מבצע חורב (1948 עד 1949)

מבצע חורב היה המתקפה שסיימה את המלחמה בין ישראל למצרים. בין 22 בדצמבר 1948 ל-7 בינואר 1949 פרצו כוחות צה"ל בפיקוד יגאל אלון את הקו המצרי בנגב המזרחי באיגוף דרך המדבר, כבשו את מוצב הגבול עוג'ה אל-חפיר, חצו לחצי האי סיני עד פאתי אל-עריש, ואחר כך תקפו ברפיח בניסיון לנתק את הצבא המצרי ברצועת עזה. בלחץ בריטי ואמריקני כבד נסוגה ישראל מסיני, והמבצע הסתיים בהפסקת אש ב-7 בינואר. בתוך שבועות ניהלה מצרים משא ומתן ברודוס, ושם חתמה על הראשון בהסכמי שביתת הנשק של 1949. המבצע נקרא על שם חורב, שמו המקראי של הר סיני.

מדוע הדרום עוד היה פתוח

מבצע יואב באוקטובר שבר את הקו המצרי בצפון הנגב וכבש את באר שבע, אבל לא סיים את המלחמה בדרום. הצבא המצרי עדיין החזיק ברצועת החוף מעזה עד רפיח, בשורת מוצבים על הדרך מבאר שבע לעוג'ה שעל הגבול, וב"כיס פלוג'ה", שבו כותרה חטיבה של כ-4,000 חיילים. שתי חטיבות נוספות עמדו באזור עזה ואחת ליד אל-עריש. מצרים סירבה לנהל משא ומתן, ובאו"ם דובר על הסדר מדיני שעלול לעלות לישראל בנגב.

ההנהגה הישראלית החליטה לכפות הכרעה. המטרה הייתה להשמיד את הכוחות המצריים בנגב או לגרשם ממנו, ואם אפשר, ללכוד את הצבא המצרי בעזה בניתוקו מבסיסיו בסיני.

הכוחות והתוכנית

אלון פיקד על חמש חטיבות: - חטיבה 8 המשוריינת בפיקוד יצחק שדה; - חטיבת הנגב; - חטיבת גולני; - חטיבת הראל; - חטיבת אלכסנדרוני.

התוכנית נשענה על הטעיה ועל דרך נשכחת. התקפת הסחה ליד עזה תמשוך את תשומת הלב המצרית אל החוף, והכוח העיקרי ינוע דרומה מבאר שבע. במקום לתקוף את המוצבים המבוצרים לאורך הכביש הראשי לעוג'ה, הוא יתקדם בדרך רומית עתיקה שחצתה את המדבר מחלוצה לעבר רוחייבה ועוג'ה. מהנדסי צה"ל סקרו ותיקנו את הדרך בלילות שלפני ההתקפה, הרחק מעיני המצרים. אם התוכנית תצליח, המוצבים המצריים על הכביש הראשי ימצאו את עצמם פונים לכיוון הלא נכון, כשהאויב כבר מאחוריהם.

מהלך המבצע

ההסחה בעזה

ב-22 בדצמבר תקף גדוד של גולני עמדות מצריות בגבעה 86 ליד כביש עזה רפיח. הוא כבש את הגבעה אבל נהדף בהתקפת נגד למחרת, ואיבד כ-13 הרוגים ו-35 פצועים. ובכל זאת ההתקפה השיגה את מטרתה: הפיקוד המצרי התרכז בעזה.

עוג'ה

ב-25 וב-26 בדצמבר נעו חטיבה 8 והכוחות המסייעים לאורך הדרך הרומית, אף שחלקים ממנה לא הוכשרו והרכבים התקשו בחולות. ב-26 בדצמבר תקפו את עוג'ה אל-חפיר, הבסיס המצרי שעל הגבול, מן העורף. אחרי כ-24 שעות של לחימה נכנע חיל המצב ב-27 בדצמבר, והעמדות האחרונות נפלו בבוקר 28 בדצמבר. טורים מצריים שנשלחו לחלץ את הבסיס מרפיח ומאבו עגילה נבלמו בדרך. ההגנה המצרית בנגב המזרחי קרסה.

אל תוך סיני

ההתקדמות לא נעצרה בגבול. בליל 28 בדצמבר חצו הטנקים של חטיבה 8 וחטיבת הנגב לשטח מצרים. אבו עגילה נתפסה בין 28 ל-29 בדצמבר, וב-29 בדצמבר כבשו הכוחות את שדה התעופה והמחנה בביר לחפן. עד 30 בדצמבר עמדו כוחותיו הקדמיים של אלון כ-8 קילומטרים מדרום לאל-עריש, הבסיס המצרי הראשי בצפון סיני, וכוח פשיטה של הראל העמיק עוד יותר לתוך חצי האי.

