מבצע ליטני (1978)

מבצע ליטני היה הפלישה הקרקעית הגדולה הראשונה של ישראל ללבנון. בליל 14 עד 15 במרץ 1978, שלושה ימים אחרי פיגוע אוטובוס הדמים בכביש החוף, חצו כ-25,000 חיילי צה"ל את הגבול כדי להרחיק את כוחות ארגון השחרור הפלסטיני מהגדר. בתוך כשבוע החזיקו כמעט בכל דרום לבנון עד נהר הליטני, מלבד העיר צור. המבצע הרג מאות לוחמי אש"ף ולפי רוב ההערכות כאלף אזרחים ויותר, עקר ממקומם הרבה יותר ממאה אלף בני אדם והכניס את האו"ם לדרום לבנון לצמיתות. כשצה"ל יצא ב-13 ביוני 1978 הוא מסר את רצועת הגבול לא לכוחות האו"ם אלא למיליציה בהנהגה נוצרית של רב-סרן סעד חדאד, הסדר שהוביל היישר אל מלחמת לבנון הראשונה.

הרקע: אש"ף בדרום לבנון

אחרי שגורש אש"ף מירדן ב-1970 וב-1971 בנו הפלגים החמושים שלו את בסיסם העיקרי בלבנון. הסכם קהיר מ-1969 כבר העניק להם חופש פעולה מסוים מאדמת לבנון, והתמוטטות המדינה הלבנונית למלחמת אזרחים מ-1975 הסירה כמעט כל מגבלה. בדרום הפך האזור שכונה בישראל "פתחלנד" לבסיס לירי רקטות על יישובי הגליל ולחדירות כמו הפיגוע במעלות ב-1974.

במשך שנים השיבה ישראל בתקיפות אוויריות ובפשיטות קצרות, שהענישו את אש"ף אך לא הרחיקו אותו מהגבול. מ-1976 החלה גם לתמוך במיליציות נוצריות ומקומיות אחרות לאורך הגבול, במדיניות שנודעה בשם "הגדר הטובה". פיגוע כביש החוף ב-11 במרץ 1978, שבו נהרגו לפי ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון 38 אזרחים ישראלים, שכנע את ממשלת מנחם בגין שנדרשת מכה גדולה בהרבה.

המטרות והכוחות

המטרה המוצהרת הייתה להשמיד את תשתית אש"ף ברצועת ביטחון לאורך הגבול ולהסיר את האיום מעל צפון ישראל. שר הביטחון עזר ויצמן והרמטכ"ל מרדכי גור הפעילו כוח של חי"ר, שריון וצנחנים שנאמד בכ-25,000 חיילים, בגיבוי חיל האוויר וחיל הים.

מולם עמדו פלגי אש"ף, בעיקר פת"ח אך גם קבוצות קטנות יותר, שהיו פרוסים בבסיסים, בכפרים ובמחנות פליטים ולא בקו חזית. כוחם בדרום באותה עת אינו מתועד באופן אמין, והמספרים שפורסמו שונים זה מזה. צבא לבנון כמעט לא התקיים באזור ככוח לוחם, והכוחות הסוריים, שהוצבו בלבנון מאז 1976, נשארו מחוץ ללחימה.

מהלך המבצע

הרצועה הראשונה

בשלב הראשון תפס צה"ל רצועה בעומק של כ-10 קילומטרים לאורך הגבול כולו, מהחוף ליד נאקורה ועד מורדות החרמון. לוחמי אש"ף רבים נסוגו צפונה במקום להילחם על עמדות קבועות, וההתקדמות נתקלה בהתנגדות מפוזרת. ארטילריה ותקיפות אוויר פגעו באזורים שמהם נורתה אש ובבסיסים חשודים, ובהם כפרים ושולי מחנות פליטים.

אל הליטני

בתוך ימים החליטה הממשלה להרחיב את המבצע. הכוחות דחפו צפונה עד נהר הליטני, וצנחנים השתלטו על גשרים על הנהר בניסיון לחסום את הלוחמים הנסוגים. בתוך כשבוע שלטה ישראל כמעט בכל דרום לבנון שמדרום לליטני. צור, עם מחנות הפליטים הגדולים שלה ונוכחות חזקה של אש"ף, נותרה מחוץ לשטח הכבוש. ישראל הכריזה אז על הפסקת אש, והנהגת אש"ף הורתה על הפסקת אש משלה אחרי פגישה ב-28 במרץ בין מפקד יוניפי"ל, האלוף עמנואל ארסקין, לבין יאסר ערפאת.

המחיר האנושי

נתוני הנפגעים במבצע ליטני הם הערכות, והמקורות חלוקים מאוד:

• האבדות הישראליות מובאות בדרך כלל ככ-18 עד 20 חיילים הרוגים ויותר ממאה פצועים.
• צה"ל דיווח על כמה מאות לוחמי אש"ף הרוגים, במספרים שנעים בדרך כלל בין כ-300 ל-550.
• אוגוסטוס ריצ'רד נורטון, חוקר הקהילה השיעית בלבנון, העריך כ-1,100 הרוגים בסך הכול, רובם אזרחים לבנונים ופלסטינים; כותבים אחרים מביאים מספרים של כ-2,000.
• הערכות מספר העקורים נעות בין כ-100,000 ל-250,000, רבים מהם תושבי כפרים שיעים שנמלטו צפונה לעבר ביירות.

