גוש עציון במלחמת העצמאות: המצור, הנפילה והטבח בכפר עציון

גוש עציון היה ארבעה קיבוצים על רכס בין בית לחם לחברון, ובהם כ-450 תושבים, בלי שכנים יהודים לאורך קילומטרים רבים. הגוש היה נצור מדצמבר 1947, החזיק מעמד חמישה חודשים, גבה מההגנה כמה מטובי לוחמיה בדרך אליו, ונפל ב-13 במאי 1948, יום אחד לפני הכרזת המדינה. בכפר עציון, הגדול מבין הארבעה, נהרגו רוב המגינים בקרב האחרון ובטבח שבא אחריו. למחרת נכנעו שלושת הקיבוצים האחרים ללגיון הערבי, ואנשיהם יצאו לשבי בעבר הירדן.

גוש יישובים בהרי חברון

ההתיישבות היהודית בהרים האלה נכשלה כבר פעמיים. יישוב קטן בשם מגדל עדר ננטש במאורעות תרפ"ט (1929), וכפר עציון הראשון, שנוסד בשנות ה-30, ננטש במרד הערבי שפרץ ב-1936. הגוש שעמד ב-1948 נבנה בשנות ה-40: כפר עציון ב-1943, משואות יצחק ב-1945, עין צורים ב-1946 ורבדים ב-1947. שלושה מהם היו קיבוצים דתיים; רבדים השתייך לתנועת השומר הצעיר החילונית.

תוכנית החלוקה של האו"ם הכלילה את הגוש בשטח המדינה הערבית המוצעת. ראשיו וההגנה החליטו בכל זאת להישאר. היישובים ישבו סמוך לכביש הראשי מירושלים לחברון, וההגנה ראתה בהם מוצב דרומי של ירושלים וקלף לכל משא ומתן עתידי. כבר אז התווכחו אם ההחלטה נבונה. כמה מקציני ההגנה טענו שאי אפשר להחזיק לאורך זמן גוש שאין אליו דרך אספקה יבשתית, ושלוחמיו יועילו יותר בירושלים עצמה. המתיישבים, רבים מהם חלוצים דתיים שעמלו שנים על סיקול המדרונות הטרשיים, לא רצו לעזוב, וההנהגה המדינית לא הורתה להם לעשות זאת.

המצור, דצמבר 1947 עד אפריל 1948

הדרך לירושלים נותקה כמעט מיד. באמצע דצמבר 1947 הותקפה ליד בית לחם שיירה מירושלים, ועשרה מנוסעיה ומלוויה נהרגו. ב-5 בינואר 1948 פונו הילדים וחלק מהנשים לירושלים בעזרת הבריטים. ב-14 בינואר תקף כוח ערבי גדול את הגוש והודף.

המחיר של החזקת הגוש שולם בדרכים. שלושים וחמישה לוחמי פלמ"ח והגנה, בפיקודו של דני מס, יצאו ברגל מהרטוב בליל 15 בינואר כדי להביא תגבורת ואספקה. הם התגלו ליד הכפרים ג'בע וצוריף ונהרגו בקרב שנמשך רוב שעות 16 בינואר. מחלקת הל"ה הפכה לאחד הפרקים הזכורים ביותר במלחמה. הנופלים, רבים מהם סטודנטים של האוניברסיטה העברית ולוחמי פלמ"ח צעירים, הובאו לקבורה בגוש ולימים הועברו להר הרצל. סיפורם סופר במשך עשרות שנים בבתי הספר, בשירים ובשמות רחובות בישראל, ובגוש עצמו הוא אישר את מה שכולם כבר חשדו בו: שעזרה מבחוץ תגיע רק במחיר כבד מאוד.

ב-27 במרץ הגיעה לגוש שיירה ממונעת גדולה, אך בדרכה חזרה הותקפה בנבי דניאל, דרומית לבית לחם. בין 13 ל-15 לוחמים נהרגו, לפי מקורות שונים, והניצולים חולצו בידי הבריטים רק אחרי שמסרו את כלי הרכב והנשק. זו הייתה השיירה האחרונה. מאז היה הגוש מנותק בפועל ביבשה, ואנשיו ידעו שכוח הצלה גדול לא יגיע אליהם לפני עזיבת הבריטים. מפקדת ההגנה בירושלים, נצורה בעצמה ובמחסור בכל, לא יכלה לשלוח דבר.

מארבים ומעבר לקרב

מגיני הגוש לא רק חיכו. לוחמיו תקפו את התנועה בכביש ירושלים חברון, וב-12 באפריל ובראשית מאי גם שיירות של הלגיון הערבי שנעו צפונה. לדברי בני מוריס, ההתקפות האלה סייעו לשכנע את פיקוד הלגיון לחסל את הגוש לפני תום המנדט הבריטי. התקפה ראשונה בראשית מאי, של הלגיון ושל כוחות לא סדירים, נהדפה.

