קרבמלחמת העצמאותערך במאגר
הקרב על הדגניות (1948)
איך עצרו שני קיבוצים בדרום הכנרת את המהלומה הסורית העיקרית של פלישת 1948, חמישה ימים בלבד אחרי שהחלה.
הקרב על הדגניות היה הרגע שבו נעצרה הפלישה הסורית למדינה החדשה. ב-20 במאי 1948, חמישה ימים אחרי שהכוחות הסוריים חצו את הגבול מדרום לכנרת, הדפו מגיני דגניה א' ודגניה ב', שניים מהקיבוצים הוותיקים בארץ, התקפה של טנקים, שריוניות וחי"ר ליד גדרות המשקים. אחר הצהריים פתחו באש ארבעה תותחי הרים עתיקים מהגבעות שממערב, והחטיבה הסורית נסוגה. הקרב הפך לאחד הפרקים המוכרים ביותר בשלב הראשון של הפלישה הערבית במלחמת העצמאות.
הרקע: הפלישה הסורית
עם תום המנדט הבריטי, ב-14 עד 15 במאי 1948, שלחה סוריה את החטיבה הראשונה שלה לתנועה סביב קצהּ הדרומי של הכנרת. לפי מוריס ופולק, היו בחטיבה כ-2,000 חיילים בשני גדודי חי"ר, גדוד שריון עם טנקים קלים צרפתיים מסוג רנו R35 ושריוניות, וארטילריה מסייעת. מפקדה הראשון, קולונל עבדאללה והאב אל-חכים, הוחלף במהלך המערכה בבריגדיר חוסני א-זעים.
תותחים סוריים הפגיזו את עין גב שבחוף המזרחי מוקדם בבוקר 16 במאי, ההתנגשות הראשונה בין ישראל לסוריה. ב-18 במאי תקפו הסורים את הכפר הערבי צמח ואת עמדת המשטרה בו, שבהם החזיקו כוחות ההגנה, וכבשו אותם עד הערב אחרי קרב שבו ספגו המגינים אבדות כבדות. באותו יום מונה משה דיין, יליד דגניה, לפקד על הכוחות באזור. ב-19 במאי נסוגו מגיני מסדה ושער הגולן, והחיילים הסורים נכנסו לשני הקיבוצים ובזזו אותם. הדרך לדגניה נפתחה.
20 במאי: ההתקפה על השערים
בסביבות ארבע לפנות בוקר ב-20 במאי החלו ארטילריה ומרגמות סוריות להפגיז את דגניה א'. אחריהן באה התקפה של שריון ופלוגת חי"ר. המגינים, כ-70 בסך הכול ורובם חברי המשק, החזיקו מעט נשק קל, כמה תותחי 20 מ"מ, בקבוקי מולוטוב ומטול נגד טנקים אחד מסוג פיאט. לפי פולק, הם פגעו בארבעה טנקים ובארבע שריוניות. הטנק המוביל נעצר בתוך גדר המשק, והוא עומד שם עד היום. מי שיתק אותו שנוי במחלוקת: במשך שנים יוחסה הפגיעה לחבר קיבוץ שהשליך בקבוק מולוטוב, ואילו בדיקה מאוחרת של חיל החימוש קבעה שפגז פיאט הרג את הצוות. עד 7:45 בבוקר נעצר החי"ר הסורי והתחפר. גם בדגניה ב', במרחק מאות מטרים, נכשלו שתי התקפות סוריות בסיוע טנקים.
נקודת המפנה באה אחר הצהריים. להגנה הייתה סוללת ארטילריה אחת בלבד בארץ, ארבעה תותחי הרים בקוטר 65 מ"מ מלפני מלחמת העולם הראשונה, שכונו "נפוליונצ'יקים". דוד בן-גוריון רצה לשלוח אותם לירושלים; יגאל ידין התעקש על עמק הירדן, ובן-גוריון הסכים. התותחים הגיעו לרכס שממערב לעמק בסביבות הצהריים ופתחו באש ב-13:20. הפיקוד הסורי, שלא ידע כלל שיש לישראלים ארטילריה, הורה על נסיגה לתל אל-קצר.
התוצאות והמשמעות
ב-21 במאי חזרו כוחות ההגנה לצמח, ולמחרת חזרו אנשי מסדה ושער הגולן ומצאו את בתיהם הרוסים ברובם. נסיגתם המוקדמת עוררה ביקורת ציבורית שהקהילות נאבקו בה שנים. אבדות הקרב מתועדות באופן לא אחיד במקורות; הרוגי דגניה א' נקברו יחד בקבר אחים בקיבוץ.
סוריה לא ניסתה עוד מתקפה גדולה בעמק הירדן. המאמץ הבא שלה בא צפונה יותר, במשמר הירדן, ביוני. יחד עם יד מרדכי בדרום, הראו הדגניות שיישובים הנלחמים על גדרם יכולים לעכב ואף לעצור צבא סדיר, לקח שעיצב את החשיבה הישראלית על יישובי הספר במשך עשרות שנים. הטנק הסורי בדגניה א' הוא עד היום אחד מאתרי ההנצחה המבוקרים ביותר של המלחמה.