הקרב על חיפה (1948)

חיפה עברה מיד ליד בתוך יום וחצי. בבוקר 21 באפריל 1948 פינו הכוחות הבריטיים את הקווים שהפרידו בין השכונות היהודיות לערביות, ועד ערב 22 באפריל שלטה חטיבת כרמלי של ההגנה בכל חלקי העיר, מלבד הנמל, שהבריטים השאירו בידיהם לצורך פינוי צבאם. התוצאה הצבאית הייתה מהירה. התוצאה האנושית הייתה רחבה ואיטית יותר: מתוך אוכלוסייה ערבית של כ-65,000 עד 70,000 נפש לפני המלחמה, נותרו בעיר באמצע מאי רק כ-4,000, לפי ההיסטוריון בני מוריס. מדוע עזבו, ובאיזו מידה הניעו אותם הפחד, ההוראות או אופי הלחימה, היא אחת המחלוקות הוותיקות ביותר סביב מלחמת העצמאות.

עיר מעורבת על המפרץ

בתקופת המנדט הייתה חיפה הנמל החשוב בארץ, נקודת הסיום של צינור הנפט מעיראק ומקומם של בית הזיקוק הגדול ומוסכי הרכבת. גם הגאוגרפיה שלה עיצבה את הפוליטיקה. השכונות היהודיות, ובהן הדר הכרמל, שכנו על מורדות הכרמל, ואילו רוב האוכלוסייה הערבית התגוררה בעיר התחתית הסמוכה לנמל, בשכונות כמו ואדי ניסנאס, ואדי סאליב וחליסה. מוריס והיסטוריונים אחרים מעריכים את אוכלוסיית העיר ערב המלחמה בכ-135,000 עד 140,000 נפש, כמחציתם יהודים.

חיפה הייתה גם ניסוי בדו-קיום שהצליח בחלקו. פועלים יהודים וערבים עבדו יחד בנמל, בבית הזיקוק וברכבת, ובראש העירייה עמד מתחילת שנות הארבעים ראש עיר יהודי, שבתאי לוי. החיים המשותפים האלה החלו להתפרק אחרי החלטת החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, שכללה את חיפה בתחום המדינה היהודית המוצעת.

מהחלטת החלוקה ועד לחימה גלויה

החודשים שבין החלטת החלוקה לאפריל 1948 עברו במעגל של פיגועים ופעולות תגמול. ב-30 בדצמבר 1947 השליכו אנשי אצ"ל פצצות לעבר קהל פועלים ערבים שהמתינו בשער בית הזיקוק, והרגו שישה. פועלים ערבים בתוך המפעל תקפו אז את חבריהם היהודים לעבודה והרגו 39 מהם. ההגנה הגיבה בפשיטה על הכפר הסמוך בלד א-שייח', שבה נהרגו, לפי רוב התיאורים, כ-60 עד 70 מתושבי הכפר.

במשך החורף הפכו הצליפות, הפיצוצים והמארבים לשגרה לאורך התפרים שבין השכונות. המודיעין של ההגנה יירט את רוב שיירות הנשק שנועדו לחיפה הערבית, לפי העיתונאי וההיסטוריון ג'ון קימחי. ב-17 במרץ 1948 נהרג מוחמד אל-חונייטי, מפקד המיליציה הערבית בעיר, כששיירה שהובילה נשק וחומרי נפץ מלבנון נקלעה למארב מצפון לחיפה. אנשיו איבדו את רוחם, והוועדה הצבאית של צבא ההצלה בדמשק שלחה במקומו, בסוף מרץ, את הקצין אמין עז א-דין.

משפחות ערביות רבות לא חיכו להכרעה. לפי מוריס, עד אמצע מרץ 1948 עזבו את חיפה בין 25,000 ל-30,000 ערבים, רבים מהם מהשכבות האמידות והבינוניות, ורובם יצאו ללבנון ולמצרים. עזיבתם החלישה את הנהגת הקהילה ממש לפני המבחן המכריע.

