלקיליה, ב-10 באוקטובר. בין כוחות המחץ היו חטיבת הצנחנים 202 בפיקוד אריאל שרון, חטיבה 7 המשוריינת, חטיבה 9 בפיקוד אברהם יפה ועוד חטיבות רגלים ושריון שאורגנו בעוצבות אוגדתיות. חיל האוויר, שתוגבר זה עתה במטוסי סילון צרפתיים, ניצב מול חיל אוויר מצרי שרק החל לקלוט את מטוסיו מן הגוש הסובייטי.

הכוחות המצריים בסיני רוכזו במשולש מבוצר בצפון-מזרח, סביב אבו עגילה ואום כתף, ברפיח ובאל-עריש וברצועת עזה, עם חילות מצב קטנים יותר לאורך הצירים המרכזיים ובשארם א-שייח'. אחרי האולטימטום הבריטי-צרפתי הורה הפיקוד העליון המצרי לרוב היחידות בסיני לסגת לעבר התעלה כדי להתמודד עם האיום הגדול יותר.

מהלך המלחמה

מהלך הפתיחה במעבר המיתלה

תוכניתו של דיין נפתחה לא בהתקפה חזיתית אלא במהלך עמוק שנועד להיראות בעיני מצרים כפשיטה גדולה ולא כמלחמה, ולתת לבריטים ולצרפתים את העילה שלהם. אחר הצהריים של 29 באוקטובר הוצנח גדוד 890 של הצנחנים, בפיקוד סגן-אלוף רפאל איתן, סמוך לאנדרטת פרקר, בקצה המזרחי של מעבר המיתלה. קודם לכן קרעו ארבעה מטוסי מוסטנג ישראליים בפרופלורים ובכנפיים את קווי הטלפון העיליים של המצרים בסיני. שאר חטיבתו של שרון נעה במדבר דרך כונתילה, תמד ונח'ל, והתחברה עם הצנחנים ב-30 באוקטובר.

למחרת התחולל הקרב השנוי במחלוקת ביותר במלחמה. בניגוד להנחיית דיין להחזיק ולא להתקדם, שלח שרון כוח חזק לתוך המעבר, ושם לכדו אותו חיילים מצרים שהתבצרו בדפנותיו באש צולבת קטלנית. עד שטיהרו הצנחנים את המעבר בלילה, נהרגו 38 חיילי צה"ל, לפי הנתון שמביא ההיסטוריון דרק ורבל, וכ-260 חיילים מצרים. הסיפור המלא מובא בערך על הקרב במעבר המיתלה.

הציר הצפוני ורצועת עזה

הלחימה הכבדה יותר התנהלה בצפון. כוחות שריון ורגלים תקפו את המוצבים המצריים המבוצרים באום כתף ובאבו עגילה מ-30 באוקטובר, ואחרי התקפה ראשונה שנכשלה איגפה חטיבה 7 את מערך ההגנה והגיעה לעורפו. המוצבים המצריים נפלו או ננטשו בלילה שבין 1 ל-2 בנובמבר. רפיח נפלה ב-1 בנובמבר, אל-עריש ב-2 בנובמבר, וכוחות צה"ל הגיעו לקרבת אזור התעלה בצירים המרכזי והצפוני.

רצועת עזה נכבשה ב-2 וב-3 בנובמבר. העיר עזה נכנעה ב-2 בנובמבר וחאן יונס נפלה ב-3 בנובמבר. כיבוש הרצועה, הצפופה בפליטים, לווה בהריגת אזרחים פלסטינים וגברים שנחשדו כפידאיון בחאן יונס ב-3 בנובמבר וברפיח ב-12 בנובמבר. מנהל סוכנות הסעד של האו"ם (אונר"א) דיווח בדצמבר 1956 שקיבל רשימות של 275 הרוגים בחאן יונס. ההיסטוריון בני מוריס מעריך את מספר ההרוגים בשתי הערים בכ-200, ומקורות פלסטיניים מביאים מספרים גבוהים יותר. הגרסה הישראלית בזמן אמת תיארה קרבות עם התנגדות חמושה. ההרג הזה, כמו טבח כפר קאסם בתוך ישראל בערב הראשון של המלחמה, הוא חלק מתיעוד המבצע.

בים ובדרום

ב-31 באוקטובר הפגיזה המשחתת המצרית "איברהים אל-אוול" את חיפה. אחרי שנפגעה מספינות מלחמה ישראליות וצרפתיות וממטוסי חיל האוויר, נכנעה באותו יום וצורפה לחיל הים בשם אח"י חיפה. בדרום הרחוק נעה חטיבה 9 של יפה לאורך החוף המערבי השומם של מפרץ אילת, ציר שנחשב כמעט בלתי עביר לרכב, ובמקביל ירדו צנחנים לאורך צדו המערבי של חצי האי. שארם א-שייח' נכנעה ב-9:30 בבוקר 5 בנובמבר, ועמה עברו מצרי טיראן לידי ישראל.

