מבצע צבאישנות המדינה הראשונותערך במאגר
מבצע חץ שחור בעזה (1955)
פשיטת לילה בת שלוש שעות על בסיס מצרי ליד עזה הפכה להתנגשות העקובה מדם ביותר בין ישראל למצרים מאז 1949, וההיסטוריונים עדיין חלוקים על מה שהניעה.
בליל 28 בפברואר 1955 חצו כ-150 צנחנים את קו שביתת הנשק אל רצועת עזה שבשליטת מצרים ותקפו בסיס של הצבא המצרי ליד תחנת הרכבת של עזה. בכשלוש שעות של לחימה פוצצו את מפקדת הבסיס וארבו לשיירת תגבורת. במבצע חץ שחור נהרגו 37 או 38 מצרים, לפי ספירות שונות, ושמונה חיילי צה"ל. זו הייתה ההתנגשות החמורה ביותר בין ישראל למצרים מאז הסכם שביתת הנשק של 1949, והיא מסמנת את הרגע שבו עברו פעולות התגמול מירדן אל מצרים.
רקע: גבול שקט שהתלהט
בין 1949 ל-1954 קו עזה לא היה שקט, אבל היה קטלני פחות מן הגבול הירדני. בני מוריס מונה שבעה או שמונה ישראלים שנהרגו בכל שנה בידי מסתננים מעזה בתקופה זו. השלטונות המצריים, לפי רוב התיאורים, העלימו עין מן החדירות ולא הכווינו אותן, ובקהיר הייתה הממשלה הצבאית החדשה של גמאל עבד אל-נאצר עסוקה במשא ומתן על נסיגת הבריטים מאזור תעלת סואץ.
בתחילת 1955 השתנו כמה דברים. בינואר תלתה מצרים שני יהודים מצרים שהורשעו בפרשת הריגול והחבלה הכושלת שנודעה בישראל כ"עסק הביש", והדבר עורר זעם בישראל. באמצע פברואר חזר דוד בן-גוריון מפרישתו לכהן כשר הביטחון בממשלתו של משה שרת. ימים ספורים אחר כך, ב-23 בפברואר, פרצה חוליית מסתננים לבניין ממשלתי ליד ראשון לציון וגנבה מסמכים, וב-25 בפברואר רצחה אותה חוליה אזרח ליד רחובות. אחד מאנשיה, שנהרג בידי כוחות ישראליים, נשא מסמכים שלפי המודיעין הישראלי קשרו את החוליה למודיעין הצבאי המצרי.
הפשיטה
בן-גוריון והרמטכ"ל משה דיין קיבלו את אישורו של שרת לתקיפת יעד צבאי מצרי. את המבצע ביצעה חטיבת הצנחנים, בפיקודו הכולל של אריאל שרון, בכוחות שהובילו אהרון דוידי ודני מט. הכוח העיקרי תקף את הבסיס, מחנה של הצבא המצרי ליד תחנת הרכבת מדרום לעיר עזה, והרס את מבניו. כוח שני ארב לשיירת משאיות מצרית שמיהרה להביא תגבורת למקום, ובה נגרמו רבות מן האבדות המצריות.
מספרי הנפגעים קרובים זה לזה אך אינם זהים. צה"ל איבד שמונה הרוגים. האנציקלופדיה של ספנסר טאקר מביאה 38 הרוגים מצרים, ואילו נתוני ועדת שביתת הנשק המעורבת, שמביא החוקר הישראלי חסי כרמל, הם 36 חיילים ו-2 אזרחים הרוגים ו-29 חיילים ו-2 אזרחים פצועים. הפשיטה הייתה גדולה ועקובה מדם יותר משציפה שרת, והוא רשם ביומנו את מורת רוחו.
ההשלכות והוויכוח
מועצת הביטחון של האו"ם גינתה פה אחד את ההתקפה בהחלטה 106 מ-29 במרץ 1955, נוסח שהגישו ארצות הברית, בריטניה וצרפת. נוסח החלטה 106 (נפתח בכרטיסייה חדשה) מגנה את הפשיטה כהפרה של הוראות הפסקת האש בהחלטה 54 (1948) ומזהיר שהפרות מכוונות מאיימות על הסכם שביתת הנשק.
השאלה הגדולה היא מה הפשיטה חוללה. נאצר הציג אותה מאוחר יותר כנקודת מפנה שחשפה בפניו את חולשת מצרים ודחפה אותו לחפש נשק מודרני; בספטמבר 1955 הכריז על עסקת הנשק הצ'כית. המודיעין הצבאי המצרי גם ארגן יחידות פידאיון בעזה, ופשיטותיהן בקיץ 1955 העלו את מספר הישראלים שנהרגו מכיוון עזה ל-48 באותה שנה, לפי מוריס. היסטוריונים כמו אבי שלאים רואים בחץ שחור טעות מכרעת שהקצינה את המדיניות המצרית. אחרים טוענים שנאצר כבר חיפש נשק ותפקיד אזורי, ושהפשיטה סיפקה לו טיעון יותר משסיפקה סיבה.
מה שאינו שנוי במחלוקת הוא ההסלמה שבאה אחר כך. הפשיטות הישראליות על חאן יונס באוגוסט 1955 ובניצנה בנובמבר היו גדולות עוד יותר, ומעגל הדמים בגבול מצרים הוביל, שנה וחצי אחרי חץ שחור, אל מבצע קדש ב-1956. אנדרטה לפעולות הצנחנים, ובהן חץ שחור, ניצבת סמוך לקיבוץ מפלסים, מול עזה.