הכוחות בעיר

כוח ההגנה בחיפה היה חטיבת כרמלי בפיקוד משה כרמל. למבצע אפריל הועמדו חמש פלוגות של חיל השדה (חי"ש), פלוגת פלמ"ח ויחידות של חיל המשמר, ומרדכי מקלף היה אחד מקציניה הבכירים. ההגנה הערבית הורכבה ממיליציה מקומית וממתנדבי צבא ההצלה בפיקוד עז א-דין, אולי כ-450 איש בתחילת אפריל, ופחות מכך ככל שגברה העריקה. כוחו הכולל של כל צד מוערך לרוב בין 500 ל-1,000 לוחמים, אף שההערכות שונות זו מזו מאוד.

מעל שני הצדדים עמד הצבא הבריטי. האלוף יו סטוקוול, מפקד הגזרה הצפונית, נדרש לפנות את חייליו וציודו דרך נמל חיפה לפני תום המנדט ב-15 במאי 1948. ב-18 באפריל הודיע לנציג הסוכנות היהודית שכוחותיו ייסוגו מקווי המגע בין השכונות ויתרכזו בנמל ובדרכים המובילות אליו. בהגנה הבינו מיד שהקווים עומדים להיפתח.

יומיים באפריל

התוכנית

ההגנה הכינה תוכנית לחיפה כבר באביב, תחת השם "מספריים". אחרי הודעת סטוקוול עודכנה התוכנית וקיבלה את השם "ביעור חמץ", על שם המנהג שלפני פסח, שחל באותו שבוע. התוכנית קבעה מתקפה בשלושה ראשים: מהדר הכרמל אל ואדי ניסנאס ואל ואדי סאליב, ומנווה שאנן לעבר חליסה, במטרה להגיע לעיר התחתית, שבה ישבה המפקדה הערבית סמוך לנמל ולתחנת הרכבת.

המתקפה

המתקפה החלה ב-21 באפריל. יחידות ההגנה ירדו מהדר במורד ההר, ומרגמות הפגיזו את השכונות הערביות. רכבי רמקול ושידורי רדיו קראו לתושבים לעזוב את אזורי הלחימה. מוריס ואילן פפה מביאים פקודות של מפקדת החטיבה שמהן עולה כי הותרו צעדים קשים, וקצין בריטי דיווח על אש שפגעה באזרחים שהסתתרו או ניסו להימלט. ההגנה הוציאה גם הוראות לכבד את בתי התפילה.

ההתנגדות הערבית החלה להישבר בליל 21 עד 22 באפריל. עז א-דין עזב את העיר, לפי רוב התיאורים, והלוחמים שנותרו איבדו את הלכידות שלהם. אלפי תושבים נהרו לעבר הנמל, שבו החזיקו הבריטים, ומשם הפליגו סירות צפונה, לעכו וללבנון. לפי מוריס, כ-15,000 ערבים עזבו בשני ימי הלחימה לבדם.

הפגישה בבניין העירייה

ב-22 באפריל, כשרוב העיר כבר בידי ההגנה, נפגשו נציגים ערבים ויהודים בבניין העירייה, בנוכחות סטוקוול, כדי לדון בתנאי הפסקת אש. הוועד הערבי לשעת חירום בחיפה הודיע בפגישה שאינו יכול לחתום על הפסקת אש, משום שאין לו שליטה על הגורמים החמושים הערבים בעיר, וכי האוכלוסייה הערבית מבקשת להתפנות. המנהיגים היהודים, ובהם ראש העיר לוי, הפצירו בנכבדים הערבים להישאר. דיווח של המשטרה הבריטית מחיפה מ-26 באפריל ציין שהיהודים עושים כל מאמץ לשכנע את האוכלוסייה הערבית להישאר.

