מבצע מוקד: התקיפה האווירית בפתח מלחמת ששת הימים (1967)

מבצע מוקד היה המתקפה המפתיעה של חיל האוויר הישראלי על חיל האוויר המצרי, ובהמשך אותו יום גם על חילות האוויר של ירדן, סוריה ועיראק, ב-5 ביוני 1967. בתוך כשלוש שעות מהפגיעה הראשונה, לפי ההיסטוריון מייקל אורן, איבדה מצרים 286 מתוך יותר מ-400 מטוסי הקרב שלה, רובם על הקרקע. המבצע העניק לישראל עליונות אווירית עד סוף מלחמת ששת הימים ואפשר את הניצחונות היבשתיים של הימים הבאים.

למה חיל האוויר היה חייב להכות ראשון

בתחילת יוני 1967 עמדה ישראל מול כוחות מצריים מרוכזים בסיני, ברית הגנה מצרית-ירדנית טרייה ויחידות עיראקיות בדרך לירדן. המתכננים ראו בחיל האוויר המצרי את הסכנה הגדולה ביותר. בצי הסובייטי של מצרים היו מפציצי טופולב 16 שיכלו להגיע לערי ישראל ולבסיסיה בתוך דקות, ועוד כמה מאות מטוסי מיג. ישראל, עם כמה מאות מטוסי קרב משלה, רובם מתוצרת צרפת (מיראז', מיסטר, סופר מיסטר, ווטור ואוראגן), לא יכלה לנהל מלחמה אווירית ארוכה מול מצרים, סוריה, ירדן ועיראק גם יחד.

התשובה, שפותחה במשך שנים בידי מפקדי חיל האוויר עזר ויצמן ואחריו מרדכי (מוטי) הוד, הייתה להשמיד את חילות האוויר של האויב על שדותיהם לפני שיספיקו להמריא. התוכנית נשענה על מודיעין מפורט על כל בסיס מצרי, על השעות שבהן טייסי מצרים ומפקדיה הבכירים יהיו הכי פחות מוכנים, ועל זמן חימוש ותדלוק קצר במיוחד בין גיחה לגיחה. היא חייבה גם להטיל לתקיפה כמעט את כל מטוסי הקרב ולהשאיר להגנת שמי ישראל קומץ מטוסים בלבד. זה היה ההימור שבלב התוכנית: אילו נכשל הגל הראשון, ערי ישראל ובסיסיה היו נותרים חשופים.

העיתוי והנתיב

התקיפה תוזמנה לאמצע הבוקר במצרים ולא לשחר. הסיורים האוויריים המצריים היו דרוכים בדרך כלל עם אור ראשון; בשעה שנבחרה כבר נחתו סיורי השחר, וקצינים רבים היו בדרכם לתפקידיהם. ההפרש בין שעון ישראל לשעון מצרים באותה עונה הוסיף לבלבול בתיאורים המצריים של השעה; מקורות ישראליים מציבים את הפגיעה הראשונה בסביבות 7:45 לפי שעון ישראל.

רוב המטוסים המריאו מבסיסים בישראל וטסו מערבה, נמוך מעל הים התיכון, לפני שפנו דרומה אל הדלתא של הנילוס ואזור התעלה. אחרים חצו את סיני בגובה נמוך מאוד. שתיקת האלחוט נשמרה בקפדנות. הטיסה הנמוכה השאירה את המבנים מתחת לכיסוי רוב המכ"מים המצריים עד הדקות האחרונות.

מקרה אחד העמיק את השיתוק המצרי. המרשל עבד אל-חכים עאמר, מפקד הכוחות המזוינים של מצרים, היה באוויר באותו בוקר בטיסת ביקורת לסיני, ונגד המטוסים המצרי קיבל הוראה שלא לירות כל עוד מטוסו באוויר. עד שנחת, הגל הראשון כבר עשה את שלו.

הגל הראשון והגלים שאחריו

הגל הראשון, כ-180 מטוסים, תקף כמעט בבת אחת כתריסר שדות תעופה מצריים, בסיני, באזור התעלה ובסביבות קהיר, ובהם קהיר מערב. הטייסים הונחו לפגוע קודם במסלולים, כדי שהמטוסים שעל הקרקע לא יוכלו להמריא, ואחר כך להשמיד את המטוסים החונים באש תותחים ובפצצות בגיחות נוספות. בכמה בסיסים הוטלו פצצות מיוחדות לפיצוח מסלולים.

דקות אחרי הנחיתה בישראל תודלקו המטוסים וחומשו מחדש בידי צוותי קרקע שהתאמנו בדיוק לשם כך, ורבים מהם חזרו לאוויר בתוך דקות. המהירות הזאת אפשרה לחיל האוויר לתקוף בגלים רצופים ושכנעה כמה ממפקדי מצרים שלישראל יש הרבה יותר מטוסים משהיו לה באמת.

הגל השני פגע בבסיסים מצריים נוספים. לפי אורן, עד סוף הבוקר איבדה מצרים 286 מטוסי קרב, 13 בסיסי אוויר הושבתו, 23 תחנות מכ"ם נפגעו, ומצרים איבדה כשליש מטייסיה. תיאורים אחרים מביאים סיכומים שונים במקצת, אבל כל תיאור רציני מסכים שעד הצהריים חדל חיל האוויר המצרי להתקיים ככוח לוחם.