ההסתערות האחרונה החלה ב-12 במאי. חלקים משתי פלוגות של הלגיון, עם משוריינים וארטילריה, ומאות לוחמים לא סדירים מהכפרים שמסביב, תקפו מצפון. המנזר הרוסי האורתודוקסי שבדרך לכפר עציון, ששימש עמדה קדמית, נפל באותו יום ורוב מגיניו נהרגו. עד בוקר 13 במאי נפרץ היקף כפר עציון, והמגינים נדחקו אל מרכז הקיבוץ.

נפילת כפר עציון והטבח, 13 במאי 1948

מה שקרה בשעות האחרונות בכפר עציון ידוע בעיקר מעדויות ארבעת הניצולים, מגרסאות הלגיון הערבי ומעבודתם המאוחרת של היסטוריונים, והגרסאות חלוקות בנקודות חשובות.

לפי הגרסאות הישראליות, הנשענות על עדויות הניצולים, המגינים שנותרו הניחו את נשקם ורוכזו בשטח פתוח בקיבוץ, ושם נורו ונהרגו. גרסאות הלגיון הערבי אומרות שהלגיון הגיע מאוחר מכדי לעצור את הלוחמים הלא סדירים מהכפרים הסמוכים, שחלקם אמרו כי הם נוקמים את דיר יאסין. בני מוריס, בהסתמך על עדות של קצין לגיון, כותב שלא הייתה כניעה רשמית, שחלק מהמגינים עוד ירו, ושלוחמים לא סדירים הרגו שבויים חרף ניסיונות של כמה מחיילי הלגיון לעצור אותם. כל הגרסאות מסכימות שרוב המגינים נהרגו אחרי שההתנגדות כבר הסתיימה למעשה.

ההיסטוריון מרטין גילברט מעמיד את מספר ההרוגים בכפר עציון בקרב האחרון ובעקבותיו על 127, ובהם 21 נשים. ארבעה שרדו: שלושה גברים מהקיבוץ ולוחמת פלמ"ח צעירה, שקצין לגיון גונן עליה. מקורות אחרים מביאים מספרים שונים במקצת, ומספר ההרוגים הכולל של גוש עציון במלחמה מוערך בדרך כלל בכ-150 ויותר.

הכניעה והשבי

ב-14 במאי 1948, שעות לפני שדוד בן-גוריון קרא את מגילת העצמאות בתל אביב, נכנעו משואות יצחק, עין צורים ורבדים. הפעם קיבל הלגיון הערבי את האחריות על השבויים והגן עליהם מפני ההמון. כ-320 איש הובלו למחנה שבויים במפרק שבעבר הירדן והוחזקו שם עד שחרורם במסגרת שביתת הנשק באביב 1949. היישובים נבזזו ונהרסו, והאזור נותר בשליטה ירדנית.

התוצאה ומשמעותה

מבחינה צבאית סילקה נפילת הגוש את הנוכחות היהודית האחרונה מדרום לירושלים. מגיניו ריתקו כוחות ערביים ותקפו את תנועת הלגיון בשבועות המכריעים של מאי, וההיסטוריוגרפיה הישראלית ייחסה להם במשך שנים את עיכוב התקדמות הלגיון לירושלים, טענה שהיסטוריונים מאוחרים מתייחסים אליה בזהירות רבה יותר.

בזיכרון גדל גוש עציון הרבה מעבר לממדיו. כפר עציון נפל ב-ד' באייר תש"ח, התאריך שבו נקבע לימים יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. במשך תשע עשרה שנה התכנסו ניצולים וילדי הנופלים על קו שביתת הנשק כדי להביט מעבר לו אל עץ האלון הבודד שסימן את מקום הגוש. אחרי מלחמת ששת הימים יושב כפר עציון מחדש בספטמבר 1967, בין השאר בידי בני המייסדים, והיה לאחת ההתנחלויות הישראליות הראשונות בגדה המערבית. כך הפך זיכרון 1948 לחלק מוויכוח פוליטי שנמשך עד היום.

גוש עציון הוא חלק מהמאבק הרחב על ירושלים והדרכים אליה במלחמת העצמאות. הטבח בו וההרג בדיר יאסין חודש קודם לכן היו, בעיני כל צד, מעשי הזוועה שהגדירו את המחצית הראשונה של המלחמה.

ציר זמן

• דצמבר 1947: שיירה לגוש מותקפת ליד בית לחם, ועשרה מנוסעיה ומלוויה נהרגים.
• 5 בינואר 1948: הילדים וחלק מהנשים מפונים לירושלים.
• 14 בינואר 1948: התקפה ערבית גדולה על הגוש נהדפת.
• 16 בינואר 1948: מחלקת הל"ה מושמדת ליד צוריף.
• 27 במרץ 1948: שיירת נבי דניאל מותקפת בדרכה חזרה מהגוש.
• 12 במאי 1948: הלגיון הערבי וכוחות לא סדירים פותחים בהסתערות האחרונה; המנזר הרוסי נופל.
• 13 במאי 1948: כפר עציון נופל ורוב מגיניו נהרגים.
• 14 במאי 1948: משואות יצחק, עין צורים ורבדים נכנעים.
• ספטמבר 1967: כפר עציון מיושב מחדש אחרי מלחמת ששת הימים.