הקרב בעמק הבכא (1973)

הקרב בעמק הבכא הוא שמה של בלימת הצבא הסורי בצפון רמת הגולן בידי חטיבה 7 בארבעת הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, בין 6 ל-9 באוקטובר 1973. החטיבה, שהייתה נחותה פי כמה במספר הטנקים, החזיקה בשורת גבעות נמוכות בין החרמונית לרכס שהלוחמים כינו בוסטר, בזמן שאוגדות סוריות הסתערו שוב ושוב, בעיקר בלילות. אחר הצהריים של 9 באוקטובר נותרו בחטיבה טנקים כשירים ספורים, ואז נשברה ההסתערות הסורית. העמק הרדוד שמול עמדותיה, שהתמלא בכלי רכב סוריים נטושים ושרופים, נקרא מאז עמק הבכא.

צפון הגולן באוקטובר 1973

אחרי הקרבות ברמת הגולן ב-1967 החזיקה ישראל ברמה עד קו הפסקת האש שכונה "הקו הסגול". בצפון היה המרחב בין הקו לעורף הישראלי צר. מאחורי החרמונית ובוסטר עבר הכביש למסעדה ולעמק החולה, ופריצה סורית שם הייתה חושפת את יישובי הגליל העליון. לאורך הקו עמדה שרשרת מוצבים קטנים וממוספרים, ולפניהם תעלת נ"ט.

תוכנית ההגנה של צה"ל ברמה הניחה התרעה של כמה ימים, שתאפשר לאוגדות המילואים להיפרס. ב-6 באוקטובר הסתכמה ההתרעה בשעות ספורות. ברמה היו לישראל שתי חטיבות שריון: חטיבת ברק (188), החטיבה הסדירה של הגזרה, שהייתה אחראית לכל הקו, וחטיבה 7 בפיקוד אל"ם אביגדור בן-גל, שהועלתה לרמה בימים שלפני המלחמה כאמצעי זהירות. יחד היו להן כ-170 טנקים. בן-גל קיבל את הגזרה הצפונית, עם כ-100 טנקים, וחטיבת ברק התרכזה בדרום. שתי החטיבות היו כפופות לאוגדה 36 בפיקוד תא"ל רפאל איתן ולפיקוד הצפון של האלוף יצחק חופי.

הכוחות שעמדו זה מול זה

הצבא הסורי תקף בשלוש דיוויזיות חי"ר ממוכן לאורך כל החזית, כל אחת מתוגברת בשריון, והחזיק שתי דיוויזיות משוריינות בעתודה. בצפון נפל המאמץ העיקרי על הדיוויזיה ה-7 הסורית בפיקוד תא"ל עומר אברש, שהיו בה כמה מאות טנקים משלה ושתוגברה במהלך הקרב בחטיבות שריון שהוקפצו מהעתודה. כוח הטנקים הסורי בחזית הגולן מנה הרבה יותר מ-1,000 טנקים, מול כ-170 טנקים ישראליים ברמה. החי"ר הסורי נשא טילי סאגר ומטולי RPG, והטנקים הסוריים, מדגמי T-55 ו-T-62, צוידו באמצעי ראיית לילה אינפרא-אדומים שלרוב הטנקים הישראליים לא היו.

טנקי הצנטוריון, שכונו בצה"ל "שוט", היו איטיים יותר, אבל תותחיהם היו טובים והצוותים אומנו לירות מסוללות ירי מוכנות, שאפשרו לירות מעבר לרכס כשרק מעט מהטנק חשוף. השיטה הזאת, לצד בחירת עמדות על הקרקע הגבוהה כשצירי ההתקדמות הסוריים מתחתיהן, מסבירה הרבה ממה שקרה אחר כך.

ארבעה ימים על הקו

6 באוקטובר: ההסתערות הראשונה

הארטילריה הסורית פתחה באש מעט לפני 14:00 ב-6 באוקטובר, וטורי שריון חצו את קו הפסקת האש מאחורי טנקי גישור וכלי פריצת מוקשים. גדודי חטיבה 7 עלו לסוללות. בצפון החזיק גדוד 77 בפיקוד סא"ל אביגדור קהלני באזור החרמונית; גדוד 74 של חטיבת ברק בפיקוד סא"ל יאיר נפשי, שהוכפף לבן-גל, החזיק בבוסטר ובמוצבים שסביבו. ההתקפות הראשונות נבלמו בתעלת הנ"ט, שבה עבדו מהנדסים סורים תחת אש כדי להניח גשרים.

הלילות שבין 6 ל-8 באוקטובר

הלחימה הקשה ביותר באה עם החשכה. טורים סוריים תקפו לאורך כל הלילה בעזרת זרקורים אינפרא-אדומים, ומפקדי הטנקים הישראליים, כמעט בלי אמצעי ראיית לילה, לחמו לאור פצצות תאורה וכלי רכב בוערים. עדויות של לוחמים ישראלים, שקיבצו ג'רי אשר ואריק האמל, מתארות צוותים שירו בצלליות של טנקים ממרחק כמה עשרות מטרים. בבוקר 7 באוקטובר היה קרקע העמק שבין החרמונית לבוסטר מכוסה בכלי רכב סוריים פגועים ונטושים. הלחימה נמשכה לאורך 7 ו-8 באוקטובר. אברש, מפקד הדיוויזיה ה-7 הסורית, נהרג ב-8 באוקטובר.