ההרס פגע קשה במיוחד בדרום השיעי, והבריחה צפונה הזינה את ההתעוררות הפוליטית של הקהילה, התפתחות שהיסטוריונים כמו נורטון קושרים לעלייתה המאוחרת של תנועת אמל, ואחרי 1982 גם של חזבאללה.

המבצע הוליד גם את פרשת המשמעת הידועה ביותר בצה"ל באותן שנים. בית דין צבאי הרשיע קצין, דניאל פינטו, בהריגת עצירים ערבים במהלך הלחימה, והקלה מאוחרת בעונשו בידי הרמטכ"ל רפאל איתן עוררה ביקורת ציבורית חריפה בישראל. הפרשה הפכה לנקודת ייחוס בוויכוח הישראלי על גבולות ההתנהגות הצבאית ועל היחס של מפקדים לפשעים מוכחים של חייליהם.

האו"ם ומובלעת חדאד

ב-19 במרץ 1978 קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 425, שקראה לישראל להפסיק את פעולתה הצבאית ולסגת מכל שטח לבנון, ואת החלטה 426, שהקימה את כוח האו"ם הזמני בלבנון (יוניפי"ל). אנשי הכוח הראשונים הגיעו ב-23 במרץ, לפי התיאור של יוניפי"ל עצמו על ראשיתו (נפתח בכרטיסייה חדשה). ארצות הברית תמכה בהחלטות, וממשל קרטר גם מחה על כך שישראל השתמשה בתחמושת מצרר שסופקה לה בידי ארצות הברית, בניגוד לתנאים שבהם ניתנה.

ישראל נסוגה בשלבים במהלך אפריל ומאי. בשלב האחרון, ב-13 ביוני 1978, היא לא מסרה את רצועת הגבול שנותרה ליוניפי"ל. לפי דוח מזכ"ל האו"ם על החודשים הראשונים של הכוח, צה"ל מסר את השטחים האלה באופן רשמי ל"כוחות דה פקטו" הלבנוניים בהנהגת רב-סרן חדאד, שישראל ראתה בו נציג לגיטימי של צבא לבנון. האו"ם ראה בכך אי-השלמה של הנסיגה שדרשה החלטה 425.

התוצאות

מבחינה צבאית דחק מבצע ליטני את אש"ף לאחור לזמן מה, אך לא שבר אותו. בתוך חודשים חזרו לוחמיו לפעול בשטח שבין הליטני למובלעת חדאד, והירי על הגליל התחדש. המבצע לא פתר אפוא את הבעיה שלשמה יצא, וגם לא את הוואקום המדיני בדרום לבנון. המיליציה של חדאד, שנקראה מ-1980 צבא דרום לבנון, הפכה לשותפתה של ישראל ברצועת הגבול, ויוניפי"ל, שנועד להיות כוח זמני, מעולם לא עזב. כוחו ההתחלתי של 4,000 חיילים הוגדל ל-6,000 כבר במאי 1978, ובאפריל 1979 הכריז חדאד על המובלעת שלו כ"לבנון החופשית", סימן לכך עד כמה התרחקה רצועת הגבול משליטת המדינה הלבנונית.

מבחינה מדינית העמיד המבצע במבחן את היחסים החדשים בין ממשלת בגין לממשל קרטר, בדיוק ברגע שבו לחצה וושינגטון על ישראל ומצרים להגיע להסכם. ההסכמה הישראלית להחלטה 425 והנסיגה בשלבים צמצמו את הנזק, ושלושה חודשים אחרי שיצאו החיילים האחרונים נחתמו הסכמי קמפ דייוויד.

התוצאות האלה היוו את המסגרת להחלטה ללכת רחוק בהרבה ארבע שנים מאוחר יותר, במלחמת 1982, ולתקופה הארוכה שבאה אחריה ברצועת הביטחון. החלטה 425 עצמה נשארה נקודת הייחוס הבינלאומית עד הנסיגה הישראלית הסופית במאי 2000, שהאו"ם אישר ביוני אותה שנה כעמידה בדרישותיה.

ציר זמן

• 11 במרץ 1978: פיגוע אוטובוס הדמים בכביש החוף: 38 אזרחים ישראלים נהרגים.
• 14 במרץ 1978: כוחות צה"ל חוצים לדרום לבנון בליל 14 עד 15 במרץ.
• 19 במרץ 1978: מועצת הביטחון מקבלת את החלטות 425 ו-426 ומקימה את יוניפי"ל.
• 23 במרץ 1978: אנשי יוניפי"ל הראשונים מגיעים לדרום לבנון.
• 28 במרץ 1978: הנהגת אש"ף מורה על הפסקת אש אחרי פגישת ערפאת עם מפקד יוניפי"ל בביירות.
• 13 ביוני 1978: צה"ל משלים את הנסיגה ומוסר את רצועת הגבול לכוחותיו של סעד חדאד.