הקרב על אום כתף ואבו עגילה (1967)

הקרב על אום כתף ואבו עגילה, ב-5 וב-6 ביוני 1967, היה התקיפה של צה"ל על המערך המצרי החזק ביותר במרכז סיני. במבצע לילה ששילב חי"ר, צנחנים שהונחתו במסוקים, שריון וארטילריה מרוכזת, פרצה אוגדה 38 של אלוף אריאל שרון את המערך המבוצר באום כתף ופתחה את הדרך הראשית אל לב חצי האי. היה זה אחד מקרבות היבשה המכריעים של מלחמת ששת הימים, והוא נלמד עד היום כדגם של התקפת לילה בשילוב כוחות.

צומת שצה"ל הכיר היטב

אבו עגילה שוכנת בצפון-מזרח סיני, כ-25 קילומטר מהגבול בניצנה וכ-45 קילומטר דרומית-מזרחית לאל-עריש. כאן נפגשים הכבישים מגבול ישראל לאיסמעיליה ולאל-עריש, ומי שמחזיק בצומת שולט בציר המרכזי של חצי האי. צה"ל נלחם שם פעמיים קודם לכן: ב-1948, במבצע חורב, וב-1956, במבצע קדש, כשהתקפות ישראליות חוזרות על העמדות המצריות נכשלו והמגינים נסוגו רק במסגרת הנסיגה המצרית הכללית.

אחרי 1956 בנתה מצרים את המערך מחדש לפי תורת ההגנה הסובייטית. ב-1967 כללה העמדה הראשית באום כתף, ממזרח לצומת, שלושה קווי תעלות מקבילים באורך קילומטרים אחדים, מוגנים בשדות מוקשים ומגובים בטנקים ובעשרות קני ארטילריה. אגפיה נשענו על שטח שנחשב בלתי עביר: חולות רכים מצפון וגבעות טרשים מדרום. במערך החזיקו כוחות של דיוויזיית החי"ר השנייה המצרית, ובהם החטיבה ה-12 באום כתף, בסיוע שריון.

ההתקפה

באוגדתו של שרון חברו חטיבת החי"ר 99 בפיקוד אל"ם יקותיאל אדם, חטיבת השריון 14 בפיקוד אל"ם מרדכי ציפורי, חטיבת הצנחנים 80 בפיקוד סגן-אלוף דני מט, גדוד טנקי שוט (סנטוריון), גדוד סיור, שישה גדודי ארטילריה וכוחות הנדסה. לפי תיאורים המבוססים על מקורות ישראליים, מנתה האוגדה כ-14,000 איש וכ-150 טנקים.

תוכניתו של שרון נמנעה מהסתערות חזיתית אחת. ב-5 ביוני טיהרו כוחותיו את העמדות המצריות הקדמיות והתקרבו למערך. עם רדת החשכה נפתחה ההתקפה מכמה כיוונים בבת אחת:

• חיילי חטיבה 99, שהובאו דרך החולות שמצפון באוטובוסים אזרחיים, תקפו את קווי התעלות מקצהן הצפוני וטיהרו אותן בזו אחר זו, כשהם מסמנים את התקדמותם בפנסים צבעוניים;
• צנחנים מחטיבה 80 הוטסו במסוקים אל מאחורי הקווים המצריים כדי להשתיק את הארטילריה, אף שעמדו לרשותם שישה מסוקים בלבד;
• גדוד הסיור וכוח טנקים חסמו מצפון את הכביש שמאחורי המערך;
• גדוד השוטים תקף ממזרח מיד כשפרצו כוחות ההנדסה מעברים בשדות המוקשים.

הרעשה ארטילרית כבדה פתחה את הסתערות הלילה. במהלך שעות הבוקר המוקדמות של 6 ביוני נלחמו חיילי החי"ר לאורך התעלות, והטנקים פרצו אל תוך המערך. עם שחר נשברה ההגנה המצרית, ובסביבות הצהריים של 6 ביוני היה הצומת בידי צה"ל. דרומה משם עברו כוחות מאוגדתו של אלוף אברהם יפה דרך הפרצה והמשיכו אל פנים סיני.

אבדות צה"ל היו כ-40 הרוגים, לפי ישעיהו גביש, אלוף פיקוד הדרום, ולפי הביוגרפיה של שרון, המעמידה את מספר הפצועים על כ-120; לפי גביש אבדו 19 טנקים. אבדות המצרים היו כבדות בהרבה, אך אין בנמצא נתון מתועד היטב; ההערכות בספרות מדברות על אלפי הרוגים ועל טנקים רבים שהושמדו.

התוצאה והמשמעות

נפילת אבו עגילה פתחה את הציר המרכזי של סיני בדיוק כשאוגדתו של אלוף ישראל טל פרצה בצפון, ברפיח ובאל-עריש. ב-6 ביוני הורה המרשל המצרי עבד אל-חכים עאמר על נסיגה כללית מסיני, והנסיגה הפכה עד מהרה למנוסה. טורי השריון של צה"ל דהרו מערבה לעבר מעברי המיתלה והגידי, ושם נותקו רבים מהכוחות המצריים הנסוגים.

היסטוריונים של המלחמה, ובהם קנת פולק, רואים בקרב דגם של תכנון קפדני ותיאום: כמה כוחות הפוגעים במערך מבוצר מכיוונים שונים בלילה, כשכל התקפה מתוזמנת לאחרות. הקרב ביסס את שמו של שרון כמפקד שדה, ובתי ספר צבאיים בישראל ובעולם לומדים אותו מאז. הוא גם הראה את גבולותיו של קו הגנה סטטי שאפשר לאגף את קצותיו. ההצלחה הישראלית נשענה על העליונות האווירית שהושגה באותו בוקר במבצע מוקד, שהרחיקה את חיל האוויר המצרי מהקרב.