קהיר תחת לחץ

הקריסה הצבאית הגיעה ברגע של משבר עמוק במצרים. ב-28 בדצמבר, ביום שבו נפלו העמדות המצריות האחרונות בעוג'ה, נרצח בקהיר ראש הממשלה מחמוד א-נוקרשי בידי חבר באחים המוסלמים, שממשלתו הוציאה אל מחוץ לחוק שבועות קודם לכן. המלחמה שנפתחה במאי בהבטחות בטוחות לדהירה מהירה על תל אביב התנהלה עתה על אדמת מצרים, ולממשלה שהחליפה את ממשלת נוקרשי לא היה מרחב רב להמשיך בה. כיס פלוג'ה, בינתיים, עדיין החזיק מעמד, תזכורת לכך שהצבא המצרי לא הושמד אלא רק אוגף.

הנסיגה

החצייה לסיני הפכה ניצחון מקומי למשבר בינלאומי. ב-29 בדצמבר קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 66, שהורתה על הפסקת אש מיידית ועל יישום החלטה 61 (נוסח ההחלטה (נפתח בכרטיסייה חדשה) מתפרסם באתר ההיסטוריון של מחלקת המדינה האמריקנית). בריטניה הודיעה לישראל שתפעיל את חוזה 1936 שלה עם מצרים אם כוחות ישראליים יישארו על אדמת מצרים, וארצות הברית הצטרפה לדרישה לסגת. הרמטכ"ל יגאל ידין סירב לאשר לאלון לתקוף את אל-עריש, ודוד בן גוריון הורה לו לסגת. אלון מחה אבל ציית. הנסיגה מסיני הושלמה ב-2 בינואר 1949.

רפיח

אלון ניסה אז להשיג את אותה מטרה מן הצד הישראלי של הגבול. ב-3 בינואר תקפו כוחות צה"ל את מערך ההגנה המצרי סביב רפיח, כדי לנתק את הדרך מעזה לסיני. הלחימה נמשכה כמה ימים. ב-6 בינואר הודיעה מצרים שהיא מוכנה לפתוח במשא ומתן על שביתת נשק. ב-7 בינואר, יום הלחימה האחרון, הפילו מטוסי קרב ואש קרקעית ישראלית חמישה מטוסים בריטיים, ארבעה ספיטפיירים וטמפסט, שטסו בטיסות סיור מעל אזור הגבול; שני טייסים בריטים נהרגו. בריטניה העבירה תגבורת לעקבה. התקרית עוררה סערה פוליטית בלונדון, שם הואשמה הממשלה בכך שהסתכנה בעימות עם ישראל למען מצרים. באותו יום קיבלה ישראל את הפסקת האש, למרות התנגדות מפקדים שסברו שרפיח, ועמה כיתור הצבא המצרי בעזה, נמצאות בהישג יד. רצועת עזה נותרה תחת שלטון מצרי עד 1967, למעט חודשים אחדים של שליטה ישראלית ב-1956 וב-1957.

תוצאות ומשמעות

מבצע חורב השיג את רוב מה שישראל נזקקה לו. הצבא המצרי גורש מן הנגב, מלבד רצועת עזה וכיס פלוג'ה הנצור, ומצרים הסכימה לנהל משא ומתן. השיחות בתיווך ראלף באנץ' נפתחו באי רודוס בינואר, והסכם שביתת הנשק בין מצרים לישראל נחתם שם ב-24 בפברואר 1949, הראשון מבין ארבעת הסכמי שביתת הנשק. לפי תנאיו יצאה חטיבת פלוג'ה עם נשקה, ואזור עוג'ה הפך לאזור מפורז שבו ישבה ועדת שביתת הנשק המשותפת.

המבצע הותיר גם דפוס צבאי מתמשך. התנועה דרך המדבר הפתוח, ההתקפה על עוג'ה ועל אבו עגילה מכיוונים בלתי צפויים והחצייה המהירה לסיני בישרו את צירי המלחמות הבאות. כוחות צה"ל שבו לאותו צומת באבו עגילה במבצע קדש ב-1956 ובקרב אבו עגילה ב-1967.

מה שחורב לא הכריע היה קצה הנגב הדרומי. משמצרים יצאה מן הלחימה, נותר השטח עד מפרץ אילת בלי נוכחות של צבא כלשהו, ובמרץ 1949 יצא מבצע עובדה לתפוס אותו לפני שביתת הנשק עם ירדן. במסגרת מלחמת העצמאות, חורב סגר את החזית המצרית.

ציר זמן

• 22 בדצמבר 1948: מבצע חורב נפתח בהתקפת הסחה של גולני על גבעה 86 ליד עזה.
• 26 בדצמבר 1948: חטיבה 8 תוקפת את עוג'ה אל-חפיר מן העורף אחרי תנועה בדרך הרומית.
• 27 בדצמבר 1948: חיל המצב המצרי בעוג'ה נכנע.
• 29 בדצמבר 1948: כוחות צה"ל כובשים את ביר לחפן בסיני; מועצת הביטחון מקבלת את החלטה 66.
• 2 בינואר 1949: כוחות צה"ל משלימים את הנסיגה מסיני.
• 3 בינואר 1949: נפתחת ההתקפה על המערך המצרי ברפיח.
• 7 בינואר 1949: חמישה מטוסים בריטיים מופלים; הפסקת האש נכנסת לתוקף והמבצע מסתיים.
• 24 בפברואר 1949: מצרים וישראל חותמות ברודוס על הסכם שביתת הנשק.