המצור על ביירות (1982)

המצור על ביירות היה הפרק המרכזי של מלחמת לבנון הראשונה. מאמצע יוני 1982 כיתר צה"ל את הנהגת אש"ף וכמה אלפים מלוחמיו, יחד עם כוחות סוריים ומיליציות לבנוניות בעלות בריתם, בחלקה המערבי של הבירה הלבנונית, שבו חיה גם אוכלוסייה אזרחית גדולה. במשך כעשרה שבועות שילבה ישראל הפגזות, חסימת אספקה והתקפות קרקעיות מוגבלות, בזמן שהשליח האמריקאי פיליפ חביב ניהל משא ומתן על יציאת אש"ף. המצור הסתיים בפינוי אש"ף מביירות בין 21 באוגוסט ל-1 בספטמבר 1982, בחסות כוח רב-לאומי.

בשערי הבירה

ההתקדמות לאורך החוף ובהרים הביאה את צה"ל לשולי ביירות בתוך שבוע מתחילת הפלישה. ב-13 ביוני חברו כוחותיו למיליציה הנוצרית "הכוחות הלבנוניים" ליד בעבדא, מקום מושב הנשיאות הלבנונית בגבעות שמעל העיר. המפקדה המדינית והצבאית של אש"ף, משרדיו, מחסניו ומחנות הפליטים סברה, שתילה וברג' אל-בראג'נה היו בתוך הגזרה המערבית המכותרת. מזרח ביירות הוחזק בידי "הכוחות הלבנוניים", בעלי בריתה של ישראל.

ממשלת ישראל לא רצתה שצה"ל ייכנס בכוח לרחובות הצפופים של מערב ביירות, שם היו האבדות לכל הצדדים כבדות. האסטרטגיה הייתה לאלץ את אש"ף לצאת בלחץ צבאי ומדיני, והיא קיוותה ש"הכוחות הלבנוניים" ייטלו על עצמם את הלחימה בעיר, דבר שהם סירבו לעשות.

לחץ ומשא ומתן

השבועות שאחר כך שילבו הסלמה צבאית עם דיפלומטיה. ארטילריה, חיל הים וחיל האוויר תקפו עמדות אש"ף במערב ביירות, ובהן שכונות שבהן הציב הארגון משרדים ונשק בין בנייני מגורים. לפרקים ניתקה ישראל את אספקת המים, החשמל והדלק למערב העיר. כוחות היבשה תפסו עמדות סביב שדה התעופה, המחנות והשוליים הדרומיים של העיר. מנהיג אש"ף יאסר ערפאת, לפי מחקרו של ההיסטוריון ראשיד ח'אלדי על קבלת ההחלטות באש"ף בזמן המצור, ביקש ערבויות לביטחון האזרחים הפלסטינים שיישארו מאחור וצורת יציאה מכובדת.

הלחץ הבינלאומי גבר ככל שגדל מספר הנפגעים האזרחיים. נתוני המשטרה הלבנונית, שפורסמו ב"כריסצ'ן סיינס מוניטור", העמידו את מספר ההרוגים בביירות בין 4 ביוני ל-31 באוגוסט 1982 על 6,775, ולפי אותו דיווח 84 אחוז מהם היו אזרחים. ב-12 באוגוסט, אחרי יום של הפגזה כבדה במיוחד, טלפן הנשיא רונלד רייגן לראש הממשלה מנחם בגין. ההודעה של הבית הלבן מאותו יום, השמורה כתיעוד ההודעה על לבנון מ-12 באוגוסט 1982 בספריית רייגן (נפתח בכרטיסייה חדשה), מוסרת שהנשיא הביע את זעמו ושבגין חזר אליו מאוחר יותר והודיע שניתנה הוראה להפסקת אש מלאה. בישראל הגבילה הממשלה באותו שבוע את חופש הפעולה של שר הביטחון אריאל שרון להורות על הסלמה נוספת בלי אישורה.

הפינוי ומה שבא אחריו

ההסכם של חביב קבע את יציאת לוחמי אש"ף עם נשקם האישי, יציאת הכוחות הסוריים מהעיר ופריסת כוח רב-לאומי של חיילים אמריקאים, צרפתים ואיטלקים. הצרפתים נחתו ב-21 באוגוסט, והלוחמים הראשונים יצאו בים באותו יום. ערפאת הפליג ב-30 באוגוסט, והפינוי הושלם עד 1 בספטמבר. בסך הכול יצאו מביירות, לפי רוב התיאורים, כ-14 אלף לוחמי אש"ף, לתוניסיה, לסוריה, לירדן, לעיראק, לשתי התימנים, לסודאן ולאלג'יריה. מפקדת אש"ף עברה לתוניס.

הכוח הרב-לאומי, שסיים את משימתו, עזב את ביירות זמן קצר לאחר מכן. ב-14 בספטמבר נרצח הנשיא הנבחר בשיר ג'ומאייל, ולמחרת נכנס צה"ל למערב ביירות. בין 16 ל-18 בספטמבר רצחו אנשי "הכוחות הלבנוניים" מאות אזרחים במחנות, בטבח בסברה ושתילה. צה"ל יצא ממערב ביירות ב-29 בספטמבר, כשהכוח הרב-לאומי שב לעיר. המצור השיג את מטרתו הצבאית, הוצאת אש"ף מבירת לבנון, אבל תמונות הבירה המופגזת עיצבו את דעת הקהל הבינלאומית על ישראל והזינו את המחאה נגד המלחמה בבית.