פעולת קיביה (1953)

בליל 14 באוקטובר 1953 חצה כוח של לוחמי יחידה 101 וצנחנים, בפיקוד רב-סרן אריאל שרון, אל הכפר קיביה שבגדה המערבית, אז בשליטת ירדן, צפונית-מערבית לרמאללה, ופוצץ כ-45 בתים, בית ספר ומסגד. לפחות 69 מתושבי הכפר נהרגו, כשני שלישים מהם נשים וילדים, לפי ועדת שביתת הנשק המעורבת של האו"ם ולפי המחקר ההיסטורי שבא אחריה. זו הייתה הקטלנית מבין פעולות התגמול המוקדמות, והגינוי שבא בעקבותיה שינה את הדרך שבה ניהלה אותן ישראל.

הרצח ביהוד וההחלטה להכות

קיביה באה בתקופה של הסתננות בלתי פוסקת מן הגדה. בלילה שבין 12 ל-13 באוקטובר 1953 הושלך רימון אל בית ביהוד, עיירה קטנה כעשרה קילומטרים בתוך קו שביתת הנשק. הוא הרג את סוזן קיניאס ואת שני ילדיה הקטנים. ישראל האשימה מסתננים מירדן. ההנהגה הישראלית החליטה על פעולת תגמול גדולה.

הפקודה למבצע, שיצאה מפיקוד המרכז, הורתה לתקוף את הכפר, לפוצץ בתים ולגרום אבדות. קיביה נבחרה משום שהמודיעין הישראלי סבר שמסתננים עוברים דרכה. הכוח מנה כ-130 חיילים, כשליש מהם מיחידה 101, יחידת הקומנדו הקטנה שהוקמה באוגוסט, לפי רוב התיאורים; היושב-ראש האמריקני של ועדת שביתת הנשק סבר שהיה גדול בהרבה.

מה קרה בכפר

הכוח הגיע לקיביה בסביבות 9:30 בערב, לפי ועדת שביתת הנשק המעורבת. הוא הדף את קבוצת שומרי הכפר והחיילים הירדנים הקטנה, הרג כעשרה עד שנים-עשר מהם, ובמשך הלילה הניח מטעני חבלה צמודים לבתים. משפחות רבות הסתתרו בתוך בתיהן. כשנסוג הכוח לפני עלות השחר, מרכז הכפר היה הרוס ועשרות גופות נותרו בין ההריסות.

שרון כתב מאוחר יותר שאנשיו בדקו את הבתים ושהוא האמין שהיו ריקים כשפוצצו. ההיסטוריון בני מוריס, שבחן את המסמכים הישראליים, מסיק שהחיילים לא ערכו חיפוש יסודי ושהפקודה עצמה כיוונה לגרימת אבדות כבדות. שתי הקריאות מסכימות על התוצאה: רוב ההרוגים היו אזרחים שהיו בתוך הבתים כשקרסו.

ב-15 באוקטובר גינתה ישיבת חירום של ועדת שביתת הנשק המעורבת את ישראל, ברוב קולות, על הפרת הסכם שביתת הנשק. ב-19 באוקטובר אמר ראש הממשלה דוד בן-גוריון בנאום ברדיו שאת הפעולה ביצעו תושבי ספר ישראלים שזעמו על הרציחות, ושאף יחידה צבאית לא נעדרה מבסיסה באותו לילה. ההודעה לא התקבלה בעולם, והיסטוריונים, ישראלים בהם, דחו אותה והראו מן הארכיונים שהמבצע תוכנן ובוצע בידי צה"ל.

ההשלכות והזיכרון

התגובה הבינלאומית הייתה החריפה ביותר שספגה ישראל מאז קום המדינה. מחלקת המדינה האמריקנית כינתה את הפשיטה מזעזעת ואישרה שהסיוע הכלכלי לישראל נדחה. ב-24 בנובמבר 1953 הביעה מועצת הביטחון של האו"ם את "הגינוי החריף ביותר" לפעולה בהחלטה 101. בישראל ראה שר החוץ משה שרת, שהתנגד לפעולת תגמול גדולה, בפשיטה משגה מדיני חמור.

הצבא הסיק מסקנות משלו. יחידה 101 מוזגה לגדוד הצנחנים 890 בינואר 1954, ופעולות התגמול שאחריה, ובהן מבצע חץ שחור, כוונו בעיקר אל יעדים צבאיים ומשטרתיים ולא אל כפרים. איש לא הועמד לדין בגלל קיביה. שרון המשיך לפקד על הצנחנים בפעולות התגמול ובמבצע קדש, והפעולה דבקה בשמו לאורך כל דרכו.

בזיכרון הפלסטיני והערבי נזכרת קיביה כטבח. בישראל היא הפכה לנקודת ייחוס בוויכוחים על ענישה קולקטיבית ועל גבולות התגמול, ושבה ועלתה אחרי פשיטות מאוחרות יותר מעבר לגבול, כמו פעולת סמוע ב-1966.