בינתיים קרס המצב בדרום הרמה. חטיבת ברק נשחקה, מפקדה אל"ם יצחק בן-שוהם נהרג, וכוחות סוריים הגיעו לאזור נפח, סמוך למפקדת אוגדה 36. חטיבה 7 לא יכלה לצפות לתגבורת מהדרום; חטיבות המילואים שהגיעו מהגליל הופנו לבלימת הפריצה הדרומית.

9 באוקטובר: נקודת השפל

בבוקר 9 באוקטובר פתחו הסורים בהסתערות האחרונה שלהם בצפון, ובה גם יחידות שריון של המשמר הרפובליקני. תחת הפגזה כבדה ירדו טנקים ישראליים מחלק מהסוללות, ולפרק זמן הגיעו הסורים לקרקע הגבוהה. קהלני, שקיבל פיקוד על שארית הטנקים של החטיבה בגזרה, אסף אותם להתקפת נגד כדי לכבוש מחדש את העמדות. לפי עדותו שלו ולפי הרצוג, ברגע הקשה ביותר של אותו בוקר נותרו בחטיבה טנקים ספורים בלבד בלחימה, ובן-גל שקל נסיגה.

ההצלה הגיעה מכיוון לא צפוי. סא"ל יוסי בן-חנן, מפקד גדוד לשעבר בחטיבת ברק, שחזר מירח הדבש שלו בחו"ל כשפרצה המלחמה, אסף כוח קטן של טנקים שתוקנו ושל צוותים, והגיע לאגף ההתקפה הסורית. התערבותו, לצד התקפת הנגד של קהלני, הכריעה את הכף. בשעות הצהריים המוקדמות של 9 באוקטובר החלו הכוחות הסוריים לסגת לעבר קו הפסקת האש, והטנקים הישראליים שנותרו רדפו אחריהם עד תעלת הנ"ט.

המחיר

קשה להפריד את הנתונים של הקרב הזה מאלה של חזית הגולן כולה. הרצוג, שהיה פרשן צבאי בקול ישראל במלחמה ולימים נשיא המדינה, כתב שבסוף הקרב היו פזורים בעמק כ-260 טנקים סוריים, ולצדם מאות נגמ"שים וכלי רכב אחרים. כמה תיאורים מאוחרים יותר מביאים מספרים גבוהים יותר של טנקים ונגמ"שים סוריים שאבדו בגזרה הצפונית כולה. גם האבדות בחטיבה 7 ובגדודים שהוכפפו לה היו כבדות; ההערכות לגבי הטנקים הישראליים שהושבתו, שרבים מהם תוקנו לאחר מכן, נעות סביב 60 עד 80. אף צד לא פרסם ספירה סופית של ההרוגים בקרב הזה לבדו.

קהלני קיבל את עיטור הגבורה, העיטור הצבאי הגבוה בישראל, על תפקודו בקרב. גם מפקדי טנקים נוספים בחטיבה עוטרו.

משמעות וזיכרון

ההיסטוריונים תמימי דעים שהבלימה בצפון הגולן מנעה פריצה סורית לעבר הגליל בשעות שבהן הייתה ישראל פגיעה ביותר. יחד עם חטיבות המילואים שבלמו את הסורים בדרום, היא אפשרה לפיקוד הצפון לדחוק את הצבא הסורי אל הקו הסגול עד 10 באוקטובר ולתקוף לתוך סוריה החל מ-11 באוקטובר. היא גם לימדה את צה"ל לקח שחזר על עצמו בעשורים הבאים: כוח קטן, ממוקם היטב ומאומן היטב, יכול להחזיק לזמן מה מול מספרים גדולים בהרבה, אבל במחיר שמתכנני 1973 לא צפו.

אתר הקרב הוא כיום אחד ממקומות הזיכרון המרכזיים של המלחמה ברמת הגולן. אנדרטה לחטיבה 7 ניצבת על הרכס בתצפית עוז 77, הצופה אל העמק ואל גבול סוריה, והמבקרים יכולים לראות את הסוללות ואת השטח שבו התנהלה הלחימה. שמו של העמק נכנס לעברית כקיצור למחיר המלחמה. הלחימה המאוחרת יותר בצפון, ובכלל זה הקרבות על החרמון, מתוארת במאמר על המלחמה.

ציר זמן

• 6 באוקטובר 1973: הארטילריה הסורית פותחת באש בסביבות 14:00; שריון סורי חוצה את הקו הסגול ונבלם בתעלת הנ"ט בצפון.
• 7 באוקטובר 1973: אחרי לילה של לחימה, העמק שבין החרמונית לבוסטר מכוסה בכלי רכב סוריים; חטיבת ברק בדרום נתונה ללחץ כבד.
• 8 באוקטובר 1973: הלחימה בצפון נמשכת; מפקד הדיוויזיה ה-7 הסורית, עומר אברש, נהרג.
• 9 באוקטובר 1973: ההסתערות הסורית האחרונה מגיעה לחלק מהקרקע הגבוהה; התקפת הנגד של קהלני והכוח של בן-חנן מחזירים את הקו, והסורים נסוגים.
• 10 באוקטובר 1973: כוחות צה"ל מגיעים לקו הסגול ברוב חזית הגולן.