ירדן, סוריה ועיראק

בסביבות הצהריים, אחרי שמטוסים ירדניים וסוריים תקפו מטרות בישראל, פנה חיל האוויר לחזיתות האחרות. בסדרת תקיפות השמיד את רוב חיל האוויר המלכותי הירדני, שמטוסי ההוקר האנטר שלו נתפסו במפרק ובעמאן, וכשני שלישים מחיל האוויר הסורי. הוא תקף גם את בסיס חיל האוויר העיראקי המכונה H-3 במערב עיראק. עד ערב 5 ביוני דיווחו מקורות ישראליים על יותר מ-400 מטוסי אויב שהושמדו ביום אחד.

המחיר לישראל

המבצע לא עבר בלי אבדות. לפי הנתונים הישראליים המקובלים, ביום הראשון אבדו 19 מטוסים, רובם מאש נ"מ בזמן תקיפות בגובה נמוך ולא בקרבות אוויר, וכמה טייסים נהרגו או נפלו בשבי. לאורך המלחמה כולה איבד חיל האוויר כמה עשרות מטוסים. אלה היו אבדות כבדות לחיל אוויר קטן, אבל נמוכות בהרבה ממה שחששו המתכננים.

איך טופלה הידיעה

ישראל שמרה בסוד את היקף ההצלחה במשך רוב היום הראשון. מנהיגיה רצו לדחות את הלחץ הבינלאומי להפסקת אש עד שהכוחות היבשתיים יתקדמו, ולא רצו לחשוף כיצד בוצעה התקיפה. רדיו קהיר, לעומת זאת, דיווח על ניצחונות גדולים באוויר. הדיווחים האלה, שהועברו מקהיר, עודדו את המלך חוסיין להצטרף למלחמה בבוקר 5 ביוני, החלטה שהובילה לאובדן מזרח ירושלים והגדה המערבית (ראו הקרב על ירושלים).

הציבור בישראל שמע על היקף התקיפה רק באותו לילה. הוד העיד לימים בפני מחלקת ההיסטוריה של צה"ל שרק שבריר קטן מחיל האוויר המצרי שרד את היום הראשון. ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון מציג את העדות הזאת, לצד סיכום שבו ייחס הרמטכ"ל יצחק רבין לחיל האוויר את השגת העליונות האווירית, בתערוכה המקוונת שלו על מלחמת ששת הימים (נפתח בכרטיסייה חדשה).

ההשלכות והמשמעות

העליונות האווירית שינתה כל קרב יבשתי שבא אחריה. השריון בסיני יכול היה להתקדם בלי חשש מתקיפה מן האוויר, כמו באבו עגילה ובמרדף אל מעברי המיתלה והגידי. הטורים המצריים הנסוגים היו חשופים לתקיפות אוויריות. בירושלים ובגדה תקפו מטוסי חיל האוויר את התגבורות הירדניות שעלו מבקעת הירדן. ברמת הגולן סייעו התקיפות האוויריות להסתערות על קווי הביצורים הסוריים.

המבצע נכנס לתולדות המלחמה כאחת התקיפות האוויריות השלמות ביותר שבוצעו אי פעם נגד חיל אוויר יריב. היו לו גם השפעות ארוכות טווח. מצרים וסוריה, שחומשו מחדש בידי ברית המועצות אחרי המלחמה, בנו דיפונים מוקשחים למטוסים ומערכי טילי קרקע-אוויר צפופים, כך שחיל האוויר הישראלי לא ימצא עוד את מטוסי אויביו חונים בשטח פתוח. כשפרצה המלחמה הבאה ב-1973, היו אלה מערכי הטילים, ולא מטוסי האויב, שחיל האוויר נאלץ להתמודד איתם.

יש היסטוריונים שמזהירים מפני הצגת מבצע מוקד כסיפור המלחמה כולו. הכוחות היבשתיים עדיין נאלצו לפרוץ קווים מבוצרים בסיני, בירושלים ובגולן, לא פעם במחיר כבד. ובכל זאת קשה למצוא היסטוריון שסבור שהמלחמה הייתה מסתיימת בתוך שישה ימים בלי הבוקר של 5 ביוני.

ציר זמן

• 22 במאי 1967: מצרים סוגרת את מצרי טיראן; חיל האוויר מכין את תוכנית התקיפה המקדימה.
• 4 ביוני 1967: הממשלה מאשרת פעולה צבאית.
• 5 ביוני 1967 (בסביבות 7:45): הגל הראשון פוגע בשדות התעופה המצריים בסיני, באזור התעלה ובעמק הנילוס.
• 5 ביוני 1967 (אמצע הבוקר): הגל השני פוגע בבסיסים מצריים נוספים; עד סוף הבוקר איבדה מצרים 286 מטוסי קרב, לפי מייקל אורן.
• 5 ביוני 1967 (צהריים ואחר הצהריים): מטוסי חיל האוויר תוקפים את חילות האוויר של ירדן וסוריה ואת בסיס H-3 בעיראק.
• 5 עד 6 ביוני 1967 (לילה): ישראל חושפת בפומבי את היקף התקיפה האווירית.