האבדות והוויכוח על העזיבה

נתוני האבדות בקרב אינם ודאיים, ומקורם בעיקר בהערכות מאוחרות. אבדות ההגנה מוערכות לרוב ב-16 עד 20 הרוגים. ההערכות על ההרוגים הערבים שונות מאוד: כ-300 לפי קימחי, 100 עד 150 במחקרו של מוריס מ-2004, וכ-100 הרוגים ו-150 עד 200 פצועים לפי הערכתו של סטוקוול עצמו, כפי שמביא אותה מוריס.

עזיבת ערביי חיפה זוכה לפרשנויות מנוגדות. מוריס מסיק שההנהגה הערבית המקומית החליטה על הפינוי וארגנה אותו אחרי התבוסה, והוועד הערבי העליון אישר זאת בדיעבד, אך הוא מתעד גם את תפקידן של הפגזות ההגנה ושל קריסת המיליציה בבהלה של השעות הראשונות. ההיסטוריון הפלסטיני וליד ח'אלדי דוחה את הטענה על הוראת פינוי ערבית כחסרת בסיס, ומתאר את הבריחה כתגובה ישירה לטקטיקות הטרור של ההגנה. היסטוריונים אחרים, ובהם פפה, מתארים את האירועים כגירוש. יואב גלבר מדגיש את התפרקותה המוקדמת של החברה הערבית בעיר ואת עזיבת האליטות שלה. התיעוד תומך בחלקים מכמה מן הגרסאות: המנהיגים היהודים אכן ביקשו מהערבים להישאר ב-22 באפריל, והלחץ הצבאי שקדם לפגישה היה כבד.

אחרי הקרב ומשמעותו

ב-23 באפריל הכריז משה כרמל על ממשל צבאי בחיפה. יחידות אצ"ל שנכנסו לעיר התחתית הוצאו ממנה בידי ההגנה כעבור יומיים, ובעקבות הקרב פשטה ביזה נרחבת של רכוש נטוש. ביולי 1948 רוכזו רוב אלפי הערבים שנותרו בעיר בוואדי ניסנאס, תחת ממשל צבאי.

נפילת חיפה באה ימים ספורים אחרי הקרב על משמר העמק שבדרכים אל העיר ומבצע נחשון בדרך לירושלים, כשההגנה עברה מהתגוננות להתקפה. היא העניקה ליישוב את נמלה הראשי של הארץ שבועות לפני צאת הבריטים ולפני פלישת הצבאות הערביים הסדירים. כעבור שבועות קרסה בדרך דומה עיר מעורבת נוספת, יפו, ובמאי כבש הפלמ"ח את צפת במבצע יפתח. חיפה נותרה בידי ישראל לאורך כל המלחמה והפכה לשער הראשי של העלייה ההמונית בשנים שאחריה. בזיכרון הערבי הפכו המראות בנמל באפריל 1948 לאחד מסמליה המובהקים של הנכבה.

ציר זמן

• 29 בנובמבר 1947: העצרת הכללית של האו"ם מאשרת את תוכנית החלוקה, וחיפה נכללת במדינה היהודית המוצעת.
• 30 בדצמבר 1947: פיגוע האצ"ל בשער בית הזיקוק והרג 39 פועלים יהודים בבית הזיקוק.
• 17 במרץ 1948: מפקד המיליציה הערבית מוחמד אל-חונייטי נהרג במארב לשיירת נשק.
• 18 באפריל 1948: האלוף יו סטוקוול מודיע על נסיגת הבריטים מקווי המגע בעיר.
• 21 באפריל 1948: ההגנה פותחת במבצע ביעור חמץ.
• 22 באפריל 1948: חטיבת כרמלי שולטת בעיר שמחוץ לנמל; שיחות על הפסקת אש בבניין העירייה.
• 23 באפריל 1948: משה כרמל מכריז על ממשל צבאי בחיפה.
• אמצע מאי 1948: כ-4,000 תושבים ערבים נותרו בעיר, לפי בני מוריס.