הקרבות על רמת הגולן ותל פאחר (1967)

הקרבות על רמת הגולן היו המערכה האחרונה של מלחמת ששת הימים. ב-9 וב-10 ביוני 1967 תקף פיקוד הצפון במעלה המצוק המערבי התלול של הרמה, מול ביצורים סוריים שצפו במשך תשע-עשרה שנה על עמק החולה ועל הכנרת. הקרב הקשה ביותר התחולל בתל פאחר, ושם איבדה חטיבת גולני 34 לוחמים, לפי מקורות ישראליים. עד ערב 10 ביוני הגיעו כוחות צה"ל לקוניטרה, והפסקת האש הותירה את הגולן בידי ישראל.

הרקע: תשע-עשרה שנה תחת התותחים

אחרי הסכם שביתת הנשק של 1949 צפו העמדות הסוריות בגולן על יישובי עמק החולה ועל החוף המזרחי של הכנרת. התקריות על האזורים המפורזים, על עיבוד אדמות שנויות במחלוקת ועל הדיג באגם היו תכופות. ב-1964 החלה סוריה לבצע תוכנית להטיית מקורות הירדן, וישראל תקפה את כלי העבודה ההנדסיים, המאבק שנודע בשם המלחמה על המים.

כשפרצה המלחמה ב-5 ביוני 1967 הפגיזה סוריה את יישובי הצפון וניסתה מתקפה מוגבלת לעבר הקיבוצים דן ושאר ישוב, שנהדפה. מטוסי חיל האוויר השמידו באותו ערב חלק גדול מחיל האוויר הסורי. ואולם במשך ארבעה ימים סירב שר הביטחון משה דיין לאשר מתקפה כוללת בצפון. לפי ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, הוא הסכים רק לתוכנית מצומצמת לכיבוש המוצב הסורי בתל עזזיאת ודחה את הצעותיו של אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, מחשש להתערבות סובייטית ולקרב יקר. משלחות מהיישובים המופגזים לחצו על הממשלה לפעול. בבוקר 9 ביוני, אחרי שמצרים קיבלה הפסקת אש, שינה דיין את דעתו והורה לתקוף.

הקרבות ב-9 וב-10 ביוני

אלעזר בחר לפרוץ בקצה הצפוני של החזית, שם המצוק תלול אבל הסורים ציפו פחות להתקפה. דחפורים של ההנדסה פרצו בעלייה, תחת אש, נתיבים לטנקים. בין הכוחות היו חטיבת גולני בפיקוד אל"ם יונה אפרת, חטיבת השריון 8 בפיקוד אל"ם אברהם (אלברט) מנדלר, וחטיבות 37 ו-45, שנלחמו ימים ספורים קודם לכן בגדה המערבית.

חטיבה 8 עלתה במצוק ליד כפר סולד ונלחמה בדרכה אל המוצבים הסוריים בקלע ובזעורה, ואיבדה טנקים רבים לאש נגד טנקים סורית בדרכי העפר הצרות. מצפון לה תקפה גולני שרשרת של מוצבים מבוצרים. הקשה שבהם היה תל פאחר, גבעה מוקפת תעלות, בונקרים ושדות מוקשים. גדוד ברק של גולני הסתער עליו ממערב אחר הצהריים של 9 ביוני; המג"ד, סגן-אלוף משה (מוסה) קליין, נהרג כשהוביל את טיהור התעלות, ורוב קציני הכוח נפצעו. המוצב נפל לקראת רדת החשכה, אחרי שהוזעקה אליו פלוגת הסיור של החטיבה. לפי מקורות ישראליים, 34 לוחמי גולני נהרגו בתל פאחר. אבדות הסורים שם אינן מתועדות באופן אמין.

דרומה משם עלו כוחות נוספים של צה"ל במדרונות מהכנרת ומבקעת הירדן. במהלך הלילה החל הקו הסורי להתמוטט. בבוקר 10 ביוני הודיע רדיו דמשק שקוניטרה, העיר המרכזית של הגולן, נפלה, אף שכוחות צה"ל עדיין לא הגיעו אליה; ההודעה תרמה לנסיגה סורית לא מסודרת. חיילי צה"ל נכנסו לעיר הנטושה בשעות אחר הצהריים המוקדמות. הלחימה הסתיימה באותו ערב, כשנכנסה לתוקף הפסקת האש.

התוצאה והמשמעות

בתום יומיים החזיקה ישראל ברמת הגולן ממורדות החרמון ועד נהר הירמוך, שטח של כ-1,200 קמ"ר. לפי הערכות היסטוריונים, איבדה סוריה במלחמה כולה בין 1,000 ל-2,500 הרוגים, רובם בגולן. כ-100,000 מתושבי האזור הסורים ברחו או גורשו במהלך הלחימה ואחריה; הכפרים הדרוזיים בצפון נשארו.

ליישובי עמק החולה והגליל, הפסקת ההפגזות הסוריות מן הרמה שינתה את חיי היום-יום. לסוריה, אובדן הגולן הפך לטענה המרכזית של מדיניותה כלפי ישראל. ב-1973 תקף השריון הסורי מעבר לקו הפסקת האש של 1967 במלחמת יום הכיפורים, וקרבותיה התנהלו על אותו שטח. ב-1981 החילה ישראל את החוק שלה על רמת הגולן, צעד שמועצת הביטחון של האו"ם הכריזה עליו כבטל ומבוטל.

תל פאחר נקרא לימים מצפה גולני, וכיום הוא אתר הנצחה לחללי החטיבה.