הטבח בסברה ושתילה וועדת כהן (1982)

הטבח בסברה ושתילה היה רצח אזרחים פלסטינים ולבנונים בידי אנשי המיליציה הנוצרית "הכוחות הלבנוניים" בשכונת סברה ובמחנה הפליטים שתילה בביירות, מערב 16 בספטמבר ועד בוקר 18 בספטמבר 1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה. האזור היה מכותר בידי צה"ל, שאפשר למיליציה להיכנס אליו. ההערכות למספר ההרוגים נעות בין כמה מאות ליותר מ-3,000. ועדת החקירה הממלכתית, ועדת כהן, קבעה שהמיליציה נושאת באחריות הישירה, שלישראל אחריות עקיפה ושלשר הביטחון אריאל שרון אחריות אישית.

הרקע: ביירות אחרי יציאת אש"ף

עד 1 בספטמבר 1982 יצאו לוחמי אש"ף מביירות לפי ההסכם שסיים את המצור על ביירות. ב-14 בספטמבר נרצח הנשיא הנבחר בשיר ג'ומאייל, מנהיג "הכוחות הלבנוניים" ובעל בריתה העיקרי של ישראל בלבנון, בפיצוץ פצצה במפקדת מפלגתו. למחרת נכנס צה"ל למערב ביירות. מנהיגי ישראל אמרו שהם מבקשים למנוע תוהו ובוהו ולפנות חמושים שלפי הערכתם נשארו במחנות. את ההחלטה לשלוח את "הכוחות הלבנוניים" לסברה ולשתילה אישרו שרון והרמטכ"ל רפאל איתן; לפי דוח ועדת כהן, ראש הממשלה מנחם בגין לא עודכן בה מראש.

מה קרה במחנות

לפי הוועדה, אנשי המיליציה נכנסו לשתילה בסביבות 6 בערב ביום חמישי, 16 בספטמבר. במהלך הלילה והיום שאחריו רצחו תושבים, ובהם נשים, ילדים וזקנים, בבתיהם ובסמטאות. לבקשת המיליציה ירה צה"ל פצצות תאורה מעל האזור בלילה. דיווחים על הרג הגיעו לקצינים ישראלים בערב 16 בספטמבר ובמהלך 17 בספטמבר, אבל הפעולה לא הופסקה. המיליציה יצאה בבוקר שבת, 18 בספטמבר, אחרי הוראה ישראלית לעזוב, ועיתונאים זרים ועובדי סיוע שנכנסו אז למחנות תיעדו את ההרוגים.

על מספר הקורבנות לא הושגה הסכמה מעולם: - חקירת התובע הצבאי הלבנוני מנתה 460 הרוגים; - המודיעין הצבאי הישראלי, כפי שהוא מצוטט במחקרים מאוחרים, העריך 700 עד 800; - הסהר האדום הפלסטיני מסר על יותר מ-2,000; - ההיסטוריונית בייאן נווייהד אל-חות תיעדה לפחות 1,300 קורבנות בשמותיהם והעריכה שהמספר הכולל גבוה יותר.

ב-16 בדצמבר 1982 גינתה העצרת הכללית של האו"ם את הטבח בהחלטה 37/123 D והגדירה אותו מעשה רצח עם, ברוב של 123 בעד, אפס נגד ו-22 נמנעים; ההגדרה של רצח עם נותרה שנויה במחלוקת משפטית ופוליטית.

ועדת כהן ותוצאותיה

אחרי הפגנת ענק בתל אביב ב-25 בספטמבר 1982 הקימה ממשלת ישראל ב-28 בספטמבר ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן, ולצדו השופט אהרן ברק והאלוף (במיל') יונה אפרת. הדוח פורסם ב-8 בפברואר 1983, והנוסח האנגלי המלא של דוח ועדת כהן (נפתח בכרטיסייה חדשה) זמין לעיון.

הוועדה קבעה שאף ישראלי לא השתתף ברצח ושהאחריות הישירה מוטלת על "הכוחות הלבנוניים". עם זאת קבעה שלישראל אחריות עקיפה, משום שמנהיגיה הכניסו את המיליציה למחנות אחרי רצח מנהיגה בלי לשקול את הסכנה הברורה לנקמה, ולא פעלו ביעילות כשהגיעו הדיווחים. היא קבעה ששרון נושא באחריות אישית והמליצה שיעזוב את משרד הביטחון. היא מצאה את הרמטכ"ל אחראי לכך שלא נתן הוראות מתאימות למניעת הרצח, המליצה שראש אמ"ן, יהושע שגיא, לא ימשיך בתפקידו, ומתחה ביקורת על קצינים ובעלי תפקידים נוספים, ובהם ראש הממשלה ושר החוץ.

ב-10 בפברואר 1983 נהרג פעיל שלום עכשיו אמיל גרינצווייג מרימון שהושלך על הפגנת התנועה בירושלים, שקראה ליישם את הדוח. ב-14 בפברואר עזב שרון את משרד הביטחון ונשאר בממשלה כשר בלי תיק. אלי חובייקה, ראש המודיעין של "הכוחות הלבנוניים", שזוהה ברבים כמפקד הכוח במחנות, לא הועמד לדין מעולם; הוא נהרג מפצצה במכונית בביירות ב-2002. אצל הפלסטינים הטבח נשאר אחד הזיכרונות המרכזיים של המלחמה. בישראל מצוטט דוח הוועדה כתקדים לעיקרון שמנהיגים מדיניים וצבאיים נושאים באחריות לתוצאות צפויות של החלטותיהם.