עימות מתמשךתקופת המנדט הבריטיערך במאגר
החוליות של עז א-דין אל-קסאם (1930 עד 1935)
דרשן חיפאי בנה רשת מזוינת חשאית אחרי מאורעות תרפ"ט, ומותו בקרב עם המשטרה הבריטית בנובמבר 1935 סלל את הדרך למרד הערבי.
עז א-דין אל-קסאם היה דרשן מוסלמי יליד סוריה, שבשנים שאחרי מאורעות תרפ"ט בנה רשת מזוינת חשאית בצפון ארץ ישראל המנדטורית. חסידיו, שאורגנו בחוליות קטנות ונודעו במקורות היהודיים והבריטיים בשם "היד השחורה" (אל-כף אל-אסווד), קשורים לסדרה של התקפות קטלניות על יהודים בין 1931 ל-1935, אף שהשאלה אילו התקפות ביצעו, ובפקודת מי, שנויה במחלוקת. ב-20 בנובמבר 1935 כיתרה המשטרה הבריטית את אל-קסאם וקומץ מאנשיו בהרים ליד יעבד, דרום-מערבית לג'נין, והוא נהרג בקרב יריות. מותו הפך אותו לסמל, וכעבור חמישה חודשים פרץ המרד הערבי של 1936 עד 1939.
הדרשן מג'בלה
אל-קסאם נולד בג'בלה, על חוף סוריה סמוך ללטקיה, בסביבות 1882, ולמד באל-אזהר שבקהיר. בשובו לסוריה דרש ולימד, ואחרי מלחמת העולם הראשונה השתתף בהתנגדות המזוינת לשלטון הצרפתי בצפון סוריה. כשהצרפתים דיכאו אותה הוא נמלט, וב-1921 השתקע בחיפה, אז עיר נמל שצמחה במהירות תחת השלטון הבריטי.
בחיפה היה לדרשן במסגד אל-אסתקלאל (העצמאות), למנהיג הסניף המקומי של אגודת הצעירים המוסלמים, ומ-1929 לרושם נישואים בבית הדין השרעי, תפקיד שהוביל אותו לכפרים ברחבי הצפון. קהל שומעיו היה ברובו מן השכבות העניות: מהגרים מן הכפר, פועלים וכפריים שנדחקו מאדמתם. הוא הטיף לתחייה דתית, ובהדרגה גם לחובת המאבק המזוין נגד השלטון הבריטי ונגד ההתיישבות הציונית.
החוליות החשאיות
אחרי 1929 החל אל-קסאם לגייס חסידים לחוגים סודיים. הם אורגנו בחוליות של כחמישה אנשים ושילבו לימוד דתי עם אימון בנשק. ההערכות למספרם עד 1935 נעות בין כ-200 לכ-800 איש. בתוך התנועה היה מתח בין מי שרצו להכות מיד לבין אל-קסאם עצמו, שלפי כמה תיאורים ראה במרד כללי צעד מוקדם מדי.
סדרה של התקפות בצפון בראשית שנות ה-30 יוחסה לרשת. ב-11 באפריל 1931 נפלו שלושה חברי קיבוץ יגור במארב ונהרגו. ב-22 בדצמבר 1932 נהרגו אב ובנו בנהלל כשפצצה הושלכה לביתם. התקפות וניסיונות נוספים באו בעקבותיהן, ולפי תיאורים מאוחרים הרגה הקבוצה לפחות שמונה יהודים בין 1930 ל-1935. הייחוס שנוי במחלוקת: כמה מקורות ערביים טוענים שפלג פורש בראשות אדם שכונה אבו אברהים פעל בניגוד לרצונו של אל-קסאם, ואילו ההיסטוריון שי לחמן, בהסתמך על חקירות יהודיות בנות הזמן, הסיק שההתקפות יצאו מחוגו של אל-קסאם. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא שהרשת התקיימה ושהייתה חמושה.
השבועות האחרונים והמוות ליד יעבד
בראשית נובמבר 1935 עזבו אל-קסאם וקבוצה קטנה מחסידיו את חיפה אל ההרים שבין ג'נין לשכם, כנראה כדי לפתוח במרד מזוין. ב-7 בנובמבר נרצח סמל משטרה יהודי, משה רוזנפלד, ליד עין חרוד; גופתו נמצאה למחרת, והמשטרה סברה שאנשי אל-קסאם אחראים לכך. שוטרים בריטים התחקו אחר הקבוצה, וב-20 בנובמבר 1935 כיתרו אותה ליד הכפר יעבד. בקרב היריות שהתפתח נהרגו אל-קסאם ושלושה מאנשיו, וכמה אחרים נשבו. שוטר בריטי אחד נהרג.
מורשת ומשמעות
הלווייתו של אל-קסאם בחיפה משכה לפחות 3,000 אבלים, רובם איכרים ופועלים; ההיסטוריון עבדאללה שלייפר מתאר אותה כהתכנסות הפוליטית הגדולה ביותר שידעה ארץ ישראל המנדטורית. הוא נקבר בבית הקברות המוסלמי של בלד א-שייח', כיום בתחומי העיר נשר. ההיסטוריון תום שגב השווה אותו ליוסף טרומפלדור, גיבור קרב תל חי; ההשוואה מרמזת על לוחם שמותו היה משמעותי יותר מהישגיו הצבאיים. חסידיו ששרדו, ה"קסאמיון", השתתפו במרד שפרץ באפריל 1936, והמערכה הבריטית נגד המורדים בצפון, ובכלל זה פלוגות הלילה המיוחדות, נוהלה בחלקה נגד אנשים שהוא אימן.
שמו האריך ימים יותר מתנועתו. חמאס קרא לזרועו הצבאית גדודי עז א-דין אל-קסאם, והרקטות שנורו מעזה על ערים ישראליות מראשית שנות ה-2000 נקראות רקטות קסאם. בעיני ישראלים השם קשור להתקפות האלה; בעיני פלסטינים רבים הוא מסמל את המרד המזוין הראשון נגד השלטון הבריטי והציונות. היסטוריונים רואים בדרך כלל את חשיבותו של אל-קסאם פחות בגודל רשתו ויותר בתקדים שקבע: חוליות חשאיות, התגייסות דתית ומאבק מזוין מחוץ לשליטתה של ההנהגה הערבית המסורתית.
