עימות מתמשךשנות המדינה הראשונותערך במאגר
המלחמה על המים (1964 עד 1967)
איך מחלוקת על צינורות, תעלות ודחפורים במורדות הגולן הפכה לאחד הפתילים של מלחמת 1967.
המלחמה על המים הייתה שורה של עימותים מזוינים בין ישראל לסוריה, מסוף 1964 עד אביב 1967, על מי נהר הירדן. ישראל השלימה זה עתה את המוביל הארצי, ששאב מים מן הכנרת אל מרכז הארץ ודרומה. הליגה הערבית השיבה בתוכנית להטות שניים ממקורות הירדן, החצבאני והבניאס, לפני שיגיעו לישראל. תגובת ישראל הייתה להשמיד את עבודות ההטיה באש טנקים, בארטילריה ולבסוף בהפצצות מן האוויר. הפרויקט נזנח, אבל העימות בגבול סוריה לא נגמר, והוא הפך לאחת הדרכים שהובילו אל מלחמת ששת הימים.
רקע: נהר אחד, תביעות רבות
שלושת מקורותיה העיקריים, הדן הנובע בתוך ישראל, החצבאני הזורם מלבנון והבניאס מן הגולן שהיה בידי סוריה, מתאחדים בעמק החולה וזורמים אל הכנרת. ב-1955 תיווך השליח האמריקני אריק ג'ונסטון תוכנית לחלוקת המים בין ישראל, ירדן, סוריה ולבנון. ועדות מקצועיות בשני הצדדים קיבלו אותה, אבל ב-11 באוקטובר 1955 החליטה מועצת הליגה הערבית שלא לאשרר אותה, מתוך סירוב לחתום על הסכם שמשמעו הכרה בישראל.
המוביל הארצי, כ-130 קילומטרים של תעלות, מנהרות וצינורות, נועד להעביר את חלקה של ישראל מן הכנרת. השאיבה החלה ביוני 1964. בעיני ממשלות ערב היה המוביל אמצעי לחיזוק ישראל ולהתיישבות בנגב, והסיכול שלו הפך למבחן של האחדות הערבית.
תוכנית ההטיה והעימותים
ועידת הפסגה הראשונה של הליגה הערבית, שהתכנסה בקהיר ב-13 עד 16 בינואר 1964, אישרה את הצעתו של גמאל עבד אל-נאצר להטות את החצבאני ואת הבניאס, צעד לא צבאי שנבחר במקום המלחמה המיידית שדרשה סוריה.
העבודות על תעלות ההטיה החלו בסוריה ובלבנון ב-1965. ראש הממשלה לוי אשכול והרמטכ"ל יצחק רבין החליטו שיש לעצור את העבודות לפני שיצליחו להטות כמות משמעותית של מים, אבל רצו להימנע ממלחמה כוללת. השיטה שנבחרה הייתה אש מדויקת מטווח רחוק. שוב ושוב, מחלוקת על סיור ישראלי או על עיבוד שדות ליד הגבול או באזורים המפורזים גררה אש סורית, וטנקים ישראליים, שירו מעבר לקו מטווח רחוק, השמידו את הטנקים הסוריים ואת כלי העבודה הכבדים באתרי ההטיה. העימות הרציני הראשון היה בנובמבר 1964, ליד תל דן, ותקריות גדולות באו אחריו במרץ, במאי ובאוגוסט 1965. סוריה העבירה את העבודות מזרחה, אל מחוץ לטווח הטנקים הישראליים.
ביולי 1966 תקף חיל האוויר את עבודות ההטיה ישירות והפיל מטוס מיג-21 סורי. הפרויקט הערבי, שנשחק תחת עלותו ותחת ההרס החוזר, נזנח למעשה. ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון מתאר את החלטת ממשלת סוריה לסכל את המוביל כאחד הגורמים העיקריים להסלמה, בתערוכה מקוונת על הרקע למלחמת ששת הימים (נפתח בכרטיסייה חדשה).
מן המים אל המלחמה
עימותי המים חפפו לחזית שנייה. בליל 2 בינואר 1965 חצתה חוליה של הזרוע הצבאית של פתח, אל-עאצפה, לתוך ישראל והניחה מטען חבלה ליד המוביל הארצי; המטען התגלה ונוטרל לפני שהתפוצץ. פתח מונה את הפעולה הזו כמבצעה הראשון. בשנתיים שלאחר מכן התרבו פשיטות פתח מסוריה ודרך ירדן ולבנון, בתמיכת משטר הבעת' הרדיקלי שתפס את השלטון בדמשק בפברואר 1966. ישראל השיבה הן בפשיטות, כמו פעולת סמוע ב-1966 בירדן, והן בלחץ על סוריה.
העימות הגיע לשיאו ב-7 באפריל 1967. עמדות סוריות פתחו באש על טרקטורים ישראליים שעיבדו אדמה שנויה במחלוקת באזור המפורז, חילופי האש הסלימו לטנקים ולארטילריה, ומטוסי מיראז' ישראליים הפילו שישה מטוסי מיג סוריים, חלקם בשולי דמשק, לפי הנתונים הישראליים. סוריה הודתה באבדות קטנות יותר. הקרב השפיל את דמשק. במאי 1967 תרמו דיווחים סובייטיים למצרים על ריכוזי כוחות ישראליים בגבול סוריה, דיווחים שהתבררו כשקריים, לצעדיו של נאצר בסיני שהובילו למלחמה.
התוצאות והמשמעות
ישראל השיגה את מטרתה המיידית: הטיית המקורות לא הושלמה מעולם, והמוביל המשיך לפעול. המחיר היה הצבאה מתמשכת של גבול הצפון, שבו חיו קיבוצים ומושבים בעמק החולה תחת התותחים הסוריים במורדות הגולן. המלחמה על המים עיצבה גם את החשיבה הישראלית על רמת הגולן. בקרבות רמת הגולן ביוני 1967 כבשה ישראל את מעיינות הבניאס ואת הרמה שממנה הפגיזה סוריה את העמק, והשליטה במקורות המים נותרה גורם בכל משא ומתן מאוחר יותר עם סוריה.