ההתערבות הבריטית-צרפתית

האולטימטום הבריטי-צרפתי ניתן ב-30 באוקטובר. מצרים דחתה אותו, ומ-31 באוקטובר הפציצו מטוסים בריטיים וצרפתיים שדות תעופה מצריים. צנחנים נחתו ליד פורט סעיד ב-5 בנובמבר, וכוחות מן הים בעקבותיהם ב-6 בנובמבר. בשלב זה כבר קרס המצב המדיני. ב-2 בנובמבר קראה העצרת הכללית של האו"ם, שהתכנסה במושב חירום משום שבריטניה וצרפת הטילו וטו במועצת הביטחון, להפסקת אש ברוב של 64 נגד 5, כשישראל, בריטניה, צרפת, אוסטרליה וניו זילנד מתנגדות. ארצות הברית, שזעמה על כך שהושארה באפלה בימים האחרונים של מערכת הבחירות לנשיאות, הפעילה לחץ כלכלי על בריטניה. ב-5 בנובמבר שלח ראש ממשלת ברית המועצות, ניקולאי בולגנין, מכתב לבן-גוריון והזהיר שמעשי ישראל מעמידים בסימן שאלה את עצם קיומה כמדינה. הפסקת האש נכנסה לתוקף ב-6 עד 7 בנובמבר.

התוצאות וההשלכות

בשדה הקרב היו התוצאות חד-צדדיות. לפי דבריו של בן-גוריון בכנסת ב-5 במרץ 1957, איבד צה"ל 170 הרוגים וחייל אחד נפל בשבי; ספירות אחרות מביאות 172 הרוגים. האבדות המצריות לא נקבעו מעולם באופן מהימן: הערכות ההרוגים המצרים בלחימה מול ישראל נעות בין כ-1,000 ל-3,000, ואלפים נפלו בשבי. בריטניה וצרפת איבדו כמה עשרות חיילים.

במישור המדיני היו ההישגים צרים יותר. העצרת הכללית הקימה את כוח החירום של האו"ם, כוח שמירת השלום הראשון של הארגון, שנכנס לשטח מצרים בהסכמתה כדי לפקח על הנסיגות. בריטניה וצרפת עזבו את אזור התעלה עד 22 בדצמבר 1956. ישראל ניסתה להחזיק בעזה ובשארם א-שייח', ורק אחרי חודשים של לחץ אמריקני והבטחות בעניין חופש השיט הסכימה לצאת. ב-1 במרץ 1957 הודיעה שרת החוץ גולדה מאיר באו"ם על הנסיגה, והיא הושלמה עד 8 במרץ 1957, לפי האו"ם. אפשר לקרוא את תיאור האו"ם עצמו של כוח החירום הראשון של האו"ם (נפתח בכרטיסייה חדשה).

מה שישראל השיגה היה ממשי. חיילי כוח החירום הוצבו בשארם א-שייח' ולאורך קו עזה, מצרי טיראן נותרו פתוחים לשיט ישראלי יותר מעשר שנים, אילת צמחה לעיר נמל, ופשיטות הפידאיון מעזה פסקו. צה"ל יצא עם ביטחון עצמי חדש ועם דגש חדש על השריון, שאת כוחו המעיט דיין להעריך לפני המלחמה. הברית עם צרפת העמיקה והובילה לעסקות נשק נוספות ולשיתוף פעולה במחקר הגרעיני.

גם המחירים היו ממשיים. שיתוף הפעולה של ישראל עם שתי המעצמות הקולוניאליות הוותיקות אישש בעיני העולם הערבי את דמותה כמוצב של המערב. נאצר, שהובס בשדה הקרב, יצא כמנצח מדיני וכגיבור הלאומיות הערבית. בבריטניה סיים המשבר את הקריירה של אידן, שהתפטר בינואר 1957. וההסדר ששמר על השקט היה תלוי בהסכמה מצרית. כשדרש נאצר במאי 1967 שכוח החירום יעזוב והכריז על סגירה מחודשת של המצרים, נפתחה הדרך אל מלחמת ששת הימים.

מורשת וזיכרון

בישראל נזכר מבצע קדש כמלחמה שהוכיחה שהמדינה הצעירה מסוגלת לצאת למתקפה, וכמלחמת הצנחנים, של הצניחה במיתלה ושל המסע הארוך לשארם א-שייח'. ב-7 בנובמבר, אחרי כיבוש חצי האי, נאם בן-גוריון בכנסת במונחים של ניצחון היסטורי, ובתוך יממה נאלץ להודיע שישראל תיסוג. המרחק בין שני הרגעים האלה הפך ללקח שחוזר בכתיבה האסטרטגית הישראלית: ניצחון בשדה הקרב זקוק לגיבוי מדיני של מעצמה אחת לפחות. במצרים נזכרת המלחמה כ"התוקפנות המשולשת", ובבריטניה כרגע שבו גילתה האימפריה את גבולות כוחה.

ציר זמן

• 26 ביולי 1956: נאצר מכריז על הלאמת חברת תעלת סואץ.
• 22 עד 24 באוקטובר 1956: נציגי ישראל, צרפת ובריטניה מסכמים את פרוטוקול סוור.
• 29 באוקטובר 1956: צנחנים מוצנחים סמוך למעבר המיתלה; מבצע קדש מתחיל.
• 30 באוקטובר 1956: בריטניה וצרפת מפרסמות את האולטימטום; חטיבת שרון מתחברת עם הצנחנים.
• 31 באוקטובר 1956: הקרב במעבר המיתלה; המשחתת המצרית "איברהים אל-אוול" נלכדת מול חיפה.
• 2 בנובמבר 1956: אל-עריש והעיר עזה נופלות; העצרת הכללית של האו"ם קוראת להפסקת אש.
• 5 בנובמבר 1956: שארם א-שייח' נכנעת; צנחנים בריטים וצרפתים נוחתים ליד פורט סעיד.
• 6 בנובמבר 1956: בריטניה וצרפת מקבלות הפסקת אש.
• 1 במרץ 1957: גולדה מאיר מודיעה באו"ם על נסיגת ישראל.
• 8 במרץ 1957: נסיגת צה"ל מסיני ומעזה מושלמת.