טבח שיירת הדסה (1948)

בבוקר 13 באפריל 1948 הותקפה בשכונה הערבית שייח' ג'ראח בירושלים שיירה שהובילה רופאים, אחיות, סטודנטים לרפואה, חולים וציוד לבית החולים הדסה ולאוניברסיטה העברית בהר הצופים. ההתקפה נמשכה כשבע שעות, לנגד עיניהם של חיילים בריטים שלא התערבו בכוח עד אחר הצהריים. לפי רוב המקורות נהרגו 78 יהודים, רובם אנשי צוות רפואי, וחייל בריטי אחד. הטבח היה מהרגעים המכוננים של הקרב על ירושלים, והוא ניתק את הר הצופים מהעיר היהודית עד 1967.

רקע

בית החולים הדסה בהר הצופים, שנפתח ב-1939, היה הגדול והמודרני בבתי החולים בארץ ושירת יהודים וערבים כאחד. הוא עמד לצד האוניברסיטה העברית על רכס שמצפון מזרח לעיר העתיקה. הדרך היחידה אליו מירושלים היהודית עברה כשני קילומטרים וחצי דרך שייח' ג'ראח.

מדצמבר 1947 הותקפה הדרך באופן קבוע, ובית החולים סופק בשיירות בליווי משוריינים של ההגנה. השיירות הובילו צוות רפואי וחולים, וגם, כפי שהודה הצד היהודי בהמשך, אספקה ותגבורת למשמר ההגנה בהר. הכוחות הערביים ראו בשיירות מטרות צבאיות; הסוכנות היהודית ראתה בהן הסעה רפואית המוגנת בדיני המלחמה. השלטונות הבריטיים התחייבו שהדרך תהיה בטוחה.

ההתקפה באה ארבעה ימים אחרי הטבח בדיר יאסין וחמישה ימים אחרי מותו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני בקסטל. הלוחמים הערבים ציינו לימים את שניהם כמניע.

מה קרה

השיירה, עשרה כלי רכב ובהם שני אמבולנסים, שלושה אוטובוסים, משאיות אספקה ושני משוריינים של ההגנה, יצאה בסביבות 9:30 בבוקר ועליה כ-105 בני אדם. סמוך לעיקול הדרך מתחת לבתי משפחת נשאשיבי בשייח' ג'ראח התפוצץ מוקש דרכים לפני המשוריין המוביל, ולוחמים ערבים פתחו באש מהבתים ומהמדרונות שמסביב. כמה כלי רכב הסתובבו וחזרו; האוטובוסים והאמבולנסים שבמרכז נלכדו.

במשך שעות היו הנוסעים מרותקים, והכוח התוקף גדל ככל שהגיעו לוחמים מרחבי העיר. יחידה בריטית קטנה הוצבה בקרבת מקום, וקצינים בריטים, ובהם מייג'ור ג'ק צ'רצ'יל, הגיעו למקום, אבל התערבות בריטית כבדה באה רק אחר הצהריים, אחרי ששני האוטובוסים הועלו באש. ניסיונות של ההגנה להגיע לשיירה נחסמו. מנהל בית החולים, ד"ר חיים יסקי, נפצע אנושות באמבולנס בשעות הצהריים המוקדמות. לפי הספירה המקובלת נהרגו 78 יהודים, ובהם רופאים, אחיות, סטודנטים, חולים ומלווים מההגנה, וחלק מהמקורות מונים 79. רבים מההרוגים לא זוהו ונקברו יחד.

התנהגות הבריטים במהלך ההתקפה ספגה ביקורת חריפה מהסוכנות היהודית, והיסטוריונים מתווכחים עליה מאז. הבריטים טענו שכוחותיהם היו מתוחים עד הקצה ושגם עליהם נורתה אש; לפי הגרסאות היהודיות יכלו לעצור את ההתקפה מוקדם בהרבה.

התוצאה ומשמעותה

הטבח שם קץ לגישה הרגילה להר הצופים. בית החולים פונה במאי, והדסה העבירה את פעילותה למבנים בירושלים המערבית. לפי הסדרים שנקבעו ביולי 1948 ואושרו בהסכם שביתת הנשק עם ירדן, הפך הר הצופים למובלעת ישראלית מפורזת, שמשמר שוטרים קטן הגן עליה ושיירה עלתה אליה פעם בשבועיים דרך שטח ירדני. בית החולים והאוניברסיטה לא חזרו להר עד אחרי מלחמת ששת הימים.

בזיכרון הישראלי עומדת שיירת הדסה לצד גוש עציון והשיירות לירושלים כאחת המכות הקשות ביותר שספגו אזרחי העיר במלחמת העצמאות. אנדרטה ניצבת לצד הדרך בשייח' ג'ראח, במקום שבו נלכדה השיירה.